בכנס בנושא חינוך שהתקיים לפני חודשים אחדים בבנייני האומה בירושלים נתלתה בגאון תמונתה של חיה כהן, המורה לדרמה של שר החינוך נפתלי בנט, כשזה למד בבית הספר כרמל בחיפה. בנט זוכר אותה כמורתו האהובה, היחידה שהעניקה לו את הציון טוב מאוד בתעודה בסיום אותה השנה – שנה קשה מבחינתו, שבה עלה ארצה והתקשה להסתגל. הצגת הסיום של אותה השנה היתה “מלכת שבא הקטנה” – סיפור על ילדה מרוקאית שעלתה ארצה – והמורה נתנה לו לשחק בתפקיד של עולה חדש. מבחינתו זו היתה נקודת אור שאותה הוא רצה להמחיש לאנשי החינוך. לראות את נקודת האור של כל תלמיד ותלמידה ולהעצים אותם.
חיה כהן, 71, אמנם פרשה מהוראה, אך לא מטיפול בילדים ובבוגרים. היא עושה זאת מהקליניקה שבקומה השנייה בביתה ברחוב זלמן שז”ר, ביחד עם בעלה שמואל, 72, גם הוא איש חינוך בכל רמ”ח אבריו. היא לא מתהדרת בסיפור היכרותה עם בנט. היא אפילו ניסתה להצניעו ככל האפשר. אבל כשר הממונה על החינוך של תלמידי המדינה, היא חשבה שאולי הסיפור על הקליניקה שלהם שנחרבה כליל בשריפה ההיא לפני שנה, שבה מטופלים ילדים ומבוגרים שנותרו לא מענה וטיפול, תגרום לו להתעניין. זה לא קרה.
“אחרי שנשרף הבית”, מספר שמואל, “מה שעניין אותנו זה הילדים, המטופלים. לכן אמרנו שנשפץ כמה שיותר מהר כדי להחזיר את הקליניקה לתפארתה. אם לא הקליניקה היינו גרים באיזו דירה שכורה ומשפצים בשקט במשך שנה-שנתיים. אבל האור בעיניים של הילדים היה לנו חשוב מאוד. כשאנחנו לא טיפלנו בהם אף אחד לא טיפל בהם, וחששנו שהם יחזרו לאחור, למקום שבו הם היו כשהגיעו אלינו לראשונה. לא יכולנו לראות שהילדים לא מקבלים מענה, אז המשכנו לתת להם מענה גם בתנאים הלא פשוטים שנוצרו, עם האמצעים ועם הכוחות הדלים שלנו”.
בכמה ילדים מדובר?
“יותר מ-50. בשבילם זה מקום בטוח, הם הגיעו לכאן לבית שלהם. ילדים בגיל בית ספר וכאלה שכבר משרתים בצבא או בשירות לאומי ועדיין מגיעים אלינו. אנחנו מטפלים בהם בהתנדבות”.
זה בטח תרם גם לשפיות שלכם.
חיה: “לגמרי. זה המקום שבו אנחנו מרגישים הכי טוב”.
שמואל: “זה בהחלט תרם לשפיות שלנו. מה שעברנו זו היתה שואה. שואה אמיתית. הקליניקה הכילה מכל טוב הארץ והעולם. היא היתה אטרקציה ונחשבה למספר אחת בארץ. כל מי שנכנס, המילה הראשונה שהוא אמר היתה ‘וואו’. היא באמת היתה משהו מדהים. כל זה עלה בענן”.
הזוג כהן בביתם השרוף. "לא רצו לתת לנו אפילו חמישה אחוזים”
“הכל היה פחם שחור”
במוצאי שבת הגעתי לדירתם החדשה של משפחת כהן. נכנסתי לבניין נטוש. נורה אחת, פרוביזורית, משתלשלת מדירתם. הרס ולכלוך מסביב. מראה של אתר בנייה. השכנים יחזרו רק בעוד כמה חודשים, כשעבודות השיפוץ בבניין יסתיימו. בני הזוג כהן ויתרו על הפריווילגיה הזו כדי להחזיר את שגרת הטיפולים לילדים שבאחריותם במהירות המירבית. בדרך הם נתקלו בביורוקרטיה אטומה ובאנשי מקצוע לא מיומנים, אך לא איבדו את התקווה.
“באותו יום חמישי נוראי”, משחזרת חיה, “יצאנו מהבית בסביבות השעה 11:00 לעבודת ההתנדבות שלי בחולון, שם אני מטפלת בשני ילדים עם צרכים מיוחדים. אני לא נוהגת, אז שמיל רצה להוריד אותי לרכבת. ביציאה מהשכונה הרחתי ריח של שריפה וחשבתי שכדאי לחזור. הצלחנו להגיע עד קופת החולים ברחוב מרטין בובר ועדיין לא ידענו כלום. רציתי לראות מה קורה עם הבית שלנו, אבל לא נתנו לנו להיכנס לרחוב. משאית כיבוי אש, מגן דוד אדום וניידת משטרה עמדו שם, וזה היה פשוט מחזה… הייתי אומרת כמעט שואתי. ראיתי נשים יוצאות מהבתים אוחזות בילדים, הגברים כנראה היו בעבודה, והעצים מולי פשוט בערו”.
מה עשיתם?
“שמואל, האיש הטוב שלי, התנדב בכל שנה, מלבד השנה האחרונה, בבית האבות ברמת חן. הלכנו לראות מה שלום הקשישים. את התשושים ראינו קשורים לכיסאות. רצו לפנות אותם כי גם שם היה מוקד נוראי. במכונית היתה לנו משקפת והשקפנו על הבית שלנו. הכל עלה באש. לא חזרנו הביתה, אלא נסענו לבתי שמתגוררת ביישוב אורנית. באותו הערב הגיעו שמועות לאוזנינו. חברה ראתה מהצד השני, במקום שבו יש חורש עם גינת שעשועים לילדים, שהכל בסדר בבית שלנו. לעומתה, הצלם צביקה רוגר, שהיה בדוברות העירייה וגר בקומה מתחת, אמר שקרה הנורא מכל. למחרת הגענו הביתה עם הבן שלנו וחשכו עינינו. הכל היה פחם שחור, זכוכיות מנופצות וחושך. לא ראית שום דבר. לא מרצפות, לא קירות, הכל נשרף, כולל הקליניקה בקומה השנייה”.
שמואל: “נשאר רק טיח. הטלוויזיה רותכה אל הקיר. הקומה השנייה נשרפה כולה. הגענו לכאן למחרת ועדיין בערה בה האש”.
חיה: “אני לא בטוחה שאפשר להבין מה היה כאן. כמה ימים אחר כך, כשירד גשם, היה צריך להיכנס לכאן עם סירת קאנו. לעלות לקליניקה היה דבר נורא. מאחורי עמדה עובדת סוציאלית מטעם העירייה, חמודה מאוד, שהסתבר שהיתה תלמידה שלי במגמת תיאטרון בבית הספר כרמל, וביחד עם השכנה ממול עמדנו שלושתנו ובכינו. אנחנו המשפחה שנפגעה הכי קשה בבניין שלנו. הכל הלך. טוטאל לוס. מהרצפה ועד הגג. העובדת הסוציאלית ביקשה לפנות אותנו בגלל שהמבנה היה מסוכן. העבירו אותנו למלון, נדמה לי שזה היה דן כרמל, ואחר כך העבירו אותנו למלון אחר, שם היינו שישה או שבעה שבועות. בזמן הזה נכנסתי לדיכאון גדול ולא רציתי לראות אף אחד. אפילו את נכדי, שהם כל עולמי, לא רציתי לראות”.
הבית אחרי השריפה. "הכל הלך. טוטאל לוס. מהרצפה ועד הגג"
רוצים להישאר מעודכנים?
“היינו 14 פעמים במס רכוש”
חיה ושמואל כהן, שניהם ילידי חיפה, הכירו בבני עקיבא כשחיה היתה בת 14.5 ושמואל מבוגר ממנה בשנה. יש להם שלושה ילדים ו־13 נכדים. פעמיים הם אספו את הילדים ויצאו בשליחות הוראה לחו”ל מטעם בני עקיבא לתקופות של כמה שנים, בקנדה ובארצות הברית, שם סיים שמואל את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ניו יורק. את חייהם הם מקדישים לחינוך ולטיפול ומתנדבים איפה שרק אפשר. אין שנה שעוברת מבלי שהם לומדים משהו הקשור לתחום. בזמנם הפנוי הם גם עוסקים בקואצ’ינג ומעבירים סדנאות לאנשי מקצוע. חיה עבדה בחינוך מיוחד כל השנים. שמואל היה מורה, מנהל ומפקח באגף הנוער. בעקבות חיה הוא למד דרמה-תרפיה במכללת תל חי.
חיה: “התחלתי כמורה בחינוך המיוחד בטירת כרמל, למרות שרציתי להיכנס לחינוך הדתי. כילדה בת 20 לימדתי ילדים בני 15-14 שעד היום יש לי קשר איתם. אחר כך התחלתי להתעסק בכל הקשור לתיאטרון, לדרמה ולמוזיקה”.
כבר אז היו לכם תוכניות לקליניקה משותפת?
“נכון. עבדתי במרכז הטיפולי בטירת כרמל במשך 37 שנים עד שהוא נסגר. זה היה מקום מדהים שטיפל בילדים, בהורים ובקבוצות גם חינוך מיוחד וגם חינוך רגיל. במקביל פתחנו לפני 15 שנה את הקליניקה בבית”.
שמואל: “הקליניקה שלנו, בהמשך למה שחיה עשתה בטירת כרמל וגם אני עבדתי איתה שם, מטפלת באוכלוסייה ממעמד סוציו אקונומי נמוך מאוד. בדרך כלל אלה ילדים שקשה להם, אנחנו לא אומרים ‘ילדים קשים’. אלה ילדים מרקע של אלימות בבית, לא תמיד שני ההורים בתמונה, פעמים רבות שניהם נעדרים. ילדי אומנה, ילדים מאומצים. הורים מתעללים. בקיצור, העבודה שלנו היתה עם הילדים אבל גם עם ההורים, כי לא תמיד להורים היו הכוחות או הידע להתמודד, ואנחנו עשינו המון הדרכת הורים”.
נחזור ליום שאחרי השריפה.
חיה: “הייתי עם המון תקווה והאמנתי להבטחות של שר האוצר משה כחלון ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמרו ‘אנחנו נעשה, אנחנו נשפר’. לא ידעתי מה מחכה לי עם הביורוקרטיה. עד עכשיו עברנו פשוט הפוך מנסים ונפלאות. היינו 14 פעמים במס רכוש. לא היה לנו ביטוח, רק דרך המשכנתא, אבל חשבנו שזו לא יהיה לרועץ כי הכריזו עלינו כנפגעי פעולות איבה. ככה התחיל המסע שלנו עם מס רכוש”.
שמואל: “התביעה שלנו נחלקה לשלושה חלקים. מכיוון שאנחנו שני אנשים קיבלנו 108,000 שקל, ועם זה, כך אמרו לנו, ‘תבנו את החיים שלכם מחדש’. בסכום הזה נכלל כל הריהוט, הבגדים והכלים, כל תכולת הדירה. החלק השני היה השיפוץ. בעיקרון הם היו צריכים להחזיר את הבית למצבו הקודם. הם לא עשו את העבודה כמו שצריך, ומה שאת רואה כאן, חצי מהדברים שסודרו היה באמצעות אנשי מקצוע פרטיים שאנחנו הבאנו ושילמנו להם בנפרד. הדבר השלישי הוא הקליניקה. היה שם ציוד מקצועי, ערכות טיפוליות מיוחדות, ספרות מקצועית. רק את זה אני מעריך בחצי מיליון שקל בקלות. כשבאנו לתבוע הביאו לנו כל מיני סעיפים ותתי סעיפים והסתכלו עלינו כעל שודדי אוצר המדינה. אמרתי להם ‘אל תתנו לי כסף. קחו תמונות של הקליניקה, תבנו אותה מחדש’. כמובן שהם לא היו מסוגלים לעשות זאת והתחילו להתווכח. בקיצור, קיבלנו משהו כמו 20 אחוז ממה שהיה”.
