ענת אהרונוביץ'. "בלי הריצה אני לא יודעת איך הייתי שורדת"
ענת אהרונוביץ'. "בלי הריצה אני לא יודעת איך הייתי שורדת"

"השריפה טרפה את כל הקלפים"

בבוקר יום חמישי, 24 בנובמבר 2016, התעוררה ענת אהרונוביץ’ עם תחושות בטן קשות. ככל שנקפו השעות והתרבו הדיווחים הדרמתיים התבררה לה הסיבה: השריפה שהשתוללה בחיפה כילתה את ביתה. מאז היא לא מפסיקה לרוץ

פורסם בתאריך: 4.11.17 08:37

“ואז הגיעה השריפה שטרפה את כל הקלפים. יום אחד, ואם לדייק אז ביום חמישי, 24 בנובמבר 2016, קמתי בבוקר עם תחושות לא טובות בבטן, כאילו משהו לא טוב הולך לקרות היום. בעלי גל היה באילת, שם הוא משרת בחיל הים, אבל זה ברגיל, לא משהו שאנחנו לא מכירים. באותו היום התחלתי לעבוד מאוחר. שמתי את הילדים בבתי הספר ובגן והלכתי לעשות קניות כדי שתהיה להם ארוחת ערב כי המקרר היה ריק. הגעתי לעבודה ובאינטרנט החלו לצוץ הידיעות, וזאת שישבה לידי אמרה לי שהיא רצה לבן שלה כי מפנים את בית הספר איינשטיין. איינשטיין? דפיקות לב. זה קרוב לאמא שלי שגרה בהנטקה. עצרתי הכל לשנייה כדי להבין מה לעשות, הילדים שלי לומדים בבית הספר אהוד. חשבתי שכדאי לשים את הקניות במקרר בבית כי חשק לעבוד לא היה לי. התקשרתי לאמא שלי שצרחה בהיסטריה שהבית שלה עולה באש. בחיים לא שמעתי צרחות כאלו. החוורתי, רעדתי ואמרתי לה ‘אמא, את לא נורמלית, תירגעי, מה יש לך?’. התקשרתי לבעלה והוא צרח לי בטלפון כמו משוגע. הייתי בטוחה שהבית שלה הלך. אמא שלי היתה בעבודה וקיבלה טלפון מהמנקה שהיא בורחת מהבית כי הוא מתחיל לבעור. בעלה טס כדי לנסות להציל את הבית. הוא היה עם זרנוק במרפסת, שאף עשן והמרפסת עלתה באש. אחי, עובד מד”א, ניסה להשיג את אמא שלי ולא הצליח. הוא התקשר אלי וסיפרתי לו ששניהם צרחו לי בטלפון ושכדאי שהוא ייסע לשם כדי לבדוק מה קורה. מאותו רגע לא היו טלפונים. הקווים קרסו. דממה. כשעליתי מהדר לדירה שלי ברוממה הישנה ראיתי עשן שחור בכל מיני אזורים בעיר. הגעתי הביתה, הכל היה חשוך. סידרתי את הקניות במקרר. חברה מהמשרד אמרה לי שאם אני כבר בבית, שאקח את הדרכונים ליתר ביטחון ואשים אותם בתיק. לקחתי את הדרכונים ולא חשבתי בכלל לקחת תיק, חולצה, כלום. יצאתי כמו שאני מהבית. ישבתי באוטו ושאלתי ‘מה עכשיו?’. ואז החלטתי לנסוע לגן בוורדיה כדי לקחת את רוני שהיתה בת שנתיים וחצי. התקשרתי לגן ונאמר לי שעוד שקט שם, לא אוספים את הילדים. עשיתי סיבוב פרסה, הגעתי שוב לכיכר ורדיה וקיבלתי דפיקות לב. החלטתי לחזור לקחת אותה. ככה פעמיים, כמו מטומטמת, הלוך חזור הלוך חזור. ראיתי אבא אחד מוציא את הבן שלו, אז כאילו קיבלתי אישור. לקחתי את רוני וטסתי לקחת את ליאור ואת יהלי כי העשן כבר החל להגיע לשכונה. באהוד כבר התחיל סרט. מאות הורים חיכו בתור וילדים בכו במגרש. היה פשוט נורא. קראו לילדים שלי, חיבקתי אותם ואמרתי להם ‘בואו, נוסעים’”.

