עם או בלי כוונה הפך פאב הגוטה ברחוב נתנזון בעיר התחתית לפאב חברתי. לא, אין פה בירות בחמישה שקלים ולא מנות בעשרה; וכן, יש כאן בר אוכל שכונתי שיחבק אותך בחמימות אם יש לך כישרון כמוזג, כטבח או כמוזיקאי, גם אם ליום אחד. “המקום שלי הוא במה לאנשים שיש להם מה להציע”, מסביר הבעלים איתי ויינשטיין את הקונספט, “כל אדם יצירתי שאתחבר אליו מוזמן לפנות אלי ונוכל לעשות דברים מדהימים ביחד”. הפנייה, אגב, מכוונת לנשים ולגברים. בגוטה אין אפליה. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה אפשר לאפיין את הפאב כחברתי.
חלום חייו של ויינשטיין, 37, היה לפתוח פאב. היה לו חלום נוסף להיות מוזיקאי – להלחין את השירים שהוא כותב (בעיקר למגירה), להקליט אותם ולבצע אותם בעצמו. ייתכן שהחלומות משתלבים האחד בשני, כך חושבת המורה שלו לפיתוח קול. לפי התיאוריה שלה, התלמיד פתח פאב כדי שיהיה לו מקום להופיע בו. ונראה שהיא צודקת.
ויינשטיין. “כל אדם יצירתי שאתחבר אליו מוזמן לפנות אלי ונוכל לעשות דברים מדהימים ביחד” (צילום: דור אהרון)
גם שליחות וגם תיקון
ויינשטיין נולד בבת גלים, ומשם נדדה המשפחה במעלה ההר דרך קרית אליעזר, הדר ולבסוף ברחוב החשמונאים. הוא למד בבית הספר דוד ילין ואחר כך בבית הספר בחוגים, עד שנזרק. כשהשתחרר מהצבא החל הרומן שלו עם חיי הלילה. הוא הוכשר כברמן בבר טנדר, את הפרקטיקה החל בפאב של חבר ברחוב הבנקים, ובהמשך עבד במשך שנים שנים בפאב השכונתי של צחי סבג בסטלה מאריס, בפרנג’ליקו וקצת אילת, עד שהרגיש שמיצה ופנה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה.
“לא סתם הלכתי ללמוד פסיכולוגיה”, הוא אומר, “הורי התגרשו כשהייתי בן 10 ועברתי כל מיני דברים במהלך החיים. התאהבתי בתחום, וכשסיימתי את התואר מצאתי עבודה בחינוך הבלתי פורמלי באחוזת הילדים של ויצ”ו, ונשאבתי. נשארתי שם שבע שנים”.
באיזה תפקיד?
“מדריך נוער של קבוצה פוסט אשפוזית של חבר’ה שבאים מבתים קשים וחלקם עבר אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. באותה תקופה עברתי המון – מטלטלות נפשיות ועד עוצמות מטורפות וחיוביות – והייתי חייב לעשות ברייק, אז עזבתי ולאחר חצי שנה חזרתי. רצו שאחזור. היה לי חיבור מצוין עם המקום ובחרתי לחזור כרכז תרבות וחוגים. נשארתי בתפקיד הזה שלוש שנים שבהן הרמתי את כל האירועים וניהלתי את מערכת החוגים. בשלב מסוים הרגשתי שאני עומד בפני החלטה גורלית – או שאני הולך ללמוד תואר שני או שאני מגשים את החלום הקטן שלי לפתוח בר”.
אז גם פתחת בר ואתה גם ממשיך לעבוד עם נוער.
“התחלתי לעבוד עם נוער אחר בחוף כרמל שלא נחשב נוער בסיכון אלא נוער שחי בבית שלו וחי טוב מאוד. בכל יישוב יש מועדון נוער, ואני הייתי מעביר הנחיות למד”צים (מדריכים צעירים; ח”ה) שהיו מפעילים ילדים קטנים. זה השלים בשבילי את מה שעשיתי באחוזת ילדים – לעבוד עם נוער – ובמקביל התחלתי לחפש מקום לבר ביחד עם סולי – אמיר סולימני מפאב הבראון. הרגשתי שזה הזמן הנכון, שאנחנו הולכים לכבוש את העיר ושלא יעזור כלום. מצאנו מקום, ואיכשהו משם המשכתי לבד. נשארתי לעבוד עם הילדים כי זה נותן לי איזון בחיים. אני אוהב את זה מאוד, זה מרגיש לי נקי. הכסף הוא לא מתגמל, אבל העבודה היא מתגמלת מאוד ועוזרת לי להיות מאוזן. באיזשהו אופן היא גם עוזרת לי להגשים חלומות. הבנתי את זה עם הזמן. לעבוד עם ילדים, לראות את הדחפים שלהם ואת התהליך שהם עוברים. לקחתי מהם הרבה דברים ויישמתי אותם בחיים שלי”.
סוג של שליחות?
“בהתחלה הגעתי מתוך מקום של שליחות, אבל זה עושה משהו גם לנפש ואני ידעתי את זה, לכן הלכתי ללמוד פסיכולוגיה מתוך כוונה מלאה להציף דברים שעברתי בחיים ולעשות איזשהו תיקון או לעבור תהליך”.
בוא נחזור ללימודי הפסיכולוגיה.
“הכרתי בחורה על הבר ששאלה אותי למה אני לא עושה כלום עם החיים שלי, וכסטודנטית לפסיכולוגיה היא הציעה לי ללכת ללמוד גם. היה נראה לי שהמסגרת של האוניברסיטה הפתוחה יכולה להתאים לי כי היא מאפשרת סוג של חופש ואין שם לחץ של קורסים. התחלתי קורס של מבוא לפסיכולוגיה כדי לראות אם אני בעניין. כל דבר שנאמר שם פשוט התחבר לחיים שלי ולשאלות ששאלתי לגבי ההורים ולגבי, ואז אמרתי שאין מצב שאני לא צולל לתוך העולם הזה”.
מה חווית כשההורים שלך נפרדו?
“לא קיבלתי את זה בסבבה. אחי שצעיר ממני בשנה וחצי הלך באופן טבעי עם אמא ואני שאלתי ‘מה עם אבא?’. היה לי קשה מאוד לקבל את זה שאנחנו מתנתקים ושאבא נשאר לבד, אז אמרתי שאני לא מוותר ושאני רוצה להיות איתו. הוא נכה צה”ל ואז הוא היה עצמאי, וזו היתה תקופה לא טובה בחיים שלו. בחרתי להיות איתו גם מתוך חוסר הבנה כי הייתי ילד ונשאבתי לעולם שלו, והחיים עם אבא לא היו חיים שגרתיים. אמנם אבא היה הכי קשוב ואפשר היה לדבר איתו על הכל, אך מנגד היו מסיבות עד 2:00 לפנות בוקר. אני חושב שהיה לי דחף לשאול ולהבין למה אני ככה, למה אבא שלי כזה”.
אמא שחררה אותך בקלות?
“לא בקלות, אבל זה היה טוב לשני הצדדים. כשהיינו צעירים היה ריחוק מסוים ביני לבין אחי. אצל אמא היתה שגרה והיו שעות קבועות לכל דבר, ואצל אבא זה היה עולם אחר – חיים של חוסר יציבות אבל חיים מגניבים. למדתי ממנו המון ואני חושב שהתבגרתי בזכותו מהר יותר. למדתי בגיל צעיר על הפילוסופיה של החיים. זה נתן לי המון, אבל גם קצת דפק ושרט אותי. הוא לא בן אדם נורמטיבי ואצל אמא שלי זה היה בדיוק הפוך”.
היתה קנאה בין האחים?
“אני לא זוכר תחושה של קנאה, אבל בטוח שהיא היתה שם. אחרי הלימודים הצלחתי לפרק לגורמים כל התנהגות שלי. גם הוא קינא על זה שאני עם אבא כי כל אחד רוצה להיות עם אבא ועוד אבא כזה שחי חיים כאלה. בסופו של דבר הכל התחבר. אחי גר אצל אבי ביחידה נפרדת והוא הצליח לחוות אותו בדיוק כמוני, רק בגיל מאוחר יותר”.
מגניב עם כזה אבא.
“מגניב אבל לפעמים מעצבן ומביא אותך למצבים שאתה מתוסכל ולא מאמין בעצמך. ילד צריך מסגרת. העבודה בחינוך עם ילדים גרמה לי להבין את דרך החיים שלי ואיך הדברים צריכים להתנהל. מפה עד ליישם את זה – שנייה אחת, רק רגע בבקשה”.
ויינשטיין. "אצל אבא זה היה עולם אחר – חיים של חוסר יציבות אבל חיים מגניבים" (צילום: דור אהרון)
רוצים להישאר מעודכנים?
שכולם יאהבו את האוכל
נדמה שהעבודה עם הנערים בחוף כרמל אמורה היתה להיות קלה יותר, עם ילדים נורמטיביים ולא עם ילדי פנימיות מבתים הרוסים, אבל זה רק נדמה. “היום כל נוער זה נוער בסיכון”, שופך ויינשטיין אור על המצב, “אם חשבתי שבאחוזת ילדים יש בעיות סמים אז בחוף הכרמל יש הצפה מטורפת. זה מגיע לרמות לא מוכרות, גם האלכוהול וגם הסמים”.
היית פותח בחיפה מקום כמו בית השאנטי?
“זה גדול מדי. כרגע לא נכון לי בכלל לחשוב על זה. אני במקום שונה למרות שהוא דומה. אני לא רואה את זה באופק אבל אני כן רוצה להישאר בתחום ולפתח את זה. העבודה עם נוער עושה לי טוב. נקודה. ואני מאמין, גם מפידבקים שקיבלתי במהלך השנים, שאני עושה עבודה טובה. הילדים נקשרים אלי מהר, יש חיבור מעולה, ואני מסוגל ללוות ילד מגיל 12 ועד גיל 18 שבו הוא יפרוש כנפיים. וכן, זאת חוויה נהדרת”.
מה אחוז ההצלחה להוציא ילד מהמעגל שבו הוא נמצא לתפקוד מלא ונורמטיבי?
“באחוזת ילדים היה קשה מאוד. 30 אחוז מהנוער שם עשו שינוי משמעותי – התגייסו לצבא או שכרו לעצמם דירה והתחילו לעבוד באופן מסודר. זה חתיכת שינוי. אגב, גם המדריכים עוברים שם תהליך. הם מגיעים מכל מיני מקומות ותחומים ולא יודעים למה לצפות, וכולם עוברים שם משהו”.
לך קרה משהו קיצוני?
“בשנה הראשונה שלי נקלעתי לאירוע וחטפתי בגללו התקף חרדה. מאז הצלחתי איכשהו לווסת את הדברים, אבל עדיין אתה רואה שם דברים קשים מאוד. עם חלק מהם אתה מזדהה כי הם מחזירים אותך לילדות ונמצאים בתת ההכרה. מבחינת דברים קיצונים ראיתי שם אירוע של התנהגות כוחנית, של יחסי מין בין ילדים, נורא”.
שלא בהסכמה?
“בהסכמה, אבל אלה ילדים טעוני טיפוח, לא ילדים שמבינים מה הם עושים. זה היה אירוע גרוע וחשבתי שירוצו לי כל מיני פלאשים בראש, אבל לא. זה היה פשוט אירוע קשה לצפייה ממקום של רחמים”.
זה היה לעיני כל או שבמקרה נקלעת למקום?