חיה: “הקליניקה היתה מלאה בכל טוב. יש לי נכד שסייר בכל העולם והביא כלי מוזיקה שהם כלי עבודה. 1,500 ספרים של שמואל, עוד מאבי אביו. ספרי היסטוריה, ספרי לימוד שקשורים בדרמה-תרפיה ובפסיכולוגיה, עבודת המאסטר שלי, תחפושות, משחקים, צבעים, דיסקים – הכל נשרף. היו לי שבעה מדפים מלאים בבובות של פליימוביל. אלו היו אוצרות של ממש. היה בחור במס רכוש שפתח ואמר שהוא במלחמת לבנון קיבל סרטן. שאלתי אם באנו לדבר על מחלות, כי אני יכולה לפתוח את הנושא, או שבאנו לדבר על השריפה ועל איך הם יוכלו לעזור לנו. ואז הוא שלף שאשתו היא גם מטפלת ושהמשחק הכי יקר עולה 78 שקל. ביקשתי ממנו לפתוח מחשב ולבדוק. כל משחק שאמרתי שהיה לנו עלה 200 שקל ויותר, והיו לנו עשרות משחקים. אני גם עושה סדנאות והיו לנו המון חפיסות קלפים שאיתם עובדים ככלי טיפולי. כל קופסה כזו עולה לפחות 200 שקל. התווכחו איתנו על מחירים ברמה כל כך נמוכה, עד ששמואל ואני יצאנו משם בבכי. לא יכולנו לסבול את זה. זו היתה השפלה. בקיצור, בשביל הקליניקה קיבלנו כמעט אפס. מכיוון שלא היינו מבוטחים מה שהגיע לנו על הדירה מבחינת מס רכוש זה הקירות, החלונות, הרצפה והגג. כל מה שאת רואה כאן הוא חדש. נכנסנו להלוואות של 300,000 שקל, ורק אלוהים יודע איך נצא מזה. ואל תשכחי שלא עבדנו שנה. מה הם רצו מאיתנו במס רכוש? שנביא להם קבלות על כל משחק שקנינו. אבל הכל נשרף. הבאנו מיועץ המס העתקים של מה שיש אצלו כי אנחנו מסודרים מאוד. הבאנו את מה שהיה, אבל לא כל דבר שאת אוספת במהלך חייך את שומרת את הקבלה שלו או אפילו מבקשת קבלה”.
שמואל: “חלק ממה שיש כאן עכשיו קיבלנו מתרומות ואת הרוב רכשנו בעצמינו. ייקח כמה שנים, אם בכלל, להגיע לרמה שהיתה. הילדים באים, הם לא מוותרים. מכיוון שקשה להם להגיע אני נוסע לקחת אותם מטירת כרמל. מביא קבוצה, מחזיר ולוקח קבוצה אחרת, וכשהם באים אנחנו גם מאכילים אותם. מכיוון שזו אוכלוסייה חלשה הם לא מקבלים הזנה בבית הספר, אז אין מצב שילד ייכנס הנה הביתה רעב וייצא רעב. אין מצב. אנחנו עושים סדנת בישול ביחד, הם אוכלים, תמיד נשאר עוד בכוונה, ואז אנחנו שולחים אותם עם קופסאות הביתה שיהיה להם אוכל לעוד יום או יומיים”.
מי משלם על זה?
חיה: “אנחנו וקופת החולים שנותנת סכום קטן על כל ילד”.
שמואל: “לא מדויק. הילדים צריכים לתת איזשהו סכום, והקופה משלימה. מעבר לזה יש ילדים שהם כבר לא זכאים, אם בגלל הגיל ואם בגלל שהמכסה הסתיימה. אנחנו ממשיכים לקבל את כולם, לא שלחנו מכאן אף ילד. פה הם מקבלים מענה לבעיות שלהם. זה המקום שבו יש להם אוזן קשבת ומקצועית. אנחנו לעולם לא מסתכלים על השעון. ילדה באה לשעה ויכולה ללכת אחרי שלוש שעות, זה ברגיל. ואז אתה מגיע למס רכוש ומסתכלים עליך כעל שודד הקופה הציבורית. רק בגלל שהבן שלנו היה עוזר פרלמנטרי בכנסת והוא הפעיל קשרים קיבלנו 20 אחוז. לא רצו לתת לנו אפילו חמישה אחוזים”.
הבובות בקליניקה, לפני השריפה. "אלו היו אוצרות של ממש"
“הגענו למצב של השפלה”
כחלון ביקש לא לטרטר את נפגעי השריפה בין המשרדים השונים.
שמואל: “שלחו אותנו להסתובב בין המשרדים, להביא אישור כזה ממס הכנסה, להביא קבלות. כל הדרישות האלו הן לא רלוונטיות. פעמיים הביאו אותנו, את שני הקשישים שאת רואה מולך, לכנסים ברמת גן, ופשוט הגענו שם למצב של השפלה. יצאנו באמצע. זו היתה בושה וחרפה. יצאנו מכל הסיפור הזה עם בור תקציבי אדיר, כי אסור לשכוח שבמשך שנה שלמה עבדנו בעצימות נמוכה”.
חיה: “גם נפלנו עם הקבלן המבצע שפשוט עשה עבודה זוועה. שום דבר לא גמור, שום דבר לא מסודר כמו שצריך. הטעות שלנו היתה שסמכנו עליו. הוא לקח מאיתנו את כל מה שמס רכוש נתן לנו, אבל הוא רוצה עוד. עוד 320,000 שקל. נפלנו חזק. בדרך כלל אדם שעושה שיפוץ מבקש לראות מחירים ובודק עלויות. לא היה לנו ראש לזה. אז לא רק שאיכות הגימור היא על הפנים, גם ניסו לרמות אותנו. בתי בדקה כל מה שהקבלן כתב ומסתבר שהוא כתב שהוא עשה שמונה דלתות, אבל יש לנו בבית רק שש. את מספר הרצפות הוא הוכפיל פי שלושה, את הקירות הוא חישב פי שניים. למזלנו הילדים לקחו פיקוד והורו לנו לא להתעסק יותר עם העניינים האלו מול הקבלן”.
למה מיהרתם להיכנס לגור כאן?
“כי היינו בדירה שכורה בנוה שאנן ולא מצאתי את מקומי שם. אחר כך עברנו לדירה ברחוב דניה שהיתה פשוט דיר חזירים ולא יכולתי להמשיך לחיות בה. אמרתי לשמואל שברגע שחדר השינה שלנו מוכן אנחנו חוזרים הביתה”.
עד מתי תמשיכו לטפל באחרים?
שמואל: “כל עוד כוחותינו יעמדו לנו. הבעיה היא תקציבית בעיקר כי נכנסנו לבור תקציבי אדיר, גם בגלל הקבלן, גם בגלל מס רכוש וגם בגלל שאנחנו לא יודעים גבולות בכל הקשור להוצאות של המטופלים. צריך לזכור שלא חשבנו שזה ייקח שנה אלא חודשים ספורים. לא נפגענו פיזית אבל נפגענו בנפש. העצבים התקצרו לחלוטין. ברגע שבאים הילדים אנחנו חיים מחדש. האור בעיניים שלהם זה מה שנותן לנו כוחות להמשיך”.
יש לי שאלה אליכם, אולי חצופה, אתם אנשים מאמינים…
חיה: “אני יודעת מה את רוצה לשאול וגם אני שאלתי את שמואל את אותה השאלה. למה דווקא אנחנו, אנשים יראי שמים? בבניין הזה יש משפחה שהם חברים טובים, ולהם לא קרה כלום. הם היחידים שהמשיכו לגור פה כל הזמן. למה דווקא לנו? התשובה של שמואל היא החלטית מאוד – ‘את צריכה לעבוד אותו, לא הוא אותך’”.
המדרגות המובילות לקליניקה, לאחר השריפה. "למה דווקא אנחנו, אנשים יראי שמים?"