 

אהרונוביץ'. אהרונוביץ'. "הרמתי את הראש והאש היתה מולנו, כמו במלחמה"

אהרונוביץ'. אהרונוביץ'. "הרמתי את הראש והאש היתה מולנו, כמו במלחמה"

 

לאן?

“לא יודעת. לא יודעת. נכנסת לאוטו הקטן והצפוף שלי עם שלושה ילדים. לא היו טלפונים, לא ידעתי למי להתקשר, ופתאום בת דודה שלי תפסה אותי וייעצה לי ללכת הביתה, לקחת את הלפטופ ולבוא אליה. אמרתי לה ‘נראה, אני לא יודעת מה קורה’. ובינתיים הייתי תקועה בפקקים של החיים. הנסיעה מאהוד אלי הביתה לרחוב פלמ”ח 4 לקחה כמעט 45 דקות. הגעתי לכיכר בכניסה לרחוב פלמ”ח, ותוך כדי הנסיעה ניסיתי כל הזמן להתקשר. פתאום ליאור תפסה לי את הרגל וצעקה ‘אמא, תסתכלי’. הרמתי את הראש והאש היתה מולנו, כמו במלחמה. זה היה לא נורמלי, לא ראיתי דבר כזה בחיים. התחילו לחסום את הרחוב שלנו ועדיין לא הבנתי איך אני אמורה לעלות עם הילדים הביתה. פתאום אנשים עצרו את המכוניות בצד והתחילו לברוח רגלית, ואני עם שלושה ילדים, לאן אני אברח עכשיו? הסתובבתי כדי לצאת משם, ושוב פקק. התקשרו אלי בת דודה רחוקה, דודות שלי, האחיות של אמא שלי ואיזו חברה, וכולם שאלו אותי מה עם אמא, ואני עניתי שאין לי מושג. עד שתפסתי אותה והיא אמרה שהם בדרך לבית של אחי ברמות יצחק ושאגיע גם. אחי הציע לי לרדת מדרך הים לכביש החוף ומשם לנשר. הילדים באוטו היו עייפים ורעבים ופיפי וחסרי סבלנות, ופתאום נגמר הדלק. התגלגלתי למסעדת מקסים ופגשתי בחור שאימן אותי והזמין אותנו לביתו בדרך הים כדי לאכול ולשתות, לעשות הפסקה בשביל לנשום. עצרנו אצלם והם היו כל כך חמודים. הם הכינו פסטה לילדים, ואני ישבתי והרגשתי מסכנה. ניסיתי להתאושש אבל לא ידעתי מה קורה. הייתי מלאה כעסים על כך שגל לא נמצא איתי ושאני מתמודדת עם זה לבד. הוא מסכן, לא אשם. פתאום הוא התקשר ושאל אותי מה קורה. אמרתי שאנחנו מחכים אבל תיכף ניסע לאחי, ושאלתי אם הוא יודע מה קורה עם הבית, אם אפשר להיכנס אליו. השעה היתה 16:00. הוא התחיל לגמגם, ‘תקשיבי, דיברתי עם השכנה’, ואני לא חשבתי ולא דמיינתי שזה ייגע בי. הוא סיפר שהשכנה אמרה שגן השעשועים ברחוב פיק”א, זה שממש מתחת לבית שלנו, קצת עולה באש. ידעתי שזה קרוב ועדיין לא קלטתי. אמרתי לו ‘וואלה’. הוא הציע לשלוח לי תמונה אבל אמר שאקח בחשבון שכנראה אין לנו לאן לחזור. ככה. פתחתי את הווטסאפ וראיתי תמונה של כבאי מתיז מים על החדר של רוני, כל הבית עולה באש מאחוריו ואין גג. הטלפון נפל לי מהיד. אספתי את הילדים, כולי רועדת, וביקשתי מהזוג הזה לעשות לי טובה ולקחת אותנו לאחי כי הרגשתי שאני לא במקום נוח להתפרק בו. הילדים היו כל כך מסכנים, נסענו בדממה. כל הזמן הראש שלי היה עסוק במה קרה לבית של אמא שלי, ופתאום הדאגה הזו מתחלפת לדאגה לבית שלך. כשהגענו השארתי את הילדים בסלון, רצתי לשירותים ונפלתי על הרצפה. אני לא יכולה להסביר את התחושה. אנשים יודעים איך להתמודד עם אבל, מה זו ההרגשה של לאבד מישהו קרוב, אבל לאבד בית ואת כל מה שצברת בחיים שלך ברגע? זה לא משהו שאפשר לתפוס בשנייה. רק ידעתי שאין לי לאן לחזור. הבית היה בשבילי כל החיים. ביום שקנינו אותו אמרתי לגל שמבחינתי זהו, תקעתי עוגן ומכאן אני לא זזה. הוא יודע עד כמה השריטה שלי עמוקה בנושא בית. אמא שלי הגיעה ומצאה אותי בשירותים ממוטטת. היא, שצרחה כמה שעות קודם בטלפון כי היתה בטוחה שהבית שלה הלך, נאלצה להתמודד גם איתי בסיטואציה לא נורמלית. נתנו לי ווליום וישבתי על הספה בסלון כמו זומבי. לא הייתי בן אדם, לא יכולתי לתקשר עם הסביבה. רק מלמלתי שאני רוצה ללכת לראות את הבית. זה כל מה שיצא לי מהפה. בערב גל הגיע, מסריח מעשן, וראה אותי מפורקת”.

