החודש ייפתחו אירועי חודש הגאווה, ששיאם המצעד שיתקיים בעיר בעוד שלושה שבועות. אבל שי סבג לא צריך אירוע מיוחד כדי לציין את גאוותו. עבורו, כל יום, כל השנה, הוא מצעד גאווה אחד גדול ומתמשך. מדי חודש מתייצב סבג על במת קפה "יערה", יחד עם חברים נוספים שקיבץ סביבו, ומעלה הופעת דראג עם הדמות שאימץ לעצמו – "שולה מועלם". גם השנה, תנעל שולה את נעלי הסטילטו, תחבוש את אחת הפאות האקסטרווגנטיות שלה ותצעד בראש חוצות.
נקודת הפתיחה של סבג כנער בן 14, שמגלה לראשונה את נטייתו המינית, הייתה הרבה פחות זוהרת מהדמות העליזה שנשקפת אלינו כשהוא על הבמה. סבג (41) ידע שמשפחה, שבה האב מקיים אורח חיים דתי מסורתי, לא תקל עליו את היציאה מהארון, ובטח לא בשכונת נווה יוסף שבה התגורר. את הסוד הזה הוא שמר עד גיל 21, כשכל אותן השנים הוא מנסה להיאבק בנטיותיו ולסגל לעצמו אורח חיים סטרייטי לצד חבריו המתבגרים. האסון שפקד את המשפחה, מותו של אחיו הבכור בגיל צעיר, רק האריך את תקופת הסתגרותו בארון. רק שנה אחר כך, הוא אזר אומץ ובישר להורים על נטיותיו.
"גיליתי את הנטיות שלי כשהייתי בן 14 ויצאתי מהארון בגיל 21", הוא משחזר השבוע, "אלו היו שנים של הסתרה, של קושי, של ניסיון לשחק אותה סטרייט ליד כל החבר'ה. לצאת לבלות במועדונים של סטרייטים, ב'ספינל' בצומת קרית אתא, בכל המקומות בעמק האלכוהול, כשאני יודע שאני לא כזה. כל החבר'ה מתחילים עם בנות, יוצאים עם בנות, ואני בקטע של להסתכל עליהם ולא על הבנות שאיתם. גם ההורים לא ידעו. אבא שלי היה שומר מסורת, וכשאחי נפטר, כשהייתי בן 20, אבא התחזק עוד יותר. בדיוק תכננתי לצאת מהארון, וכשאחי נפטר, החלטתי לדחות את ההכרזה. חיכיתי עוד שנה, כשנצא משנת האבל. זה היה ב-21 ביוני 2001. להורים זה היה מאוד קשה בהתחלה".
"אני לא שם על אף אחד". שי סבג
לא קיבלו אותך?
"זה לא שלא קיבלו, אבל הסתירו, פחות דיברו על זה בבית. התגובה הראשונית של אימא הייתה 'טוב, אני לא ממש מבינה בזה, רק תשמור על עצמך, תיזהר ואל תלך עם כל ההומואים של תל אביב'. התגובה של אבא הייתה מעין 'בוא, לא נדבר על זה, לא נזכיר את זה בבית, לא נספר לשכנים, וחס וחלילה שהמשפחה המורחבת לא תדע'. אחר כך זה השתפר, ואבא כבר בא לראות אותי בפסטיבל לתיאטרון קהילתי בנווה יוסף. באחת מההצגות שהשתתפתי, היה קטע דראג שלי והוא ישב בקהל. זה קרה לפני חמש או שש שנים".
לקח לו המון זמן לקבל.
"נכון, המון-המון זמן, אבל חל בו שיפור רב לאורך השנים. זה הגיע למצב של מלראות את דנה אינטרנשיונל בטלוויזיה, לירוק ולהעביר ערוץ, לשאלות כמו מתי יהיה לי בן זוג או לתמוך בי כשאיזשהו רב אומר משהו על הקהילה, והוא מתעצבן עליו".
גרת בבית בתקופה הזו?
"אני גר כל הזמן בבית עם ההורים, כדי לתמוך בהם ולעזור להם כלכלית. לפני מספר שנים עזבנו את נווה יוסף ועברנו לקרית אליעזר, בגלל המצב הבריאותי של אבא. לפני שנתיים הוא נפטר. יש לי אח שצעיר ממני בחמש שנים, והוא קצת מפחד מכל הקטע הזה של הומואים ולסביות. רק לפני חודש בערך, הוא ראה אותי בפעם הראשונה בהופעה בלייב, והוא מאוד התלהב. זה היה אצלו בבית, ביום ההולדת של אשתו, שהזמינה אותי להופיע. גיסתי מאוד מקבלת, מאוד אוהבת את הדראג ואת כל הקטע של הגייז והמצעדים. לאחי הייתה טיפה בעיה עם זה, אבל עכשיו הכל בסדר בינינו.
"בעבר, לאחר הופעת דראג, הייתי משתדל לחזור לבגדי גבר, לפני שאני מגיע הביתה. איך שהסתיימה ההופעה, הייתי מוריד איפור ומחליף בגדים, כי לא נעים לחזור כך הביתה, אבל עכשיו אין לי שום בעיה לצאת מהבית מאופר ולבוש בבגדי דראג, וגם לחזור כך הביתה לאחר ההופעה. אין לי ממש בעיה, אני לא רואה אף אחד, אני לא שם על אף אחד. לא אכפת לי שידברו, שיגידו עליי מה שרוצים".
"בסוף המופע אנחנו מעבירים כובע בין הצופים, כל אחד שם כפי יכולתו". שי סבג בהופעה
"קשקש הליצן"
חייו של סבג, כך נדמה, רצופים סתירות וניגודים. מוחצנות וביישנות מתערבבות בהם כבמטה קסם. הגבר הביישן שמתיישב בבית הקפה לריאיון לא מזכיר כמעט בכלום את התדמית המוחצנת שהוא עוטה בלילות, כמלכת דראג פרובוקטיבית. אחרי הופעה שתימשך אל תוך הלילה, הוא מתייצב למחרת לעבודתו כאב בית בקהילה תומכת של מתמודדי נפש ברחוב בר גיורא. הציפורניים הארוכות ייוותרו הסימן היחיד שיסגיר את הדמות שלבש רק בליל אמש.
את הרצון והיכולת להעניק לאחרים, לבעלי צרכים מיוחדים, הוא מיישם גם כליצן רפואי בהתנדבות בשלושה בתי ספר: הנרייטה סאלד בקרית אליעזר, גניגר בדרך הים ועופרים בנווה דוד.
סבג מודע למורכבות שמאפיינת אותו: "יש בי שלוש דמויות: יש אותי, יש את שולה ויש את הליצן. כליצן רפואי אני מתנדב בשלושה בתי ספר שונים לחינוך מיוחד, שלומדים בהם ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ילדים עם תסמונת דאון ועוד צרות, לא עלינו. אני ועוד שלושה ליצנים עושים זאת בהתנדבות מלאה. בכל יום שישי אנחנו מתאפרים, מתלבשים, שמים מוזיקה ופשוט עוברים בין הכיתות, מפריעים לילדים, מרקידים אותם וכיף לנו ואנחנו נהנים או שהילדים יוצאים אלינו לחצר, וזה כיף לא נורמלי".
אתה מתנדב גם בבתי חולים?
"לא, אני פחות מתחבר לבתי חולים. קשה לי נפשית להגיע לשם, לא אוהב את זה. אני עושה את זה כשש שנים. התחלתי עם הליצנות לאחר שאני הייתי מאושפז בבית חולים בעקבות ניתוח בעין. ביקרו אותי כמה ליצנים, והיה נורא מצחיק. כשהשתחררתי, ראיתי מודעות על אוטובוסים שפורסם בהן קורס במתנ"ס ליד הבית שלי. אמרתי 'יאללה מגניב', ונרשמתי. זו חוויה מאוד מעצימה, כי הילדים מחכים לך, הם קשורים אליך. בבית חולים הילדים מתחלפים, ובבית הספר הם קבועים, הם מכירים אותך. יש לי כבר שם שהם המציאו, 'קשקש הליצן'. זה נורא נחמד".
״אנחנו שלושה ליצנים שעושים זאת בהתנדבות״. שי סבג וחברים
אתה מתנדב עם ילדים ועובד למחייתך עם תשושי נפש. מאיפה הכוחות הנפשיים לזה?
"זה לא פשוט. אני עושה את העבודה הזו כבר שבע שנים, ומאוד אוהב אותה. התחלתי כמדריך, שזה אומר לקבל קבוצה של מתמודדים, שחיים בדירות בקהילה, ולעזור להם במטלות היומיום. לנקות, לסדר את הארון, לבשל, קניות. הדברים הכי פשוטים. לתת להם 'בוסט' לחיים, לדרבן אותם לצאת לעבוד, ללכת לקופת חולים אם צריך, ללוות אותם. אחר כך הייתי מדריך חברתי, כזה שדואג לשעות הפנאי של הדיירים, לרווחה, חוגים, טיולים. היום אני אב הבית שאחראי על כל התחזוקה השוטפת של הדירות, התשלומים, הקניות, האחזקה".
מאיפה מגיעה הנטייה הזו לסעוד אנשים. ניסית להבין את העניין הזה?
"אני מאוד אוהב לעבוד עם אנשים מיוחדים. לפני העבודה הנוכחית, עבדתי שלוש שנים באלו"ט עם אוטיסטים. אני לא יודע, כמה שהשכר הוא מינימום, וסליחה על הבוטות, העבודה לא שווה את הכסף, אבל זו תחושת סיפוק אדירה לתת מעצמך לאחרים, מבלי לצפות לתודה, כי לא תמיד תקבל אותה".
והציפורניים הארוכות לא מרתיעות אותם?
"ממש לא. יש ארגון שנקרא 'יאללה מבלים', שדואג לכל מסגרות מתמודדי הנפש בשעות הפנאי. כל שנה בפורים הם מארגנים להם מסיבות, ומזמינים את שולה מועלם להופיע. אני מגיע, והדיירים שלי מזהים אותי ומכירים אותי וזה מאוד נחמד. בכל שנה הם מחכים לי".
אפשר להתפרנס ממופעי דראג?
"בחיפה לא. המופעים שאנחנו עושים הם מופעי כובע. בסוף המופע אנחנו מעבירים כובע בין הצופים, כל אחד שם כפי יכולתו, ובסוף הערב כל האמנים מתחלקים ביניהם בכסף. לפעמים אנחנו יוצאים עם סכומים יפים, לפעמים פחות, אבל הכל בסדר. הדראג אצלי הוא יותר תחביב, פחות עסק. אני מאוד אוהב להופיע ומאוד נהנה".
"מאוד אוהב לעבוד עם אנשים מיוחדים". שי סבג כשולה מועלם (צילום: Yasmin M Katz)
הקהילה בנסיגה
זה שנים שדמותו כשולה מועלם מנסה להנכיח את סצנת הדראג, ולכן הוא מגיע לכל מקום, אליו הוא מוזמן להופיע. בקהילה, שהאירועים הקשורים בה הולכים ומצטמצמים, שולה מועלם לא בוחלת להופיע במסיבות רווקות, בימי הולדת של סטרייטים או במסיבות רחוב. סבג לא מסתיר את העובדה שמספר אירועי הדראג בעיר הם מועטים לעומת האירועים בתל אביב, עד כי להתפרנס מהם לא ניתן. הוא גם לא מסתיר את הכעס שלו על חוסר הפרגון, לטענתו, מצד הקהילה הלהט"בית בעיר, מה שהביא אותו לפצוח ב"דראגופלצת" – ליין חודשי של מופע דראג בקפה "יערה" ברחוב מסדה. היוזמה הזו, מבחינתו, מבטאת לא רק את היעדר מקומות הבילוי לחברי הקהילה, אלא חושפת את מצבה העגום של הקהילה בעיר בהשוואה לשנים קודמות. וכשהוא נשאל על כך, שולה מועלם משתלטת עליו והוא שופך את כל מה שנאגר במשך שנים בבטן המלאה שלו.
"את ליין ה'דראגופלצת' פתחנו בינואר כשגילינו את המקום", מספר סבג, "באתי לכאן לאחר הפתיחה ושאלתי את הבעלים, משה נגר, בצחוק, מתי הוא נותן לנו במה להופיע, וזה יצא לפועל. צירפתי אליי 'קינג', שהוא כביכול הבן דראג שלי (דפי שטיין, המכונה 'ג'ו דוטס') ועוד 'מלכה' (יואב אגם המכונה 'נוי-רוזה'), שהיא כביכול הבת שלו והנכדה שלי. בנוסף, צירפנו את חנה קפויה (עם שם הבמה 'חואנה מארי') שהיא 'ביו קווין', שזה אומר שהיא מלכה ביולוגית – אישה דראג שמופיעה כאישה. פעם בחודש אנחנו מופיעים פה ומארחים דראגיסטים אחרים. בסוף החודש, במוצאי שבת, יום לאחר המצעד שאמור להתקיים ב-24 ביוני, אנחנו עושים כאן ערב דראג לסגירת סוף שבוע הגאווה בחיפה".
מה הניע אותך לעשות ליין דראג משלך?
"גם כי אין יוזמות, גם כי אין ממש איפה להופיע. לליין 'רדיו גאגא' במועדון 'הגאלה' יש דראגיסטיות משלו. אצל תדהר טויכר ב'פאזל' אי אפשר ממש להופיע, אף על פי שאני מאוד אוהב את המקום הזה, שהוא ממש כמו בית שלי. מסיבות גייז כבר כמעט אין, מאז שסגרו את 'הסינקופה'. אז כן, הליין שלי נוצר בגלל חוסר במקומות להופיע ומתוך הרצון להופיע. בתל אביב בכל שבוע יש מופעי דראג. דראגיסטיות בתל אביב חוגגות, ולא רק בהופעות, גם בכל מיני מסיבות רווקות. בחיפה אין. פשוט אין".
זה אומר משהו על מצב הקהילה פה?
"לדעתי כן, היא בנסיגה".
מה הכוונה?
"אין לקהילה מענה בשום מקום או מסגרת. אין מקום שהוא לגייז, לא מועדון, לא פאב, כלום. בית הקהילות לא ממש נותן מענה, אז אין לנו לאן ללכת, אין איפה להיות, אין איפה לשבת. אנחנו יכולים לשבת בבתי קפה שהם ידידותיים לכולם, אבל אין לנו מקום שהוא מיועד לקהילה".
ומה לגבי סצנת הדראג בעיר. כמה הרכבי דראג יש בחיפה?
"יש את 'דראג בסלון', את ה'קוקורוזה', 'לליקה פארטי' ואותנו. 'לליקה' זה דראג ברוסית, חדש, שהתחיל לפני שלושה חודשים, 'קוקורוזה' עושים מסיבות לדראגיסטיות מתחילות בלבד, כך שאני לא יכול להופיע שם. אנחנו הדראגיסטיות מאוד מפרגנות האחת לשנייה. אני למשל הולך להתארח ב'לליקה פארטי' באמצע החודש, וגם אנחנו מארחים פה כל מיני מלכות ב'דראגופלצת'. יש הרבה מלכות והרבה קינגים שמופיעים איתנו. אגב, סצנת הקינגים בצפון החלה לפרוח, יש כמה קינגים שיתארחו אצלנו בקרוב ויהיה כיף".
"אנחנו הדראגיסטיות מאוד מפרגנות האחת לשנייה". שי סבג כשולה מועלם (צילום: Yasmin M Katz)
יש בכלל קהילה בעיר?
"אני לא יודע להגיד לכם. אין מקומות מפגש, ששם אפשר להכיר. זה לא כמו שהיה פעם ב'קפה ביאליק' שהיה מיועד אך ורק לקהילה. לי, בגילי, אין שום מקום שאני יכול להכיר בו הומואים אחרים. אפשר ללכת לגנים, אבל לשם אני לא מתקרב".
יש עוד סצנת גנים ציבוריים?
"אין לי מושג, בחיים שלי לא הלכתי לגן כדי להכיר".
ומה תרומתו של בית הקהילות?
"אני, בחור בן 41, אין לי מה לחפש בבית הקהילות בשום אופן. חוץ מהפעילות של קבוצת 'הדובים', שאליה אני הולך, שזו קבוצה שמקבלת כל אחד בעצם, בית הקהילות לא נותן לי שום מענה. 'הדובים' היא תת קהילה בתוך קהילת הלהט"בים שמקבלת כל אחד כפי שהוא – גבר גדול ושעיר, שמן, רזה, טראנס. מנהלים את זה בני זוג חמודים, והמפגשים מתקיימים בבית הקהילות, כי אין שום מקום אחר להתאסף בו. אני הולך פעם ב…".
למה בית הקהילות מצטייר כמקום שמייצר מתחים ולא אחדות?
"כי ארנון אלוש, לדעתי, הוא סוליסט והוא אוהב לעבוד לבד והוא לא משתף. הנה, אנחנו 20 יום לפני מצעד הגאווה, אין שום שיתוף של הציבור. אני לא יודע כלום, מלבד התאריך של המצעד. קראתי ב'כלבו' שמתכוונים להעביר את המצעד לעיר התחתית. לא ידעתי על זה כלום. ידידה טובה שלי התקשרה לאלוש כדי לשאול אותו מה קורה על הבמה, מי מופיע, אם אנחנו כדראגיסטיות יכולות להופיע, אז הליין-אפ כבר סגור ואי אפשר להצטרף, אבל הוא לא מגלה מי בליין-אפ. כל הזמן יש חיכוכים ולא נעים לעבוד מולו. עוד אין מצעד, אבל יש ליין-אפ, שזה קצת מוזר".
אתה מאוכזב מראש העירייה עינת קליש-רותם שלא הרימה את הקהילה?
"האכזבה שלי היא לא מראש העירייה, אלא מבית הקהילות. ציפיתי למקום שייתן לי מענה. בהתחלה כן היה מענה, הייתה שם קבוצת גברים מדהימה בגילאי 35 פלוס שנסגרה, וכל הקבוצה עברה לפעילות בקריות. זו קבוצה חברתית שהייתה נפגשת אחת לשבוע, וכמובן שיצאו משם גם היכרויות ורומנים. אני הגעתי לשם בקטע החברתי, לשבת, להגדיל את מעגל החברים. הרבה חברים שלי עזבו לתל אביב, הרבה התמסמסו עם השנים, אז רציתי להכיר חברים. זה נעלם, והיום אין לי שום מענה מלבד 'הדובים'".
אבל בית הקהילות נותן מענה אדיר לבני נוער.
"ומה עם בני גילי שאין להם כל מענה? מה איתי שאני תקוע באמצע מבחינת גיל?".
מה היית מצפה מבית הקהילות לעשות?
"אולי פתיחה של קבוצה חברתית נוספת. אולי פעילויות שלא מופנות אך ורק לנוער, או אך ורק לקשת הטראנסית, ולא שיש לי בעיה עם הטראנסים. לי אין מה לחפש שם, כי אם אגיע לשם, ארגיש כמו פדופיל. חייבים פעילות מובנית לאנשים שהם על התפר".
אנחנו בחודש הגאווה. אתה מרגיש שהמצעד איבד מהיוקרה שלו?
"אני זוכר בתקופתו של יונה יהב שהיו שתי משאיות, אחת של בית הקהילות והשנייה של 'פאזל'. בשנת 2019 היה מצעד עם הג'יפ של תדהר שהשמיע מוזיקה. לא הייתה שום משאית, בקושי מוזיקה ובקושי חגיגה. אז נכון, המצעד בחיפה הוא יותר מחאתי ופחות מסיבתי כמו בתל אביב, אבל עד שהגענו למצב שבו יש לנו שתי משאיות, חגיגת גאווה ונראות ענקית בחיפה, פתאום להצטמצם לג'יפ. שנה אחרי כבר לא היה מצעד בגלל הקורונה, ובשנה שעברה הוא חזר עם משאית אחת של בית הקהילות, שהתחננתי לעלות עליה, אך כמובן שלא העלו אותי, 'כי אנשים נרשמו לפניך'. בואו, בולשיט אחד גדול. אתה רואה שאני לבוש כדראג, נועל פלטפורמות וקשה לי ללכת, אז מה אכפת לך, תעלה אותי על משאית. לא משנה. מה שיותר מכעיס הוא שהביאו די ג'יי תל אביבי ולהקת דראג מהמרכז".
אתה אומר שצריך לשתף את החיפאים?
"יש דראג מצוין בחיפה, למה להביא מהמרכז? אני לא הוזמנתי להופיע, אני לא יודע לגבי האחרים. בטח זוהרה תנחה גם השנה כמו בכל שנה, ואין לי שום בעיה עם זה, אני מפרגן לה ברמות אחרות. אבל אין מצב להגיע לבמה של המצעד".
איך אתה מסכם את מצב הקהילה בחיפה?
"בין אחת לעשר? חמש. אולי פחות. כי אין לקהילה יותר מדי מה לעשות פה בעיר. אנשים, במיוחד מהקהילה, בורחים מהעיר לתל אביב, וחבל לי. אין לנו מקומות מפגש, אין בתי קפה, אין אירועים חברתיים. אנחנו צריכים ליזום לבד, כדי לייצר איזה שהוא תוכן לחיי הלילה של הקהילה בחיפה".
למה לא לצאת מפה לעוד מקומות כמופע דראג?
"אין כל כך איפה. אנשים פוחדים להגדיר את עצמם כמקום חובב גייז, כי אז יגיעו רק מהקהילה והם לא רוצים להיות מוגדרים כמקום כזה. גם קפה 'פאזל', על אף שתלוי דגל גאווה גדול בכניסה, הוא לא רק לקהילה, הוא לכולם. נכון, גייז יכולים להגיע, להרים ולעשות רעש וצחוקים, אבל זה לא המסיבות של פעם וזה כבר לו ההרמות של פעם. זה כבר לא אותו דבר. אין יותר את תחרות "עקב הזהב" כי אין איפה לעשות אותה".
וגם אין יותר את סגירת רחוב מסדה יום לפני המצעד.
"נכון, כל שנה לפני המצעד, הייתה מסיבת רחוב ענקית במסדה".
אז כן יש לך ביקורת על העירייה הנוכחית.
"זו לא העירייה אשמה, כמו שבית הקהילות אשם, כי הוא אמור לארגן את זה. בית הקהילות שיושב ברחוב מסדה, צריך לארגן את שיתוף העסקים ברחוב. תפנו לעסקים שיש פה, תעשו משהו יחד, תסגרו את הרחוב. אני זוכר את החגיגות ב-2018, כשנטע ברזילי הופיעה במצעד. אני זוכר שהופעתי פה ערב קודם עם נאמבר שלה, זה היה ערב מדהים. בתקופתו של יהב התקדמנו, כי ידענו ללכת בין הטיפות ולעבוד יחד. עד שהוא הכיר בקהילה ועשה מצעדים בחיפה, היינו מפגינים נגדו. את המצעדים שעשינו ברחוב הרצל בזמנו, היינו מסיימים ברחבת בניין העירייה במחאה נגדו. עד שהמצעד עלה לכרמל והתחיל מצעד גדול בחסות העירייה. היה גם את המצעד שהחל בגן בנימין והסתיים בנמל שהיה בחסות העירייה, שהיה מצעד מדהים בעיניי. אולי זה היה בזכותו של יוסי שלום, שהעלה את המצעד לכרמל".
רוצים להישאר מעודכנים?
דיברנו על הקשיים של חברי הקהילה בחיפה. מה לגבי זוגיות?
"הרבה שנים שאין לי זוגיות ודי ברור לי למה. הרבה אנשים נרתעים מהקטע של הדראג, במיוחד אצל ההומואים. הם בטוחים שאם אני דראג קווין, אני מתלבש ככה גם ביומיום. ואנשים בטוחים שאם אני דראג קווין, אני מאוד עדין ומאוד נשי, ואתם רואים שאני לא. אני די בהמה. אנשים גם בטוחים שאם אראה בחלון ראווה איזו שמלה או נעלי עקב, אני אתעלף עליהן, וזה ממש לא ככה. נכון, אני יכול להתלהב משמלה, שאני חושב שתתאים לי להופעה, אבל זה לא שאני אעמוד ברחוב ואצעק שבא לי על השמלה הזו. זה קושי שגם מונע ממני זוגיות, אבל אני לא אוותר על הדראג בשביל זוגיות. אני מי שאני ומי שירצה אותי, יצטרך לקבל גם את שולה וגם את הליצן".
"הרבה אנשים נרתעים מהקטע של הדראג". שי סבג (צילום: Yasmin M Katz)
מדבריך מצטייר כאילו קהילת הלהט"ב בחיפה הלכה לעולמה.
"היא לא הלכה לעולמה, אבל במקום להתקדם, היא הלכה אחורה".
* * *
מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "בית הקהילות מציע מגוון תוכניות ופעילויות המשתנות משנה לשנה בהתאם לדיאלוג עם צוות הפעילים והמתנדבים ובהתאם לצרכים העולים מהשטח. כיום פועלות בבית קבוצות חברתיות למגוון קהילות שונות, וכן מתקיימת פעילות שוטפת הפתוחה לכל הקהילה ותושבי חיפה. בתוך כך, הבית פתוח וקשוב כל העת לבקשות העולות מהשטח ועושה ככל יכולתו על מנת לתת מענה ראוי לכל פנייה ולצורכי כל חברי הקהילה. קשר עם הבית ניתן ליצור באמצעות טופס פנייה בדף הבית בפייסבוק, בטלפון, בדוא"ל, וכמובן, להגיע לבית באופן חופשי בשעות הפעילות.
"השנה התגבש פורום עסקים ויוזמות גאות, בהובלת יזמים מהקהילה החיפאית, עימו נפגשו נציגי העירייה במטרה להבין את צורכי העסקים והיוזמות המקומיות. בפרק הזמן הקצר, בו פועל הפורום בהרכב הנוכחי, גובשה תוכנית לקידום והנכחת היוזמות הגאות, במקביל לבניית אתר עירוני ייעודי אשר ירכז את אירועי חודש הגאווה ויאפשר לציבור הרחב להיחשף למגוון ולעושר האירועים והיוזמות המקומיות. האתר ימשיך לפעול לאורך כל השנה ויקדם את העשייה החברתית, העסקית והיזמית הגאה בעיר.
"אשר לאירועי חודש הגאווה: האירועים מופקים על ידי עיריית חיפה בשותפות תושבים ויוזמות מקומיות. בית הקהילות רואה חשיבות גדולה ביותר לשילוב אמנים, יוזמות ויוצרים מקומיים במצעד ובאירועי חודש הגאווה. ליין-אפ מגוון האירועים טרם נסגר סופית ובכל מקרה בחירת האמנים נעשית על פי קריטריונים של איכות, מקצועיות ורלוונטיות לסוג האירוע.
"בשבוע שעבר התקיים מפגש בעירייה עם נציגות ונציגים מהקהילה הגאה, פעילים ותיקים המייצגים מגוון קהילות, יזמים המייצגים עסקים גאים ואנשי מקצוע מטעם העירייה, בהם: מנהלת אגף קהילה וחברה, מנהל אגף תרבות ומנהל בית הקהילות – על מנת לגבש קווים מנחים שיעזרו בקבלת ההחלטות סביב מצעד הגאווה ואירועי חודש הגאווה".
חיפאית
נשמע בנאדם רגיש ומיוחד. בהצלחה בכל.