“היתה לי נטייה להיכנס לחדרים ולכל מיני מקומות ברגעים הכי לא צפויים. לפעמים קרו מקרים מצחיקים, ואני לא מדבר על יחסי המין. לפעמים אתה נתקל בדברים שמצחיקים אותך, הרי אנחנו שטותניקים ויש הרבה סטלבט בעבודה הזו שמשלבת חינוך ופסיכולוגיה. רגעי השיא שלי בחיים קשורים לעבודה הזו, ובגלל זה אני לא מסוגל להתנתק ממנה. אני חייב את הריגוש, את התקשורת, את החיוכים, את ההומור ואת הכאב. זה מדהים לראות ילדים שמצליחים להיות נורמטיביים. אבל מתוך החוויה, התהליך עצמו הרבה יותר שווה בעיני מהתוצאה”.
כשיש שכר לעמלך זה גם שווה.
“זו עבודה קשה שמתגמלת, בדיוק כמו העבודה בבר. לא מתגמלת כלכלית, אלא התהליכים שאתה עובר עם אנשים במקום הזה – אם זה עם הצוות שלך ואם זה עם הלקוחות”.
להיות מאחורי הבר זה גם סוג של פסיכולוגיה.
“חד משמעית כן. השהות באחוזת ילדים, שם למדתי כל מיני אסטרטגיות, תרמה ליכולת התמרון שלי שהיא הרבה יותר גבוהה מאשר בעבר. אני מצליח לעשות דברים שלפני שבע שנים בתוך הבר לא הייתי מסוגל לעשות, ואני בן אדם שרוצה שדברים יהיו פרפקט. אני לא רוצה לאכזב אף אחד, אני רוצה שכולם יאהבו את האוכל, אני רוצה שכולם ירגישו שעברו חוויה מיוחדת. לי זה חשוב, ולכן אני מביא את כל הכלים שיש לי מהעבר כדי להוציא את זה אל הפועל”.
צריך יכולת הכלה ויכולת הקשבה בלתי נלאים.
“בתקופה האחרונה – וזה אוף דה רקורד, אבל בעצם שיהיה און דה רקורד – הגעתי לנקודה שבה קשה לי מאוד. כנראה יותר מדי שעות שבהן אני מוטרד פיזית ונפשית כי חיי הלילה הם עסק לא קל. הצוות עדיין לא מגובש באופן מלא ואני מוצא את עצמי נקרע ומתקשה להכיל את כולם. אני קצת רגזן לפעמים. אם לא הייתי עובר את כל מה שעברתי הייתי מעביר אותה הלאה – אז בסדר, אני רגזן, אז מה? אתה לא רוצה, אל תהיה פה. אבל להיפך, היום אני לוקח את זה ועושה עיבוד עם עצמי ואומר ‘בוא’נה איתי, אתה לא יכול להכיל אנשים כבר שבוע, אתה מתעצבן על כל בן אדם, מה אתה עושה?’. זו התקופה העכשווית שעוברת עלי”.
אולי זה זמן טוב לצאת לחופש?
“אני לגמרי צריך את זה ואני שוקל את זה, אבל אין לי מי שיעבוד במקומי. אני מכין מנות אוכל מאוד לא שגרתיות, ואם אני לא שם אין לי טבח שאני יכול להשאיר במקומי. אם היה לי מישהו שהייתי יכול לסמוך עליו, מזמן הייתי בסיני או במרוקו או בטיול גלישה”.
ויינשטיין. "מבחינת דברים קיצונים ראיתי שם אירוע של הטרדה, של יחסי מין בין ילדים, נורא” (צילום: דור אהרון)
מנות מכל העדות
נדבך נוסף להפיכתו של הגוטה לפאב חברתי נעוץ בכך שבמקום יש שבעה-שמונה עובדים שכולם בעלי רקע חברתי ושכולם עובדים עם בני נוער או בהוסטלים לנפגעי נפש. ויינשטיין טוען שיד המקרה הביאה אותם לעבוד אצלו ושזה קרה מבלי להתכוון. “המקום הוא מיוחד מאוד ומכיל מאוד, ולאנשים שמגיעים יש ציפייה, כמו שלי יש ציפייה שהם ירגישו בבית. אין פה מגננות ואין פוזות. אלו אנשים שבאים מהעולם הזה, וזה כיף. עכשיו אני אומר שבא לי להעסיק רק אנשים שבאים מהתחום”.
מה הקשר שלך לשפים ארז גולקו ושלומי נבון?
“איתם התחלתי עם בניית התפריט. העברתי להם את רוח הדברים ואת מה שאני רוצה, והכל התחבר בול. הפשטות והביתיות של האוכל ששלומי מייצר הן פשוט מדהימות. מדובר בחומרי גלם איכותיים בלבד, אין כזה דבר להתפשר על מוצרים, יש פה השקעה. הם לקחו אותי למקום אחר ובזכותם עליתי מדרגה. בנינו ביחד את התפריט ואת האווירה של המטבח – הכלים הישנים, המיקום של כל דבר – ומשם פיתחתי את זה. אני מוקיר להם תודה”.
ובקרוב יניב יאנו חביב ייכנס למטבח?
“המקום שלי הוא במה לאנשים יצירתיים. יאנו, מההיכרות שלי איתו, הוא בומבה. הוא יכול לתת ערב קלאסי עם מנות של אוכל שהוא יכין ועם האנשים שהוא יביא כי הוא אישיות. התחלתי לגלגל איתו את הרעיון כשבאתי להסתפר אצלו, והוא זרם עם זה. לפני הרבה שנים הוא עבד במטבח של הפונזי. זה לא מתקופתי, אבל אני יודע להעריך מקומות ותיקים בחיפה. שמעתי סיפורים וזה התחבר לי לסגנון. יאנו התחבר לי בול. אני תמיד מחפש להעצים אחרים, אז יאנו, הכדור בידיים שלך”.
ניסית לעשות את זה גם עם דור אהרון.
“מה שניסיתי לעשות עם דור זה שהוא יבוא וייתן את המשבצת שלו. הוא כבר 15 שנה בחיי הלילה, ברמן מיתולוגי בפאב הדיוק, שעכשיו קצת יצא מזה. התחברתי אליו גם בפן המוזיקלי כי דור גם עושה מוזיקה. הוא דמות. רציתי לתת לו את הערב שלו שבו הוא יוכל לבוא לידי ביטוי, אבל כרגע זה לא כל כך מסתדר. הוא עובד במשרה מלאה כצלם ונמצא בדוחק זמנים. בואי נגיד שאם היה לי את דור בבר הייתי הרבה יותר רגוע. הייתי יכול לצאת לחופש כי אני סומך עליו. דור תמיד בתמונה כי הוא קודם כל חבר של שנים, וביחד פיתחנו כמה דברים במקום עוד לפני שהוא נפתח. דור נתן לי את הזווית שלו מהצד האמנותי שלו. כבודו במקומו מונח ואני באמת רוצה שהוא ייתן את הערב שלו, את האווירה הסיזיפית שהוא יודע לתת על הבר ואת המקצועיות. את קוראת למקום בר חברתי, אז יש לי המון חברים שתרמו להרים את העסק”.
מה מיוחד במנות שלך?
“יש מנות מכל העדות, אוכל שמגיע ממטבחים שונים, ואחד מהדברים שמייחדים אותו הוא שהכל תוצרת בית. אין שום מוצר קנוי – מרמת הלבנה שאני עושה עם חיתול ועד החמין של שבת שאבא שלי מכין. בכל שבת בצהריים יש חמין של אבא – חמין אשכנזי עם טוויסט תימני של ג’חנון. אחד מהדברים המעניינים בתפריט זה שלכל מנה יש סיפור קטן והיסטוריה. לדוגמא יש קציצות ערוק – קציצות ירק שאוכלים עם לבן. זה מאכל עירקי שבדרך כלל אוכלים בשבת. אני שדרגתי את המנה עם ציזיקי יווני, עם מטבוחה מרוקאית ועם לימון כבוש. זה הטוויסט שלי – מפגש פסגה מהעולם, מעניין וטעים רצח. אלו מנות שלא נמצאות באף בר, זה מה שמיוחד בהן”.
איך אתה מסתדר לבד? הרי ההכנות לוקחות המון שעות בכל יום.
“את חלקן אני עושה בבית. חלק מהדברים מכינה אמא שלי, ואני שמח לתת לה קרדיט. מעבר לקינוחים שלה היא עושה הרבה מההכנות שאני לא מספיק לעשות. יש לי מזל כי יש לה יד מטורפת במטבח, ולפעמים אנחנו ממציאים מנות חדשות ביחד. אבא שלי מתכנן את החמין לשבת כבר מיום רביעי – קונה מצרכים, מכין ומביא סיר אליפות. תחשבי על שבת חורפית עם מוזיקה ישראלית שאני אוהב. לפעמים נדמה לי שאני נהנה יותר מהלקוחות”.
מה עם זוגיות, ילדים?
“הייתי עכשיו שנה וחצי בזוגיות. אני אומר עכשיו כי אתמול (יום ראשון; ח”ה) זה נגמר. זה טרי. היא זרקה אותי אתמול”.
אופס.
“חוויתי זוגיות שלא חוויתי בחיים שלי. בעבר לא ידעתי מה זה להתחייב ולהיות טוטאלי במערכת יחסים. דווקא במערכת היחסים הזו עשיתי הרבה שינויים לטובה ומצאתי את עצמי אומר שיש לי בת זוג, חברה. זה לא קרה לי לפני זה במשך הרבה מאוד זמן”.
מה עשית לה?
“העבודה, במיוחד בחיי הלילה, שואבת ממני אנרגיות והפכתי להיות אדם לא זוגי בעליל. באמת. אני חוזר ב־5:00 בבוקר הביתה, מלא אדרנלין, היא ישנה ומתעוררת מוקדם ללימודים. כמעט ואין זמן איכות, וזה הגיע לנקודות קיצון. היא היתה צריכה אותי ולא הייתי שם בשבילה ולהיפך, וזה הגיע לפיצוץ. זה נמשך שלושה ימים, ואתמול היא הודיעה לי. היא משהו מיוחד. בת 25 אבל בוגרת באופי שלה. ביתית מאוד, זוגית מאוד ומכוונת מטרה, ואין הרבה אנשים בגילה שיודעים מה הם רוצים מהחיים. קשה לי לתת לה מענה ואני כועס על עצמי שאני לא יכול להיות שם עד הסוף בשבילה. הכרנו באחוזת ילדים, גם לה יש רקע של עבודה עם בני נוער והיא לומדת עבודה סוציאלית ומצטיינת בזה. באופן פרדוקסלי מצאנו את עצמנו לא מצליחים להכיל האחד את השנייה, ואנחנו אלופים בלהכיל אנשים. אני מבין שכדי להיות בעל פאב אתה חייב זוגיות בריאה כי אחרת אתה יכול ללכת לאיבוד, ואני לא רוצה להיות במקום הזה. זה מקום שאני ממש מתרחק ממנו. אם הייתי מצליח וגם אם היא היתה מצליחה לשחרר קצת את הכבוד ולהבין שזה משבר שיעבור אולי, אז כנראה שהיינו מצליחים יותר. זה לא מה שרציתי – לפתוח מקום והזוגיות שלי תתחרבן בגלל זה. היתה לי אהבה שתרמה לי המון וגרמה לי להסתכל על הדברים בצורה אחרת. אני נותן לה קרדיט על התקופה הזו שהיא גרמה לי להאמין בעצמי ולעשות את מה שאני עושה היום. נראה לי שאני מסיים את הריאיון ושולח לה פרחים. ומתקשר”.
האוכל בגוטה. "אלה מנות שלא נמצאות באף בר" (צילום: דור אהרון)