הוא ביקר בבית?

“אני לא יודעת. הוא הסתכל עלי ואמר לי ‘נתי, אין לאן לחזור, אין לך מה לראות’. אמרתי שלא מעניין אותי, אני רוצה לראות מה נשאר מהבית (פורצת בבכי). אחיו התקשר ואמר לי ‘תגידי, למה לא קיפלת כביסה בבוקר?’ (מתגלגלת מצחוק). עניתי שלא הספקתי, שבניתי על אותו ערב, אז הוא אומר לי ‘טוב, סל הכביסה זה הדבר היחיד שניצל’. הסל היה מונח על הספה ולא נפגע מלבד פיח שכיסה את הבגדים”.

 

אהרונוביץ'. "ידעתי שאין לי לאן לחזור"

אהרונוביץ'. "ידעתי שאין לי לאן לחזור"

 

“הייתי בטוחה שהשמים ייפלו”

כמעט שנה חלפה מאז אותו בוקר שבו חיפה בערה. ענת אהרונוביץ’, 39, עדיין מתגוררת בדירה שכורה. כל חפץ, כל משחק ילדים, כל ריהוט מקורם מתרומות, מלבד כלי הכסף של סבתה ששרדו את השריפה.

היא גדלה בנוה שאנן, ילדה דתייה שסיימה את בית הספר עירוני ו’, תיכון דתי לבנות. היא נחשבה לסוררת של השכבה, מין דתייה פרווה, והמסלול הקבוע של בני עקיבא ושירות לאומי לא ממש התאים לה. “הלכתי לצבא כנגד כל הסיכויים”, היא מספרת, “רציתי להיות הכי קרבית שאפשר. קיבלתי את המנילה, ראיתי שזה לא מסתדר עם מה שאני רוצה ונכנסתי לחדר של האחראית על המנילות בסוף הטירונות. הודעתי לה שאני חייבת להיות מ”כית, שאני יודעת שנפתח קורס ושאני צריכה להיות שם. היא הסתכלה עלי כאילו ‘מה נסגר איתך?’ ואמרה שרק בגלל האומץ אני נכנסת לקורס”.

הימים בבית היו לא קלים. הוריה התגרשו ואהרונוביץ’ ביקשה לשרת הכי רחוק שאפשר. כשיצאה לחופשות שבת היא נפגשה עם חבר’ה שומרי מסורת אבל כבר לא שמרה שבת. גם הוריה חילוניים מאז.

איך היה לנסוע בשבת בפעם הראשונה?

“הייתי בטוחה שהשמים ייפלו. נסענו למסיבה והייתי בטוחה שיקרה לי עונש חמור”.

ואז את קמה בבוקר וכלום לא קורה.

“כלום לא קורה. יכול להיות שסתם חייתי באיזה סרט כל השנים וסתם פספסתי דברים בדרך? המסורת עדיין נשארה, תמיד נשאר משהו בבטן שמחזיק אותי בקטע של אמונה. זה שהצלחתי להציל את כלי הכסף של סבתא שלי מהשריפה זה משהו שעשה לי קצת קווץ’. אז כן, מסורת חשובה לי, אבל להיות אנשים טובים חשוב הרבה יותר”.

לאחר הצבא למדה אהרונוביץ’ אמנות וחינוך וקיבלה תעודת הוראה. לאחר שנה כמורה היא הבינה שזה לא בשבילה. בין לבין היא התחתנה עם גל, איש צבא קבע, ונולדו להם שני ילדים. אהרונוביץ’ ניהלה שני בתי קפה בגרנד קניון ואז הפכה לשותפה בבית הקפה מילקה – שותפות שהחזיקה מעמד שש שנים והתפרקה. בשנים שבהן היתה בריסטה נחשבת היא יצרה קשרים שהובילו אותה לעבודה חדשה כמ”מ מנהלת אגודת הידידים של המרכז הרפואי בני ציון. לאחר שנה היא היתה ממקימי מועדון ליידיס בני ציון, שמטרתו היא גיוס תרומות.

אהרונוביץ’ מחפשת לאתגר את עצמה כל הזמן. מי מנוחות ורגיעה מכניסים אותה לפחדים. היא החליטה לעשות תואר שני במינהל עסקים – מקצוע ריאלי שהחיבור אליו לא בא לה בטבעיות. היא נזקקה להשלמות ולשיעורי עזר. אמהות, משרה מלאה ובעל שלא ממש נמצא הרבה בבית. בסוף השנה השנייה היא נכנסה להריון וילדה את “הדובדבן של הקצפת והקינוח”.

איך עושים הכל ביחד?

“אם יש לי טיפה של זמן פנוי מתחיל לשעמם לי ואני נכנסת לפחדים. החיים שלי חייבים להיות בקצב אחרת יש לי דעיכה. אני צריכה את האדרנלין הזה. זה מה שמחזיק אותי. סיימתי את התואר, ילדתי בת שלישית, עשיתי וי על כל מה שרציתי. חזרתי לבני ציון למרות שחשבתי שאולי לא. חזרתי במינון נמוך, מכונסת קצת בעצמי וחשבתי לאן מועדות פני”.

בואי נחזור רגע לאחור. היית במשלחת לסין.

“תוך כדי הלימודים במכללת נתניה במסלול שיווק שלחו אותנו לסין לחודש ימים. שאלו מי רוצה לנסוע, ואני תמיד מרימה את היד לאתגרים כאלה. קודם כל מרימה יד, אחר כך מתמודדת עם ההשלכות. כמו חתול עם תשע נשמות, אני יודעת שאיכשהו אצליח. האמת? לגל מגיע צל”ש על זה שהוא חי איתי כי אני באמת אקסטרימית. אני טוטאלית בכל מה שאני עושה, וזה תמיד חייב להיות על הקצה. נסעתי לסין והיה לי קשה מאוד שם. הגעגועים לילדים גמרו אותי”.

איך התמודדת?

“הייתי מנויה במכון כושר במשך עשר שנים, הייתי בטירוף על קיקבוקסינג, ופתאום לקחו לי את הסמים שלי. הספורט החזיק אותי בוקר וערב. אז אמרתי לחברה שהיתה איתי שאני חייבת לקנות נעלי ספורט כי יש לי דפיקות לב ואני חייבת לצאת מהמעונות ולעשות משהו. גרנו כ־20 סטודנטים במחוז צ’נקדו עם שירותי בול פגיעה ועם שמיכות מלאות בסקביאס, אבל זו היתה חוויה. בקיצור, קניתי נעלי ספורט ושם התאהבתי לראשונה בחיי בריצה. זו היתה הפעם הראשונה שבה רצתי בחוץ. בסוף הריצה הרגשתי הקלה והבנתי שזה סמים בשבילי. הספורט עושה לי טוב, ושם החלטתי שכשאחזור לארץ אעשה משהו עם הריצה הזו”.

 

אהרונוביץ'. "בסוף הריצה הרגשתי הקלה והבנתי שזה סמים בשבילי"

אהרונוביץ'. "בסוף הריצה הרגשתי הקלה והבנתי שזה סמים בשבילי"

 

“מסע שלי מול עצמי”

המשהו הזה היה מרוץ השדה הראשון שלה במסלול של עשרה ק”מ. מאז היא גמעה אלפי קילומטרים. “התמלאתי באנרגיות מטורפות, נחשפתי לעולם מטורף”, מספרת אהרונוביץ’ בעיניים בורקות, “התאהבתי בזה לגמרי, ולפני חמש שנים, שוב כמו אקסטרימית מפגרת, לקחתי את זה לקצה לגמרי. למדתי קורס מאמנים כי הייתי חייבת להבין מה אני עושה, אם אני עושה דברים נכון או לא. התחלתי לאמן ופתאום היו לי קבוצות ריצה ששאבו אותי והאהבה שלי לזה השתלטה. הספורט הרים אותי. יומיים אחרי השריפה מצאתי את עצמי יוצאת לריצה ארוכה מאוד, 30 ומשהו ק”מ, כדי לאזן את הראש. בלי זה אני לא יודעת איך הייתי שורדת”.

תחליף לטיפול פסיכולוגי?

“כן, לגמרי. זה הפסיכולוג שלי, אלה השיחות שלי עם עצמי, שם אני הכי חדה, שם אני עושה לעצמי סדר בראש. זה המשרד שלי. יכול להיות שזו בריחה, אבל אני מוצאת שזה הטיפול הכי נכון עבורי. כמו שיכולתי להתמודד עם המשבר הזה ולצמוח ממנו, כנראה שאין משהו שיעמוד בדרכי. לקחת אנשים שלא עשו ספורט בחיים ולהוביל אותם לדרך שתגרום להם להאמין בעצמם ולהרים אותם. את מה שאני עושה איתם, מתוך המשבר הזה, ניסיתי לעשות בלהרים את הבית שלי. כולנו היינו במשבר גדול מאוד. רוני הקטנה חזרה עם ציורים שחורים מהגן וזה ריסק לי את הנשמה. פנו אלינו עובדים סוציאליים בניסיון להרים אותנו באמצעות שיחות, אבל לכולנו היה קשה להתמודד עם מישהו זר שנכנס לפה ומתחיל לשאול איך אנחנו מרגישים. עשינו את זה לעצמנו. בהתחלה זה טלטל את הזוגיות ואז זה קירב אותנו יותר. יש משהו בלחיות בבית קטן או בחדר מלון, וצריך להתמודד עם כל המשפחתיות הזו. זה מאחד. אז מטלטלה גדולה מאוד אספנו את עצמנו לתוך מקום שצומח”.

מאיפה החוזק הזה?

“אני לא יודעת. מישהי אמרה לי שהיא חושבת שזה קרה לי כי ידעו שדווקא אני אוכל להתמודד עם זה, שאוכל לקחת את זה למקום אחר”.

כל הבניין נשרף?

“רק שלנו. זה בניין רכבת של ארבע משפחות, ורק שלנו נשרף. אז קשה לא לחשוב ‘למה אני? למה רק אני?’”.

כי לא שמרת שבת.

“(מתגלגלת מצחוק) בהתחלה זה לוקח לשם וחשבתי מה עשיתי לא בסדר, אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שנתנו לי סימן. באמת לקחתי את זה למקום של לגדול מתוך השבר. בהתחלה זה משתק ואז הרגשתי שאני חייבת להוציא את הכאב הזה החוצה. למה? כי פתאום מרגישים כמו נזקק, זה משהו שאני לא רגילה לו. עטפו אותי בכל כך הרבה אהבה, אבל גם הוצפתי בשקיות ובזבל שאנשים זורקים מהבית שלהם ושעברו אלי. זה מזעזע. אני לא מאחלת לאף אחל להתחיל לחטט בשקיות של אחרים. זה נורא, הרגשה של בית תמחוי. כתבתי פוסט מרגש מאוד של תודות. הרגשתי שאנשים מציפים אותנו מכל עבר ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. ואז גיליתי שלכתוב עושה לי טוב. אם יש משהו שאנשים לא יודעים זה שאני כותבת רומן שהוא קצת על עצמי ועל חוויות מהילדות. מצאתי שיש משהו בכתיבה שנותן לי כוח להמשיך וגם נוגע בהמון אנשים. כשאני מצליחה לגעת באנשים זה עושה לי טוב, לא משנה באיזו דרך. מה שבטוח זה שאם לא היה לי את הספורט בחיים או את הריצות הארוכות, הייתי מוצאת את עצמי מאושפזת בבית חולים לחולי נפש”.

כמה את רצה בשבוע?

“וואו. הרבה. בתקופת אימונים למרתון אני מגיעה ל־80 ק”מ בשבוע”.

ספרי על מרתון ברלין.

“ברלין היה מסע שלי מול עצמי. זו היתה הפעם הראשונה שגל התלווה אלי לעולם הריצה וזה היה מרגש בפני עצמו. היה מרוץ קשה, נפשית ופיזית. סיימתי כי חשבתי על הילדים ושאם שרדתי את השנה הזו אין סיבה שלא אסיים. הייתי חייבת לעבור בשער ברנדנבורג עם הנפה של שתי הידיים למעלה. תכננתי על מרוץ של שלוש וחצי שעות וסיימתי לאחר ארבע שעות. מהקילומטר ה־24 המוח אמר לי לפרוש, הרגליים לא סחבו יותר, היה קר, הייתי גמורה אנרגטית. רצתי מהר מדי בהתחלה והייתי מפורקת. אבל כל מה שדמיינתי זה את גל מחכה לי בנקודות בדרך ורץ מתחנה לתחנה רק כדי לראות אותי, ואת הילדים שמחכים בבית ואיזה פרצוף יהיה לי כשאחזור בלי מדליה”.

 

אהרונוביץ' במרתון ברלין. “זה היה מסע שלי מול עצמי"

אהרונוביץ' במרתון ברלין. “זה היה מסע שלי מול עצמי"

 

זה עוד אחד מהפרויקטים שלך?

“גיליתי שאני בן אדם של פרויקטים. אני צריכה בכל פעם פרויקט להתעסק בו ולהיות טוטאלית עד הסוף, עד שייגמרו לי הכוחות ואעבור הלאה. עד שארגיש שמיציתי. עכשיו אני מתאמנת לאולטרה בטוסקנה – מרוץ של 103 ק”מ. בעקבות השריפה יש בי צמיחה עסקית ואישית שלא חלמתי עליה. אני גם אחראית פייסרים במרוצים ובריצות חברתיות של גולדפיש – הפקות אירועי ספורט וארגון ריצות חינמיות בשטח. לא חלמתי שזה יגיע לכאלו מימדים ושזה יעצים אותי כל כך ויגרום לי להרגיש טוב כל כך. אני לא אגיד שזה לא משפיע עלי ואני עוברת תהליך קשה מאוד, אבל החלטתי לחשוף את הסיפור שלי. לכן אני מצטלמת לתוכנית ריאליטי שעוקבת אחרי ואחרי התהליך של שיפוץ הבית וכל מה שקורה בחיינו. לסדרה קוראים ‘מהיום בעוד שנה’ ומנחה אותה אסי עזר”.

נוח לך עם החשיפה?

“אני מרגישה נוח ברגעים מסוימים, לא תמיד. לפעמים זה מביך. יש חדירה לפרטיות שמאוד לא נוחה. הסכמתי כי היה לי חשוב להעביר מסר איך מתמודדים עם קושי כזה ומנסים לקחת את מה שעברנו למקום יותר טוב, להעצמה”.

מצמרר לשמוע איך תציינו שנה ליום שבו איבדתם את ביתכם.

“התלבטנו אם לחגוג לליאור יום הולדת 11 בשבת שלפני השריפה וזה לא יצא אל הפועל. גם לא בשבת שלאחר השריפה, מן הסתם. תראי מה זאת בגרות של ילדה. ביום השריפה היא מצאה נחמה ואמרה לי שמזל שלא חגגנו לה יום הולדת כי כל המתנות היו נשרפות. לפני כמה שבועות, במקריות מוחלטת, סגרתי לה בת מצווה ב־24 בנובמבר. שנה בדיוק מתאריך השריפה. בול שנה”.

 

ביתה השרוף של אהרונוביץ'. "למה אני? למה רק אני?"

ביתה השרוף של אהרונוביץ'. "למה אני? למה רק אני?"

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר