אהרון ואריה דויטשר. "לא היה אכפת לו מה כתוב בספר אלא רק שיש ספר ושהוא מחזיק משהו מוחשי ביד" (צילומים: פוטומניה, אלבום פרטי)

הטרגדיה של אהרון ואריה דויטשר

סמ”ר אריה דויטשר נהרג בקרב על רמת הגולן במלחמת יום כיפור. חברו לנשק חנניה אלקסלסי פרסם ספר לזכרו, וטקס ההשקה נערך בשבוע שעבר בהשתתפותו של אביו אהרון דויטשר, שמשאלתו היתה להנציח את בנו. למחרת הלך האב לעולמו

פורסם בתאריך: 29.9.17 08:08

"ואז הוא אמר לי ‘חנניה, אני גוסס’, ואני השבתי לו ‘אהרון, מה פתאום גוסס?! אני מתכנן לך אירוע גדול, השקת הספר שביקשת ממני לכתוב’. סיפרתי לו על האנשים שיגיעו – מפקדים וחברים לנשק ובעצם כל האנשים שהוא מכיר. אהרון שאל למתי מתוכנן האירוע ועניתי שזה ב־14 בספטמבר. הוא הבטיח להגיע אבל הזהיר ש’האירוע חייב להיות לפני 21 בספטמבר, כי לאחר יום זה כבר לא אהיה בחיים’. הוא סיפר שכל בני משפחתו נולדו ביום הזה וגם נפטרו באותו היום. פניתי לבית יד לבנים והאירוע נקבע ל־18 בספטמבר. אהרון הגיע לאירוע באמבולנס כפי שהבטיח לי. למחרת בבוקר הוא נמצא ללא רוח חיים כשהוא יושב על כיסא בביתו והספר מונח בחיקו”.

חנניה הוא חנניה אלקסלסי, מחבר הספר “אריה שנפל”, וכך הוא כתב בעמוד הראשון: “ספרי ‘אריה שנפל’ מוקדש לאיש היקר אהרון דויטשר, אביו של חברי הטוב אריה שנפל בקרב. אהרון, ניצול שואה שמשפחתו אבדה שם, ביקש למצוא נחמה בילדיו כאן, וזו אבדה לו במותם. כולי תקווה כי ספרי זה יהיה לאהרון נקודת אור ונחמה אשר תנציח את פועלו ואת זכר משפחתו לעד”.

“מחר אופיע בכל העיתונים”, אמר אהרון כשנכנס לאודיטוריום בבית יד לבנים למיכל רבינוביץ’ שגדלה על ברכיו והתייחסה אליו כאל הסבא שלא היה לה. “מי שהכיר היטב את אהרון, את הציניות ואת ההומור השחור שלו, ידע שהוא התכוון לכך ברצינות, ועובדה שכך היה”, היא משחזרת, “למחרת פורסמה מודעת האבל על מותו בכל העיתונים. באותו הבוקר אמרתי לאהרון ‘בבקשה, רק תחזיק מעמד את הערב הזה, כי הערב הזה הוא בשבילך’. לא היה אכפת לו מה כתוב בספר אלא רק שיש ספר ושהוא מחזיק משהו מוחשי ביד. וכך הוא הלך מהעולם הזה בהשלמה גדולה ובשלווה שלא היתה לו במשך 44 שנים”.

בערב ראש השנה נקבר אהרון דויטשר, שריד אחרון למשפחתו, שכל רצונו ביותר מארבעת העשורים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים היה להנציח את בנו ואת שם משפחתו.

 

אריה דויטשר על טנק. "הוא היה לוחם אמיץ מאוד שעשה את מה שעשה בגלל החינוך שקיבל" (צילום: אלבום פרטי)

אריה דויטשר על טנק. "הוא היה לוחם אמיץ מאוד שעשה את מה שעשה בגלל החינוך שקיבל" (צילום: אלבום פרטי)

 

מפולין לארץ ישראל

דויטשר נולד בפולין, וכשהיא נכבשה במלחמת העולם השנייה ברחו משם הוא ואחיו הבכור והגיעו עד לאוזבקיסטן. בבית בפולין נשארו הוריו ואחיו הצעיר. המסע לאוזבקיסטן היה מטורף. השניים עברו תלאות וסבלו מקור אימים ומרעב משתק. דויטשר עבד בחפירת תעלות, בכריתת יערות וכסבל ועשה הכל בשביל לשרוד. את אחיו הכריעה מחלת הטיפוס. דויטשר לא יכול היה לקבור אותו כי היה רעב. רעב מאוד.

כשהסתיימה המלחמה הוא חזר לפולין רק כדי למצוא דודה אחת ודוד אחד, היחידים ששרדו. בגלל האנטישמיות הגואה הוא מצא עצמו בדרך לארץ ישראל על האונייה “אקסודוס” כשעל גופו שכבות רבות של בגדים ובידו מזוודה עם מטען במשקל של עשרה ק”ג כי זה היה המשקל המותר. הוא כבר ראה את חופי חיפה אך הוגלה למחנה פליטים בגרמניה, שם המתין לעלייה לארץ. באונייה הכיר דויטשר בחורה צעירה בשם רחל, פולנייה כמוהו, שניצלה ברגע האחרון ממוות במשרפות. היא ואחותה התאומה חוו ניסויים על ידי ד”ר יוזף מנגלה והובלו לתא הגזים. בכניסה לתא ספרו הנאצים בדקדקנות את מספר האנשים, ורחל שהיתה מעבר למכסה נפלה הצדה וכך ניצלה.

אהרון ורחל נישאו, וכאשר הותרה הבאת העולים לארץ הם בחרו בחיפה כמקום מושבם והתגוררו בבית אבן ברחוב הגפן. שם נולדה בתם הבכורה שרה, וזמן קצר אחריה נולד אריה. שניהם נקראו על שם הסבא והסבתא שנרצחו בפולין. שני ילדים יפים, מוכשרים, תלמידים טובים. ההורים היו מרוצים בחלקם, חשבו שהם בגן עדן. אריה התגייס לחיל השריון והיה טען-קשר בחטיבה 7. חברו הטוב בצבא היה חנניה אלקסלסי הירושלמי, והשניים ניהלו שיחות נפש בשעות הארוכות של שמירות משותפות.

“כחודש וחצי לפני המלחמה”, נזכר אלקסלסי, “היתה מין אופוריה בארץ והוחלט לקצר את השירות של החיילים לשנתיים וחצי במקום שלוש שנים. כמו כן הוחלט לפרק את היחידה הלוחמת. נשארנו עם שבעה טנקים פעילים מבצעית, וארבעה טנקים נשלחו לשירות בימ”חים. פוזרנו בבסיסים שונים ואריה שובץ במחנה יפתח בצפון. הוא הגיע אל המנוחה והנחלה – לשרת את החודשים האחרונים שלו בתנאים נוחים בבסיס פתוח”.

 

אהרון דויטשר באירוע ההשקה. “הוא כאילו ישב ותכנן את סופו. זה כמו תסריט שנכתב מראש” צ פוטומניה

אהרון דויטשר באירוע ההשקה. “הוא כאילו ישב ותכנן את סופו. זה כמו תסריט שנכתב מראש” צ פוטומניה

 

רגשות האשם לא הרפו

ואז, בצהרי יום הכיפורים בשנת 1973, פילחו הסירנות את האוויר. אריה, שהיה בחופשה בבית, ביקש מאביו להקפיץ אותו לבסיס. לאהרון היתה תחושה לא טובה והוא סירב להסיע את בנו. אריה התחנן, עד שלבסוף אביו השתכנע והסיע אותו ברכבו למחנה יפתח, שם הוא הצטוות באופן אקראי לטנק שהוזעק לרמת הגולן. הוא נלחם בסורים, נפגע, החליף שלושה טנקים ופוצץ שישה טנקים סוריים. ב־10 באוקטובר, בעודם נחים בחניון ומחדשים כוחות, פנה אחד מהקצינים לחבר’ה ואמר שהוא צריך תותחן שייכנס לקרב בתוך המובלעת הסורית. אריה התנדב מיד למרות שלא היה תותחן.

אלקסלסי, ככה לוקחים מישהו ומעבירים אותו מפה לשם?

“במלחמה הכל מקובל. הכל היה אלתור מהתחלה ועד הסוף. במסגרת האלתורים האלה הצטוות אריה כתותחן לגדוד סיור בפיקודו של סא”ל חנני תבור. הם החליטו לנצל את זה שהצלחנו להדוף את הסורים אל מעבר לגבול ולרוץ לתוך סוריה. למחרת הם נכנסו ללא כל הכנה מוקדמת, בדרך לא טובה, לכביש שהוביל לדמשק. בכביש, סמוך לחאן ארנבה, היתה מלכודת נגד טנקים. כל הגדוד נפל למלכודת, ותוך זמן קצר נפגעו 17 טנקים מתוך ה־19 שנכנסו. ביניהם היה גם הטנק של אריה. הוא קפץ החוצה וברח בריצה, אבל כדור סורי פגע בו והרג אותו. סמ”ר אריה דויטשר נפל, וברגע הנפילה נעצר שעונו על השעה 10:45”.

פגשת אותו בזמן הלחימה?

“הייתי קרוב מאוד אליו, גם אני הייתי ברמת הגולן בלחימה קשה, אבל לא נפגשנו”.

מתי נודע לך שהוא נהרג?

“מיד אחרי המלחמה כתב לי חבר מהפלוגה שהוא נפל. במשך שנים פחדתי לבוא לאבא שלו כי אני יצאתי בשלום והוא נהרג, ולא הייתי מספיק בשל להתמודד מול ההורים”.

איך בכל זאת נוצר הקשר?

“במילואים שירתנו ביחד, כל החברים מהפלוגה, וחבר משותף סיפר לי שבזמן השבעה על אריה גילו לאחותו שרה, שהיתה אז חיילת, טרשת נפוצה. היא סבלה במשך 17 שנים כשההורים סועדים אותה, נעזרים בשכנים, בחברים ובקרובי משפחה. ביום הראשון של מלחמת המפרץ, כשהתלבטו איך להלביש לשרה את המסכה, היא נפטרה. כשזה נודע לי העזתי והגעתי לראשונה לבית הקברות, שם פגשתי את אהרון ששאל אותי מי אני”.

לקח לך 17 שנים להגיע.

“בכל אותן השנים חייתי את האובדן של החבר שלי, הבן שלו, אבל לא יכולתי להגיע כי פחדתי. פגשתי את ההורים שהתייחסו אלי באופן מדהים ופשוט אהבו אותי, ונוצרו יחסים מיוחדים עם האבא. האיש האשים את עצמו כל השנים, כל החיים, שהוא גרם למותו של בנו כי הוא לקח אותו לבסיס במו ידיו ולא הצליח לעמוד על שלו ולשכנע את הבן שהוא לא חייב לרוץ למלחמה. הילד רץ בלי שאף אחד ידע עליו, הוא פשוט עלה על טנק ונסע לרמה. האבא נשאר אכול רגשות אשם על זה שהוא הרג את בנו”.

 

חנניה אלקסלסי ואהרון דויטשר באירוע השקת הספר. "פגשתי את ההורים שהתייחסו אלי באופן מדהים ופשוט אהבו אותי" (צילום: פטומניה)

חנניה אלקסלסי ואהרון דויטשר באירוע השקת הספר. "פגשתי את ההורים שהתייחסו אלי באופן מדהים ופשוט אהבו אותי" (צילום: פטומניה)

 

משפטים מסמרי שיער

מאז, בכל שנה מגיע אלקסלסי ביחד עם משפחתו אל בית הקברות לאזכרה של חברו אריה – החייל היחיד מהפלוגה שנהרג במלחמה. הוא מספר שבבית הקברות נהג אהרון לספר בדיחות כאילו היתה זו תוכנית שכולה הומור: “לי הוא היה אומר בשקט שההומור הוא הדרך שלו לשרוד, שאם הוא ייראה עצוב אנשים ינטשו אותו כי העולם לא אוהב אנשים עצובים. הוא היה אומר לי משפטים שהותירו אותי בהלם. הוא היה אומר אותם רק לי בלחש, ככה יותר מ־25 שנים. משפטים מסמרי שיער על איך הוא מרגיש ומה עובר עליו. פעם אחר פעם הוא ביקש ממני לנסות ולהנציח את אריה. לפני שנתיים וחצי בדקתי את האפשרות להנציח את המשפחה כי הוא אמר כל הזמן ‘היו לי שני ילדים יפים ועכשיו אין לי כלום, נשאר לי ואקום’. משפטים כאלה ומשפטים קשים יותר. האיש הזה הגדיר את עצמו ‘אני מת בכל יום מחדש, למה אלוהים העניש אותי באריכות ימים?’. פניתי לעיריית חיפה וביקשתי דרך להנציח אותו, אולי להעניק לאהרון את אות יקיר העיר או לקרוא רחוב על שמו. אחרי חודשים של המתנה קיבלתי תשובה שהאיש לא עשה עדיין למען חיפה בשביל שהוא יונצח בשם של רחוב. מאז ניסיתי לפנות ליונה יהב בכל דרך אפשרית. שיגרתי שליחים מכל מקום אפשרי ולא הצלחתי. בשלב מסוים נרתם לעזרה האלוף במיל’ אלעזר שטרן שהיה אז חבר כנסת. הוא ביקש מהעירייה שכיכר קטנה וחסרת שם ליד ביתם בדרך יד לבנים תיקרא על שמו, שיהיה לו זכר, וכלום. בשלב מסוים הפנו אותי לקרן חיפה ואמרו לי שהעניין סודר. בקרן נאמר לי שאם אשלם משהו כמו חצי מיליון שקל תוכל הכיכר להיקרא על שמו. אחרי שסיפרתי את הסיפור אמר לי נציג הקרן שהוא מחזיר את התיק לעירייה כדי שההנצחה תהיה ללא תשלום, וזה נתקע שם. לא סיפרתי לאהרון על המאמצים שאני עושה, לא רציתי שהוא יתאכזב. כשראיתי שאנחנו לא מצליחים להנציח בדרך הזו החלטתי לכתוב ספר. זה ספר על הפלוגה שלנו לפני הפירוק והוא מספר את מסעה ומה קרה לכל אחד מחבריה במהלך המלחמה. יש פרק על אריה ופרק על אבא שלו. אהרון חגג יום הולדת 95 לפני כמה חודשים וסיפרתי לו שאני כותב ספר על בנו ועליו. פתאום אורו עיניו והוא סיפר לי את כל התלאות שלו, ממש הכתיב לי את הסיפורים. רשמתי את דבריו ולפיהם נוצר הפרק עליו. לקח לי שנה עם והרבה ימים של בכי כדי לכתוב אותו. הספר לא נכתב לבד, אלא במשותף, כשכל אחד מאנשי הפלוגה סיפר את סיפורו”.

אבל ברור שהספר נכתב לזכרו של אריה?

“רבע מהספר זה על אריה ועל אביו, אבל כדי להבין את ההקשרים ומה היה אז הספר הוא על כל הפלוגה והוא חוזר שני דורות לאחור עם הסיפור הנוראי על מה שעבר על דור ההורים שלנו בשואה. הסיפור על אהרון נכתב כדי להבין טוב יותר מה גרם לאריה להיות החייל שהיה, איך הגיע הבחור הזה אל מותו. הוא היה בחור מקסים שרצה ללמוד רפואה”.

האמרה שכל הטובים הולכים צעירים תופסת פה.

“אריה היה לוחם אמיץ מאוד שבקלות היה יכול להישאר בבית או בבסיס. אבל הוא עשה את מה שעשה בגלל החינוך שקיבל. הוא שמע על סיפור ‘אקסודוס’ מאביו, על הקשיים שהוריו חוו בזמן השואה והמלחמה, על כמה המדינה חשובה ועל כמה חשוב להתגייס, לתרום בצבא ולהשתתף בקרב. אריה הוא תוצר של חינוך בארץ ישראל. הוא לא חונך להשתמט. מהשיחות שלי עם אהרון, מותו של בנו לא הקהה את אהבתו למדינה”.

במה למעשה עוסק הספר?

“הספר לא מתחיל ומסתיים באריה, אלא בכל המסע שלנו כפלוגה מיום הגיוס ובחוויות שעברנו ביחד. היה לנו שירות ייחודי מאוד, והסיפור השלם נותן להבין מה מוביל בחור כזה לקרב ולמוות. אני מדגיש שהספר נכתב על ידי כולנו והוא לא מיועד להפצה מעבר לחברי הפלוגה ולאהרון. הוא נועד להנצחה ולא היה נכתב אילולא אהרון ביקש ממני. בית יד לבנים היה קרן אור בחשיכה. המנהלת נטע דוברין היתה מקסימה, שיתפה פעולה וזרמה איתי. היא עשתה כל שביכולתה כדי שהאירוע יצליח. זה היה שינוי מרענן ביחס לאטימות שנתקלתי בה עד אז. זימנו את כל אנשי הפלוגה, את כל מקורביו של אהרון, מי שנשאר מבני משפחתו וחברים, ומילאנו את האולם. אהרון הגיע לאולם באמבולנס, ובשנייה שראה את האנשים והפנים את גודל האירוע הוא פרץ בבכי. היה ערב מדהים ובסופו הוא ביקש לשאת כמה מילים. הוא בירך את כולם ואיחל שנה טובה. זה היה מרגש כל כך, כאילו הוא נפרד מכולנו. נתנו לו את הספר. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותו”.

ומה באשר לעטיפת הספר?

“בין החפצים שהצבא החזיר להורים היו מטפחת הטנקיסטים שלו שאותה חובשים נגד אבק והשעון שנעצר ברגע המוות. בכל בוקר היה אהרון נכנס לחדר של אריה ובריטואל קבוע מריח את המטפחת ובוכה. כך נפתח יומו. לכן הנצחתי את שני החפצים הללו על העטיפה”.

נשמע שהוא בעצם חיכה ליום הזה כדי לראות את הספר ולעצום עיניים.

“הוא כאילו ישב ותכנן את סופו. הוא אמר לי שעד ל־21 בספטמבר הוא כבר לא יהיה, ובאמת הוא לא הגיע לתאריך הזה. זה כמו תסריט שנכתב מראש”.

 

עטיפת הספר "אריה שנפל". החפצים שהוחזרו למשפחה על ידי צה"ל אחרי נפילתו של אריה דויטשר

עטיפת הספר "אריה שנפל". החפצים שהוחזרו למשפחה על ידי צה"ל אחרי נפילתו של אריה דויטשר

 

היממה האחרונה

בשנים שבהן הבת שרה סבלה ממחלתה נעזרו ההורים בחברים, בשכנים ובקרובי משפחה רחוקים שעדיין נותרו בחיים. לאהרון היתה בת דודה מדרגה שנייה, דאשה לזר שמה, שהיא ובעלה אברהם הקדישו את חייהם כדי לעזור למשפחה. בתם רויטל מונטה כתבה ומבצעת שיר מצמרר לבקשת הדוד אהרון (צפו בסוף הכתבה).

רבינוביץ’, שסבתה היתה שכנה של הדויטשרים במשך 61 שנה, מלווה את הסיפור מאז היתה בת 4. “אהרון איבד כל כך הרבה ונשאר לו כל כך מעט”, היא מנסה להחניק את דמעותיה, “הוא כל כך רצה משפחה ואהב ילדים. הם וסבתא שלי היו חברי נפש. הם היו אנשי סוד וחלקו דברים שאיש לא יכול היה לחלוק איתם. סבתא שלי חוותה הכל איתם. כשאנשים מתחברים מרצונם זה יותר ממשפחה, זה קשר חזק ומיוחד מאוד. סבתא שלי הורישה לי את אהרון ובשבילי הוא היה סבא. רחל היתה אשה נעימה מאוד, מלאה באהבה. תמיד היו בבית שוקולדים ודברי מתיקה. שניהם אהבו לבשל ולאפות. לא היתה להם חוויית אובדן אלא מציאות אובדן כי מיד לאחר שאריה נהרג הם קיבלו את הבשורה המרה על המחלה של שרה. אהרון כל הזמן דיבר עם כולם על אריה. הוא אהב אותו אהבת נפש”.

ספרי לי על אירוע השקת הספר.

“האירוע הוזז בארבעה ימים ופשוט לא ישנתי מהפחד שהוא לא יחזיק מעמד עד אז. היתה לו מטפלת קבועה 24/7, אבל הבאנו אדם נוסף ששמר עליו בלילות והקריא לו לבקשתו את הפרקים על אריה ועליו. בגוף הוא כבר היה מת, אבל הנפש שלו רצתה לחיות את הערב הזה. הוא סגר מעגל בערב הזה כשפגש את כל האנשים וכשראה את רויטל שרה את השיר שכתבה לו על הבמה. כל חייו היו טרגדיה, אבל דווקא היום האחרון בחייו היה יום שלם. זו סגירת מעגל יפה. הוא נפרד מהעולם שמח, עם חיוך של השלמה כשעלה לאמבולנס שהחזיר אותו לביתו. הוא הלך שלם בזכות ההנצחה. בן אדם בסופו של דבר רוצה שיישאר משהו אחריו. אמנם הקיפו אותו המון חברים והוא קיבל המון אהבה, כי היה אדם נעים מאוד שתיבל את הכאב שלו בבדיחות, אבל לא היו לו נכדים ולא נינים”.

ועם זאת ביקש ממונטה לכתוב שיר כואב כל כך.

“כשהוא הבין שאף אחד לא יעשה כלום בשבילו הוא רצה משהו להנציח. זה מצמרר”.

מה הקראת בהלווייתו מעל הקבר?

“לאירוע ההשקה הזמנתי פרחים ובחרתי בגרברה, כי זה פרח שאני אוהבת מאוד. בהלוויה אמרתי ‘אהרון היקר שלי. שלשום בערב הגרברות האדומות והכתומות קישטו את הבמה. אתמול בצהריים, בעודך שוכב ללא רוח חיים, כיסתה אותך שמיכה מעוטרת בגרברות פרחוניות. היום אותן הגרברות משלשום יונחו על קברך הטרי. זה פשוט לא ייאמן מה הספקת לעשות ביממה’. כל כך אהבתי את האיש הזה”.

 

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר