הידעתם? כשאומרים אגודת מכבי חיפה לא מתכוונים רק ל־11 כדורגלנים שרודפים אחרי כדור או לקבוצת הכדורסל שסיימה את העונה החולפת כסגנית האלופה. באגודת מכבי חיפה נכללים ענפי ספורט רבים, אולי לא הכי פופולריים, אבל צומחים בהם מדי פעם ספורטאים ברמה הגבוהה ביותר, כמו למשל שחייני העבר אניה גוסטמלסקי ואיתן אורבך והתקווה הנוכחית – הג’ודאית ענבל שמש.
שמש, רק בת 20 אבל כבר עם רזומה של 16 שנה בתחום, היא אלופת ישראל לשנת 2017 שזכתה לאחרונה במדליית הזהב במכבייה לעיני קהל ביתי חם ואוהד, שהורכב בעיקר מילדי האגודה שאליה היא משתייכת אשר צבעו את היכל הספורט ברוממה בירוק ועודדו אותה בטירוף. למכבי הגיעה שמש בעקבות המאמנת מיכל האס לפני כארבע שנים, ועושה רושם שהחיבור לאגודה הוא נצחי.
ענף הג’ודו בישראל הוא ספק המדליות העיקרי שלנו באולימפיאדות, ושמש היא התקווה הגדולה של הוועד האולימפי הישראלי ושל איגוד הג’ודו לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020. רק לאחרונה היא עברה לקטגוריית הבוגרות ומחכה לה שנה לא קלה בכלל, אבל היא אופטימית בצורה מעוררת השראה וחשוב מכל – מאמינה בעצמה ולא מתביישת לחלום הכי רחוק שאפשר. אז תתחילו לשנן את המילים איפון, ווזארי וקוקה.
שמש במכבייה. "אם לא הייתי טובה לא היו משקיעים בי"
"אני תלויה רק בעצמי"
שמש, איך ילדת בת 4 מחליטה שהיא רוצה ללכת לחוג ג’ודו?
“הייתי ילדה היפראקטיבית, אי אפשר היה להחזיק אותי בבית. אמא שלי שהיא פסיכולוגית ניסתה לשלוח אותי לכל מיני חוגים אחרים כמו התעמלות למשל, אבל חברים טובים עברו לג’ודו. ניסיתי, התמכרתי ונשאבתי. הרבה ילדים לומדים ג’ודו בגיל צעיר, אני פשוט נתקעתי שם”.
נשארת בגלל הישג בינלאומי של ג’ודאי או ג’ודאית ישראלים?
“לא ממש. יעל ארד התפרסמה לפני שנולדתי. כשעבר הזמן ונשארתי בענף גם לי היו כל מיני אגדות שהערצתי. הג’ודו פשוט שאב אותי. זה הגניב אותי – להילחם, לנצח בנים. אני תחרותית מאוד וניסיתי גם כדורגל, אבל התברר שאני חייבת ספורט אישי. אני לא יכולה להיות בקבוצה, אני צריכה לקבל את כל הזרקור עלי או את כל הכישלון, אבל לא בא לי להפסיד בגלל מישהו אחר מהקבוצה שלי. אני יודעת שאני תלויה רק בעצמי”.
בטניס יש יותר כסף.
“מעולם לא ניסיתי טניס, וכסף זה לא מה שמניע אותי. הג’ודו סחף אותי, יש בזה משהו ממוקד מאוד – רק את והיריבה, והמטרה היא להפיל אותה. ג’ודו זה כוח, לחימה ומהירות, והוא משלב כל כך הרבה אלמנטים כמו טכניקה וטקטיקה ומהירות וכוח ועוצמה. בשנייה אחת את יכולה לנצח את הקרב ובשנייה אחת להפסיד. התחרויות הן מה שהלהיב אותי בכל פעם מחדש. לאחר כל ניצחון וזכייה המשכתי להתאמן. אני עובדת קשה ואוהבת את זה”.
מה היה הפודיום המשמעותי הראשון שלך?
“כשהייתי בת 15 או 16 השתתפתי בתחרות קריטריון בחו”ל לאליפות אירופה. ניצחתי את כל חמשת הקרבות באיפון, וזה היה מדהים. השגתי את הקריטריון, ובאותה השנה סיימתי במקום השלישי באירופה. בשנה שלפני כן הפסדתי אחרי עשר שניות בקרב הראשון שלי. המדליה הראשונה היא הכי מתוקה. בהמשך זכיתי גם במקום השלישי באירופה לג’וניור”.
מתרגלים או שמתרגשים בכל פעם מחדש?
“לא מתרגלים, מתרגשים בכל פעם מחדש, כי את מגיעה להישגים יותר גבוהים ובכל פעם את כובשת פסגות ויעדים. תמיד אתרגש ותמיד אהיה בלחץ לפני תחרות כי זה מה שמניע אותי. כשלא ארגיש את הלחץ הזה לפני תחרות, אפילו שזה לחץ נוראי, אפסיק להתחרות”.
מהי הנקודה שבה הבנתם – את, המשפחה והמאמנת – שאת באמת טובה?
“תמיד הייתי בעוד חוגים – כדורעף, צופים – אבל בכיתה ט’ הג’ודו כבר תפס חלק גדול משגרת החיים שלי. התאמנתי הרבה והייתי צריכה לבחור, אז החלטתי לוותר על כל השאר ולהתמקד רק בג’ודו. המסלול היה די ברור כי הייתי טובה בג’ודו. אם לא הייתי טובה לא היו משקיעים בי. אני גם בן אדם פרפקציוניסט מאוד. זה היה או לעבוד קשה ולהצליח או להבין שזה לא בשבילי. בכיתה י”א הגעתי להישגים. אליפות ישראל נהייתה בנוהל. מגיל צעיר אני חולמת על מדליה אולימפית, ועד שלא אשיג אותה לא אפסיק ואעשה הכל בשביל זה. זה מה שהניע אותי אז וזה מה שמניע אותי עכשיו”.
שמש בתחרות. "קוראים לי ענבל שמש כאילו אני איזו סטארית" (צילום: איגוד הג'ודו האירופי)
"אני סוללת את הדרך שלי"
בצבא קיבלה שמש מעמד של ספורטאית מצטיינת, אבל לרגע לא חשבה להשתמט משירות מלא. “היה לי חשוב לעשות צבא ולא סתם ללבוש מדים כמו רוב הספורטאים המצטיינים”, היא מסבירה, “יש כאלה שמגיעים פעם בשבוע או אפילו פעם בחודש, ולי היה חשוב להגיע לצבא בכל יום, כל עוד זה לא פוגע בג’ודו. הייתי מתחילה את הבוקר באימון במכון ווינגייט ונוסעת לקריה בתל אביב. הייתי מש”קית הדרכה במערך הטכני בחיל האוויר, ועשיתי צבא בדרך הכי טובה שיכולתי לעשות כדי לתרום כמה שיותר. כמובן שנתנו לי לטוס לחו”ל לתחרויות כשהייתי צריכה”.
מהי שגרת היום שלך?
“סדר היום הוא מטורף. שניים-שלושה אימונים יומיים של שלוש שעות כל אחד, פיזיותרפיה, פסיכולוג, תזונאי, וכל אלה בלי קשר לדברים שאני עושה מעבר, כמו ריצה בכל יום או פילאטיס שנכנסו לשגרת האימונים שלי. אני קמה ב־6:00 בבוקר ויוצאת לריצה כי יש לי מטרה והיא שואבת אותי, אבל זה מה שאני עושה בחיים. אני מסתכלת על הדברים בצורה חיובית. נכון, יש תקופות קשות, פציעות והפסדים מבאסים, אבל בתכל’ס תראי איזה כיף לי – אני עושה את מה שאני אוהבת, אני גם מצליחה, אני פורצת גבולות בכל פעם מחדש, תמיד יש לי ריגושים קטנים, יוצא לי לטייל בעולם על הדרך, אני פוגשת חברים מחו”ל – אז למה לא? וכשאת מצליחה זה בכלל מושלם”.
כשאת מגיעה לאולם שבו נערכת תחרות, מכירים אותך, פוחדים ממך?
“בג’וניור ובקדטים כשהגעתי לאליפות אירופה הייתי תמיד מדורגת. יש ניקוד עולמי שנצבר בתחרויות בינלאומיות, וההשתתפות באליפות אירופה מותנית בעמידה בקריטריון. בג’וניור דורגתי שביעית בעולם ושלישית באירופה, ובקאדטים הייתי שנייה באירופה. להיות מדורגת זה אומר שאת היריבות החזקות, שגם הן מדורגות, את פוגשת רק בשלבים מתקדמים יותר. אז כן, המתחרות שלי הכירו אותי, אבל לא בקטע שאני איזו אגדה. אני קיימת. יש ישראלית מדורגת שמפחדים ממנה. עכשיו זה קצת שונה כי עליתי לבוגרות ואני סוללת את הדרך שלי”.
את מתחרה במשקל 63 ק”ג – בדיוק במשקל של מישהי מאוד מוכשרת.
“בקטנה. אלופת עולם, מדליסטית אולימפית. ירדן ג’רבי. אבל אני לא מסתכלת כך על הדברים. קודם כל יש בינינו הפרש של שמונה שנים וזה המון, היא גם יודעת את זה. אני מתאמנת איתה על אותו המזרן, אנחנו ביחד בנבחרת. כרגע אני לא בתחרות איתה כי אני עוד לא שם. אני ריאלית”.
אבל את חותרת לשם.
“לגמרי. ואני יודעת שכשאגיע לשם היא כבר לא תהיה שם. כרגע טוב לי שהיא בנבחרת, אני לומדת ממנה המון. לא לכל אחת יש אלופת עולם שהיא באותו משקל שלך ואת עובדת איתה בשוטף. היא עוזרת לי והיא אחלה בן אדם. כרגע אני לא מסתכלת על ירדן כיריבה שלי, היריבות שלי הן בעיקר בחו”ל. אני צריכה לעבור שלבים בתחרויות, ובסוף אגיע למטרה. אני יודעת שיהיה בסדר, ואם צריך גם את ירדן אני אעבור”.
כשאומרים שאת היורשת של ג’רבי זה לא מלחיץ?
“זה מחמיא לי. לא סתם הדביקו לי את זה אלא בגלל שזכיתי במקום השלישי באירופה. אבל אני עדיין לא ברמה שלה. כרגע אני רק יכולה לתת לה פייט ואני רק בת 20. כשהיא היתה בת 20 היא לא היתה ירדן ג’רבי, אלא עוד ג’ודאית עם פוטנציאל, ורק אחר כך החלו לבוא התוצאות. אני לא באה על חשבונה והיא לא על חשבוני”.
שתיכן עשויות להתמודד על הכרטיס היחיד לאולימפיאדת טוקיו.
“זה עוד רחוק, בעוד שלוש שנים. לא בטוח שירדן שואפת להגיע לשם, אני ברור ששואפת. קריירה לא מסתיימת באולימפיאדה אחת, יהיו עוד. שנה לפני נראה מה קורה. את יכולה לפרוץ רק בשנה הזו, זה לא משהו שמחליטים עליו ארבע שנים מראש. מי שתדורג גבוה יותר תייצג אותנו באולימפיאדה. ייתכן שבכלל לא נתחרה על המקום – אולי היא תפרוש ויכול להיות שאני לא אהיה מספיק טובה. עדיין מוקדם לדבר על טוקיו. כרגע אני עדיין מטפסת במדרגות, אני לא למעלה”.
את אלופת ישראל לבוגרות בגלל שג’רבי לא השתתפה?
“אני לא יודעת. באליפות הקודמת התחריתי נגדה, היה קרב צמוד והיא ניצחה. לא זכיתי בתואר השנה וגם במכבייה כי ירדן לא התחרתה, אלא כי ניצחתי את היריבות שלי. ניצחתי בשתי התחרויות את רותם שור שגם מבוגרת ממני בארבע שנים וגם יותר בכירה ממני, אז אני כן מנצחת בנות אחרות”.
מה עבר לך בראש כשראית את ירדן על הפודיום בריו?
“וואו, מדהים, ושאני גם רוצה ושזה אפשרי. אני איתה בכל יום, היא מתאמנת כמוני, ואם היא עשתה את זה למה שאני לא אוכל לעשות את זה?”.
יש מחשבה לרדת במשקל כדי לא להתחרות איתה באותה קטגוריה?
“אני לא מחפשת את הדרך הקלה. יש אופציה כזו אבל אני לא שם עדיין. כשהדרך יותר קשה לי אני אומרת יופי, יותר אתגר. תחרויות הן משהו שעושה לי טוב. בתחרויות, ואין עוררין על כך, אני יותר טובה. רותם יכולה לקחת אותי באימון ולפרק אותי. באתי לתחרויות מולה וניצחתי. אני פייטרית. אני לא הכי כשרונית, דברים לא באים לי בקלות ולוקח לי הרבה זמן ללמוד דברים חדשים. אני צריכה לעבוד קשה יותר מהאחרות, אבל אני לא מוותרת לשנייה. באליפות ישראל בשנה שעברה ירדן אמרה לאחר הקרב ‘סוף סוף הקרב הזה הסתיים’. היא אמרה לבנות האחרות בנבחרת שלא בא לה על הקרב מולי כי היא יודעת שעכשיו היא הולכת להילחם בשיניים בגלל שאני לא אוותר”.
שמש. "כרגע אני עדיין מטפסת במדרגות, אני לא למעלה” (צילום: איגוד הג'ודו האירופי)
"אני יכולה להוות דוגמה לאחרים"
נוסף על היפראקטיביות אובחנה שמש כילדה עם ליקויי למידה – דבר שהקנה לה פטורים מלימוד מקצועות שונים כמו שפות והקלה בבחינות. היא מעולם לא ניצלה זאת וסיימה כתלמידה מצטיינת. היא מצאה שיטות לימוד משלה כדי לעקוף את המוגבלויות, והיא זוקפת למורותיה קרדיט לא קטן על כך שהן התעקשו כשהיא היתה מפספסת שיעורים ומבחנים בגלל תחרויות, אבל גם התחשבו ונתנו לה לעשות מבחנים מיוחדים. היא סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות עם מקצועות מורחבים כמו מתמטיקה, ביולוגיה, אנגלית וערבית.
“בחטיבה בעירוני ג’ הייתי תלמידה מצטיינת בכיתה מדעית”, היא נזכרת, “אחותי, שגדולה ממני בשנתיים, עברה לליאו באק והכריחה אותי לעבור גם, וזה היה אחד מהדברים החשובים שעשיתי בחיים שלי. ליאו באק נתן לי כל כך הרבה אפשרויות וחשף אותי לדברים אחרים, כי ידעתי שבלימודים אצטיין בכל בית ספר, אבל הוא נתן לי מעבר ללימודים. הפן החברתי הוא משהו שהתעורר בי שם. גם הפן ההתנדבותי שם הוא חזק מאוד – יש אפשרות לסיים עם תעודת בגרות חברתית, ומההתחלה זרמתי. נחשפתי למעון הוד במושבה הגרמנית, שזה מוסד סגור לילדים בכל הגילאים עם כל מיני לקויות, חלקם יושבים בכיסאות גלגלים. אלה ילדים קשים אבל עשיתי כמיטב יכולתי. באתי עם חליפת ג’ודו ותמיד הבאתי איתי את המאמנת שלי. דיברתי איתם, הראיתי להם את המדליות שבהן זכיתי, והדגמתי להם ג’ודו. בזהירות כמובן, לא עליהם (צוחקת; ח”ה). עד היום אני משתדלת ללכת לשם כמה שיותר. התחברתי מאוד. זה עושה לי טוב ונותן לי עוד פלטפורמה, מעבר לג’ודו, שאני יכולה לעורר השראה ולהוות דוגמה לאחרים”.
את מעורבת גם עם ילדי גן בטירת כרמל.
“בשנה האחרונה, בגלל ההצלחות בג’ודו, פנתה אלי גננת בגן לחינוך מיוחד וביקשה ממני לבוא לבקר כי הילדים הם שוביניסטים מאוד ובדעה שבנות לא יכולות להגיע להישגים. נכנסתי לגן וקלטתי שעל לוח עם כותרת ‘אין לי ארץ אחרת’ יש תמונות של ביבי נתניהו, רובי ריבלין וענבל שמש. נוצר חיבור טוב איתם. מדובר ב־12 ילדים קשים, אבל הראיתי להם שאני חזקה ושגם בנות יכולות. אני מדברת אתם על מה זה להפסיד בכבוד ומספרת להם על קשיים שנתקלתי בדרך. בשבוע שעבר הלכתי להיפרד מהם כי חלקם עולים לכיתה א’, והראיתי להם את המדליה מהמכבייה. הם קוראים לי ענבל שמש כאילו אני איזו סטארית. אמרתי להם שרק ענבל זה מספיק”.
יש לך סיפורי השראה, איך לקום מהקרשים?
“באולימפיאדת הנוער עליתי לחימום ונפצעתי חמש דקות לפני הקרב. סבלתי נורא, כאב לי מאוד, אבל יש לי קרב, אז מה, לא אעלה? הפסדתי. אחרי שבוע, כשחזרנו לארץ, הלכתי לבדיקת MRI ושם גילו שבר בברך. הבאסה ששבוע אחר כך נערכה אליפות העולם ומאוד רציתי להשתתף בה. אלה דברים שאת לא נפגשת בהם ביום יום. או אליפות אירופה הראשונה שלי ב־2012, אחרי עשר שניות עפתי. שם קיבלתי את ההחלטה שאני שמה הכל בצד, ושנה אחרי כבר הייתי על הפודיום”.
"אני לא חיה בסרט"
שמש שוהה במהלך השבוע אצל משפחה מאמצת במרכז, אצל מי שהיתה בעבר מאמנת נבחרת הנשים בג’ודו רותי מגן הוכמן. היא מתגוררת ביחידה נפרדת, אבל מרגישה מחוברת מאוד לארבעת ילדי המשפחה, שלהם היא קוראת ‘אחים שלי’. בכל יום שישי היא חוזרת הביתה לשכונת רמת אלון, אל האם מיכל, מנהלת השירות הפסיכולוגי בקרית אתא, האב אלפרד, מהנדס מכונות בחברת החשמל, והאחיות המוצלחות נועה וגלי. בשבת בערב היא אורזת שוב וחוזרת למרכז. במהלך השבוע מגיעה שמש פעמיים לאימון במכבי, ולאחריו היא מדריכה שתי קבוצות ילדים. ואם זה לא מספיק, בשבוע הבא היא תתחיל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטה הפתוחה.
“קודם כל אני רוצה לעשות תואר כי צריך ובגלל שאני פרקטית. אלמד משהו שאוכל לעסוק בו, ובסופו של דבר אהיה מנכ”לית או מנהלת. נכון, ייקח לי יותר זמן מאשר לאחרים לעשות את התואר, אבל אני לא בוחרת בדרך הקלה. הלימודים יאזנו אותי כי אי אפשר להיות כל היום רק בג’ודו. אני כן חושבת על היום שאחרי”. בהחלטה מושכלת נוספת היא מוותרת על בן זוג בגלל חוסר בזמן פנוי.
שמש מפרגנת למאמצים הכבירים שעושה מנכ”ל אגודת מכבי חיפה רועי שווץ למצוא ספונסרים כדי להקל על הוריה שנושאים בכל העלויות של הטיסות לחו”ל ובהוצאות אחרות. לאחרונה היא קיבלה מענק של 25,000 שקל מיוסי כהן, מנכ”ל חברת נקסט אורבן, אך זה לא מספיק והחיפוש אחר ספונסר נמשך.
השבוע בבלרוס תתחרי לראשונה בקטגוריית בוגרות. חוששת?
“אני לא חיה בסרט. עליתי קטגוריה לבוגרות ואלו בנות יותר מבוגרות ממני, עם יותר כוח ועם יותר ניסיון. הכי קל ללכת למקום של תבוסתנות, אבל כיף לי לחשוב על כך שאני באה כאנדרדוג. זה מעולה שלא מכירים אותי ושלא יודעים מהן היכולות שלי, איך אני נלחמת ומהן הטכניקות שלי, אז אוכל להפתיע. אין ספק שזו תהיה שנה קשה, אבל אני חייבת את שכר הלימוד הזה. יש גם הרבה רגעים לא זוהרים בג’ודו. ירדתי מהטופ ואהיה בשר תותחים, כבר לא משנה מה היו ההישגים שלי בגילאים הצעירים. פעם אחת עשיתי את זה, ואני יכולה לעשות את זה שוב”.
שלושה ימים לאחר הריאיון, זכתה שמש במדליית כסף בתחרות במינסק, בלארוס. אז בשר תותחים היא לא.
שמש השבוע, עם מדליית הכסף בבלארוס. בשר תותחים היא לא (צילום: איגוד הג'ודו האירופי)
