קלוג'ני ברחוב החלוץ 32
קלוג'ני ברחוב החלוץ 32

עדות מפתח

בשנת 1942 פתח זלמן קלוג'ני ברחוב החלוץ חנות לחומרי הבניין הנושאת את שמו ואשר זכורה בעיקר בזכות שכפול של מפתחות מיוחדים. ממשיך דרכו היה בנו שמואל - אדם עם מוסר עבודה של פעם, כזה שהיה נשוי לחנות. כעת מספרת אורית לבקוביץ', נכדתו של זלמן, את סיפורה של המשפחה - מהעלייה לארץ ישראל ועד ליומה האחרון של אמה בעסק המשפחתי: "החנות היתה אימפריה“

פורסם בתאריך: 26.11.22 17:36

כשזלמן קלוג'ני השקיף מסיפון האונייה שהביאה אותו ואת משפחתו הקטנה מבֵּסָרַבְּיָה לארץ ישראל של שנת 1925, אשר היתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי, הוא התאהב מיד. מראהו של הר הכרמל הנשפך אל הים הותיר בו רושם עצום, ובאותו הרגע גמלה בלבו החלטה – לגדל את שלושת בניו בבית הנושק לחוף הים כדי שילכו בערב לישון לצלילי המיית הגלים ויתעוררו בבוקר למראה הכחול של הים התיכון.

בית כזה, קו ראשון לים, הוא מצא ברחוב פינת גן 2 בבת גלים. היה זה בית אבן טמפלרי מאבנים מסותתות, עם גג של רעפים אדומים ועם צריח מפואר שהקנה לו מראה של טירה מסתורית ותעתע בדמיונם של ילדי השכונה לחשוב שמתגוררים בו בני מלכים. משפחת המלוכה כללה את זולמן (כך הוא נקרא בפיהם של בני המשפחה והחברים הקרובים), אשתו יהודית ושלושת הנסיכים – אליעזר (5), נתנאל (4) ושמואל (3).

בשנותיו הראשונות בארץ התפרנס זלמן קלוג'ני מעבודות מזדמנות בתחום מומחיותו – תיקונים ושיפוצים – וכשאסף מספיק כסף הוא רכש בניין שלם ברחוב החלוץ 32. את המשרדים ואת הדירות בקומות העליונות הוא השכיר, ובקומת המסחר הוא פתח בשנת 1942 חנות לחומרי הבניין הנושאת את שמו – קלוג'ני. ברבות הימים זה היה שם נרדף לשכפול מפתחות מיוחדים של דלתות רב בריח ופלדלת.

"החנות הפכה לאימפריה, והיו מגיעים אליה מכל מקום בארץ כדי לשכפל מפתחות", מספרת אורית לבקוביץ', נכדתו של זלמן, "סבא היה איש עבודה מטורף. מלבד העבודה היומיומית בחנות, בכל זמן פנוי הוא היה משפץ את הבית בבת גלים. הוא היה מטפס על הצריח, גם כשהיה כבר מבוגר מאוד, ומתקן את הרעפים. סבא ניהל את החנות ביד רמה והיה פעיל בה כמעט עד שנפטר בשנת 1972, בגיל קרוב ל־80, ואבי שמואל לקח את המושכות".

כשבניו של זלמן קלוג'ני גדלו הם נכנסו לעבוד איתו בחנות והחזיקו מעמד ביחד כ־20 שנה. לאחר מכן כל אחד תפס כיוון – אליעזר הבכור ירד לברזיל, נתנאל פתח חנות רהיטים ושמואל נשאר לשמור על הגחלת.

"לאחר שסבא נפטר, אמי דבורה נכנסה לעבוד בחנות והיתה שם שנים רבות", משחזרת לבקוביץ', "גם אני הייתי מגיעה לשם, עובדת על הקופה ואפילו ידעתי לשכפל מפתחות. אמי נפטרה לפני כמה חודשים בגיל 92, והיא בעצם הנצר האחרון לאימפריית קלוג'ני לשכפול מפתחות".

 

שכפול מפתחות בחנות

שכפול מפתחות בחנות

 

חופן של מסמרי בטון

שמואל קלוג'ני, ממשיך דרכו של אביו זלמן, היה מהזן המיוחד עם מוסר העבודה של פעם, כזה שנדיר שהיה לוקח יום חופש. מספרים עליו שמשנה לשנה הוא נראה טוב יותר, כי בשבילו ללכת לעבודה היה כמו לצאת לבלות. שמחת החיים שלו נודעה למרחוק, וכך גם הלהט בעבודה. בשבילו למכור חופן של מסמרי בטון היה שווה למכירת המוצר הכי יקר בחנות – דלת רב בריח יוקרתית. מבחינתו זו היתה מכירה זהה בחשיבותה. שירות הפך אצלו לשם משפחה שני. בהדר של שנות ה־70 וה־80 הוא נחשב לקוסם, כזה שכל יום בחנות היה כאילו יומו הראשון מבחינת המרץ וההתלהבות. "הקוסם עם העיניים הטובות", קראו לו, למרות המבט הממזרי וחידודי הלשון.

לבקוביץ', איפה הורייך הכירו?

"אמא היתה ילדה מפונקת להורים שגרו ברחוב ארלוזורוב, והיתה לה אחות. אמא עבדה בארגון השוכרים, פגשה את אבא שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים, כנראה בהדר, והם התאהבו. הם התחתנו ביום מיוחד מאוד, 26 בינואר 1950, שזה היום המפורסם שבו ירד השלג הכבד בחיפה. היתה להם חתונה גדולה, כאשר סבתא לנה, אמא של אמא, וחברותיה הכינו את כל האוכל לכ־700 מוזמנים. לאירוע הוזמן צלם שתיעד את החתונה במאות תמונות. אבל הסיפור שעבר במשפחה זה שביום המחרת, לאחר שקיבל את כל התשלום מראש, הצלם נעלם מבלי לפתח אף תמונה. אז להורים אין שום תמונה מהחתונה, לאבא יש תמונה עם אמו".

 

שמואל ודבורה קלוג'ני עם בתם אורית לבקוביץ'

שמואל ודבורה קלוג'ני עם בתם אורית לבקוביץ'

 

סיפרת לי שאביך למעשה היה "נשוי" לחנות.

"החנות היתה הבית הראשון שלו. בהתחלה אמא היתה בבית, גידלה את ארבעת הילדים, ואבא עבד מאוד מאוד קשה. את כל האירועים המשפחתיים תכננו וחגגנו בימי שלישי, כשהחנויות היו סגורות אחר הצהריים. אבא לא לקח יום חופש אחד בשביל נופש. לא נסענו לשום מקום, לא היינו בנופשים בבתי מלון. אבל היתה להורים חבורה גדולה, ובשבתות היינו נוסעים לפיקניקים במכונית שלהם הנרי ג'יי. הוא כן היה אבא שלוקח אותנו לשחק כדורסל ולטייל בטבע אבל הכל בחיפה. כמעט לא יצאנו אל מחוץ לעיר, למעט הטיולים עם הקשישים".

קשישים?

"אבא התנדב במשך שנים בארגון הדרת פני זקן, ולמענם הוא כן לקח יום חופש מדי פעם. הוא היה יוצא כמלווה לטיולים עם הקשישים, היה מפקד שיירה, ואנחנו הצטרפנו אליו לפעמים. אבא היה אדם עם נתינה יוצאת דופן ועם חמלה לאנשים מוחלשים. כמו הסיפור על הילד שלמה".

ספרי.

"שלמה גלבנדורף גר בוואדי ניסנאס, בן להורים יוצאי רומניה. לאביו היה עסק קטן ואמו היתה חולה עם בעיות נפשיות. הוא נאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה כי האם לא תפקדה והאב לא הצליח לפרנס את שני בניו. כאשר שלמה היה בן 15, אמא שלו הופיעה איתו בחנות ואמרה 'אדון קלוג'ני, אני מבקשת שתיקח אותו לעבוד אצלך'. שנה אחר כך היא נסעה לרומניה ושם נפטרה. שלמה היה בחור מוכשר מאוד, אבא שלי לימד אותו את רזי המקצוע, והוא הפך לבן בית אצלנו, אפילו הייתי מאוהבת בו. אבא שלי לקח אותו תחת חסותו, ממש כמו הבן שלו, טיפח אותו ועקב אחריו".

לכם לא הפריע שהוא מחלק את תשומת הלב עם עוד ילד?

"להיפך, במהלך השנים אבא לקח ילדים צעירים ולימד אותם את רזי המקצוע, וכשהם בגרו הם פתחו לעצמם עסקים מתחרים עם כל הידע שאבא השקיע בהם. הוא היה לוקח חבר'ה צעירים, עולים חדשים, נערים קשי יום, ופשוט הביא אותם לחנות ובנה להם חיים".

 

שמואל קלוג'ני בחנות

שמואל קלוג'ני בחנות

 

 

המותג עדיין נשאר

לדבורה ושמואל קלוג'ני היו כאמור ארבעה ילדים – קובי, מיכל, סמדר ואורית, שהיתה היחידה שמצאה עניין בחנות העמוסה לעייפה. היא זוכרת במיוחד איך בכל שנה לקראת סוף חודש דצמבר, כל המשפחה היתה נאספת למשך כמה ערבים בחנות כדי לעשות ספירת מלאי. הם הפכו את העניין לאירוע חווייתי וכייפי.

"אני זוכרת איך היינו סופרים כל קופסא וכל בורג, אבל בעיקר את הישיבה במרכז החנות כשכולנו היינו אוכלים עוף בגריל שאבא קנה לנו באטליז סמוך", היא מספרת, "אני זוכרת את הריח שהיה בה, אותו ריח של אבא כשהיה חוזר בערב מהעבודה ומשכיב אותי במיטה. ריח של שבבי המתכת ממכונת שכפול המפתחות. עוד זיכרון שחקוק אצלי זה טעם עוגות האקלייר שאבא היה מביא לנו מהקונדיטוריה בכל יום חמישי בערב. ואז הוא היה מוריד את בגדיו הפשוטים, את החולצה המשובצת ואת המכנסיים המהוהים שאותם לבש לעבודה, מתקלח ולובש חליפה ועניבה, ונראה כמו איזה מנהל גדול. איזה חתיך הוא היה".

ולאן הוא הלך?

"לבונים החופשיים. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה שם כי הרי זו כת סודית, אבל אבא הגיע לדרגה הכי גבוהה ושימש נשיא. זה היה חלק חשוב מאוד בחיים שלו, אבל בטח לא כמו החנות. החנות היתה ידועה בכל הארץ, והיו באים אליה אנשים מהצפון ומהדרום. אני זוכרת את משה מקיבוץ חניתה שהיה מגיע אלינו כי רק אבא שלי ידע לעשות מפתחות מיוחדים. החנות היתה תמיד מלאה באנשים, ואבא תמיד פרפר בשמחה ובנועם בין כולם. הוא יכול היה לחפש בורג לאיזו לקוחה מבוגרת במשך שעות. הוא היה כל כך אמפטי וכל כך מסביר פנים, ופשוט אסף סביבו הרבה אנשים. אבא היה אוטודידקט שלימד את עצמו שבע שפות, וגם ניגן בפסנתר למרות שמעולם לא למד".

 

שמואל קלוג'ני בבונים החופשיים

שמואל קלוג'ני בבונים החופשיים

 

הוא אהב את החנות או שפשוט המשיך את הדרך?

"זו שאלה טובה. הוא היה מכור לחנות. אם היה צריך להשקיע במשהו, זה היה בחנות. אך עם זאת הוא היה אבא חם ומחבק. הוא היה בן מאוד מסור לאמו שנפטרה בשנת 1969. סבא זלמן לא כל כך היה מסור אליה, הוא היה דופק בקומה השלישית של הבית בלי להתחשב בה ובמחלתה. אבא היה מגיע אליה בכל יום בשעה 6:00 ואוכל איתה ארוחת בוקר, ואז היה הולך לחנות. ככה כל יום. הוא תמיד היה מוצא את הזמן לעשות חסדים ולבקר חולים, תמיד לפני שהיה פותח את החנות. בכל השנים שבהן אמא עבדה איתו, היא היתה מקדימה והולכת לשוק בבוקר, מביאה את הסלים לחנות, בצהריים הוא היה סוחב את הסלים הביתה, וחוזר חלילה".

למה אבא לא הכשיר אף אחד מכם להמשיך את דרכו?

"הוא מאוד רצה שמישהו מאיתנו ימשיך את דרכו, אבל היה ברור שאף אחד מאיתנו לא יעשה זאת כי אף אחד מהאחים שלי לא רצה להמשיך".

אמא לא רצתה להמשיך לעבוד שם?

"כשהוא היה בן 82, כעשר שנים לפני שהוא נפטר בשנת 2003, אמא התקשרה אלי יום אחד ואמרה 'בואי מהר, אבא נפל'. היתה להם עליית גג, והוא טיפס על סולם, נפל לאחור וריסק כמה חוליות. היינו בטוחים שאבא יישאר משותק, אבל הוא חזר לעצמו פחות או יותר. אבל אז העניינים התחילו להידרדר, והוא נאלץ למסור את החנות. אמא עבדה בחנות בכל אותו הזמן שבו הוא היה מנוטרל, ואז הם פשוט הבינו שהם לא יכולים לנהל את החנות יותר. הם השכירו אותה ליהודה בטש ששימר את השם קלוג'ני במשך הרבה מאוד שנים. לפני כחמש שנים אמא מכרה את הבניין כדי למנוע בעיות עתידיות עם הירושה, ואז יהודה החליף את השם ל'הפרסה'. אבל זה לא ממש עוזר לו כי אנשים עדיין קוראים לה קלוג'ני, זה עדיין מותג".

להרבה אנשים קלוג'ני מתחבר עם מכבסות וניקוי יבש.

"נכון, המכבסות הן של בן דודי אוהד, הבן של אליעזר שירד לברזיל".

שאלה אחרונה שמסקרנת אותי באופן אישי. מעל החנות היו משרדי עיתון "כלבו" ו"הלוח הבטוח". היית מבקרת שם?

"ברור. מיכה מרגלית היה בקשר מצוין עם אבא שמעולם לא פרסם בעיתון. אבא הכיר את כולם, כל ההוז אנד הוז הגיעו אליו, כל העסקנים, כל ראשי העיר, כולם היו אצלו. הוא התחבר עם אנשים מהר מאוד וידע לדבר עם כל אחד בשפה שלו – גרמנית, יידיש, רומנית, ערבית, אנגלית, רוסית ועברית. הוא היה בן אדם מוכשר מאוד".

 

שמואל ודבורה קלוג‘ני

שמואל ודבורה קלוג‘ני

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אייל

    זו הטרגדיה של חיפה והעם היהודי בכלל
    .במקום לבות כאן דורות על דורות של עסקים משפחתיים ולטעת שורשים אז אנשים עם קוצים בישבן מה יש לחפש בברזיל. בארצות הברית.
    היה מצופה שהמשפחה כולה תגור בבניין ברחוב החלוץ. שתדמור על השם של הבניין לא חשוב איזה עסק יש בו. שיקימו עוד עסקים בהדר..
    ככה הדר התדרדרה.. כולם היגרו ועזבו

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר