“פעם אחת ברחוב, הייתי בת 5 או 6, קראו לאבא שלי ‘כושי אפריקאי’. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה קלטתי שאבא שלי הוא שונה, שיש לו צבע שונה, ואני אמרתי ‘מה פתאום?! הוא לא כושי, הוא אבא שלי’. אמא לקחה אותי לשיחה וסיפרה לי סיפור יפה. כשאלוהים ברא גן של צמחים הוא שתל פרח לבן, אבל מיד הבין שמשעמם לו. אז הוא שתל גם פרח אדום ועדיין היה לו משעמם, אז הוא הוסיף פרח צהוב, כתום, ורוד וסגול, נעצר לרגע ואמר וואו. פתאום היה לו גן צבעוני ויפה. ואנשים הם אותו דבר כמו פרחים בגן של אלוהים – יש מכל צבעים ומכל המינים, וכולם יפים כמו הפרחים בגן של אלוהים. וככה גדלתי, בידיעה שאני הכי מיוחדת, הכי יפה בעולם. נכון, זה קצת מגלומני, אבל גדלתי בבית של אנשים חזקים מאוד שהחדירו בי, במיוחד הנשים, שאני חזקה, שיש לי כוח ושכל מה שיגידו עלי אנשים זרים זה לא מעניין, רק להיות מי שאני. אבא שלי הוא אפריקאי, ממדינה קטנטונת במערב אפריקה שנקראת גינאה ביסאו. הוא הגיע לארץ בשנות ה־50 לאחר שקיבל מלגת לימודים בטכניון. הוא בוגר הפקולטה להנדסת מכונות שהתמחה במכונות חקלאיות. הורי נפגשו בחיפה כשאמי היתה צעירה מאוד, התחתנו וילדו אותי. שניהם נוצרים”.
מריה מיגל דה פינה נולדה בחיפה לפני 49 שנים. היא בת יחידה, למדה בבית הספר נזירות נצרת, ואת התואר הראשון היא עשתה בלימודי אפריקה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מעידה על הבית שבו גדלה כקוסמופוליטי, לא רק בגלל שהיא בת תערובת אלא גם בגלל הסבא והסבתא שלה, ההורים של אמה, שמוצאם מנצרת אך הם הגיעו לחיפה כבר בשנות ה־30.
“הם היו אנשים פתוחים מאוד שהקדימו את זמנם”, מספרת מיגל דה פינה, “אף אחד מהילדים שלהם לא התחתן עם ערבי או עם ערבייה. אמי התחתנה עם אפריקאי, אחותה התחתנה עם גרמני מבוואריה ואחיה התחתן עם יהודייה אמריקאית שהיתה לוקחת אותנו לבית הכנסת בראש השנה ולכנסייה בפסחא. סבתי היתה מורה ופעילה חברתית בעיר. היא היתה מוכרת מאוד ובשנות ה־80 היא קיבלה את אות יקירת העיר. שמה היה גברת ח’ליף. אוג’ני ח’ליף”. את השם הזה הוגה מיגל דה פינה ביראת כבוד.
מחנכת בקטמונים ויחצנית בהדר
הרומן שלה עם ירושלים ארך 12 שנה שבהן היא לימדה בקטמונים, שכונת מצוקה. לאחר הלימודים היא נתקלה בחבר’ה מדליקים שהקימו את קדמה – בית ספר תיכון עיוני בקהילה שבנוי על הקשת המזרחית. היא התחילה שם כמורה לערבית, אחר כך לימדה מקצועות חברה וגם הפכה למלווה – המקבילה למחנכת כיתה. זה היה פרויקט עם אג’נדה חברתית חזקה שמאחוריו עומדת תפישת עולם שלמה, שמטרתו היתה להקים תיכון לילדים בשכונות קשות שיצליחו להשלים את בחינות הבגרות. חלק מהתפישה היה גם לימוד השפה הערבית והתרבות הערבית. בשנת 2000, לאחר שבע שנים כמורה, חזרה מיגל דה פינה הביתה לחיפה, ומאז היא כאן.
ופה זנחת את ההוראה.
“התחלתי לעבוד במתנ”ס הדר כאחראית על הקהילה הערבית, ומשם התגלגלתי להפקות של המגזר הערבי בעיר. הקמנו ליין של מסיבות ופתחנו את ארגון ארומה שמפגיש בין אנשים. הייתי פעילה מאוד עד שהוקם רדיו שמס – הרדיו הערבי האזורי – ולקחו אותי להיות המפיקה הראשית של התחנה. עבדתי שם כשנה, אבל התעייפתי והחלטתי שבא לי לנסות את מזלי בארצות הברית. הייתי שם חצי שנה, אבל חזרתי כי התגעגעתי הביתה”.
ומה עשית אז?
“בניגוד לכל הפעילויות שעשיתי לפני הנסיעה רציתי משהו יותר ממוקד. רציתי לעשות משהו ממוסד, כאילו ממוסד. התקבלתי למשרד הפרסום טריו מקבוצת אדלר חומסקי שעבד עם לקוחות מהמגזר. התחלתי כתקציבאית, לאט לאט התקדמתי לתפקיד של סופרווייזרית, ובהמשך ניהלתי את מחלקת יחסי הציבור”.
ואחר כך פתחת משרד עצמאי ליחסי ציבור.
“משנת 2004 עסקתי ביחסי ציבור. גם מזה התעייפתי בשלב מסוים, ובקופת חולים לאומית, שהיתה לקוח שלי, החליטו לקחת אותי אליהם. עד לפני שלוש שנים הייתי מנהלת הפרסום והמכירות של הקופה. רציתי לנסות להיות בצד השני של המתרס ולראות איך זה, אבל זו היתה עבודה מאוד לא קלה ולא פשוטה. ואז עשיתי פאוזה ושאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות מעכשיו ועד הפנסיה. אהבתי ללמד וחזרתי להוראה”.
מיגל דה פינה. "לא פשוט לגדול כשיש שני עולמות בבית אחד" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
תלמיד אנתרופוסופי בשפרעם וכוכב יוטיוב בחיפה
מיגל דה פינה, כפי שניתן להתרשם, לא ממש הולכת בתלם. קצת לפני גיל 40 היא הפכה לראשונה לאמא של חביב. “אני אמא”, היא אומרת, “אני לא אם חד הורית, אי אפשר לקרוא לי כך. אני ואבא של חביב נמצאים בהורות משותפת. שנינו החלטנו שאנחנו לא רוצים להתחתן אבל כן רוצים לעשות ילד ביחד”.
אתם זוג?
“לא. אנחנו החברים הכי טובים בעולם. כאילו זוג, אבל זה לא זוג. אנחנו הורים, כך הזוגיות שלנו מתממשת. אבא שלו הוא ערבי מנצרת. שנינו די מטורללים, משוגעים בראש, אבל יש לנו ילד מדהים. הסתדר לנו. אנחנו משפחה, אבל כל אחד חי במרחב שלו ואנחנו לא נכנסים האחד לשנייה לספייס. אנחנו יוצאים ביחד, מבלים ביחד, נוסעים לחו”ל ביחד, חוגגים את החגים ביחד אבל לא גרים ביחד. הוא כל הזמן פה עם הילד. אנחנו חברים טובים, הורים טובים”.
בחרת אותו כאבא לילדך כי…
“תמיד ידעתי שאני לא רוצה להתחתן אבל כן רוצה להיות אמא. למרות שאני באה ממשפחה ערבית, אמנם רק חצי ערבית, למזלי באתי ממשפחה פתוחה מאוד, וכולם ידעו שאני לא הולכת בכיוון הרגיל והנורמטיבי של החיים אלא לוקחת את הדרך השנייה – של להיות חופשית ואמא, גם אם לא בצורה המסורתית של משפחה”.
ספרי על חביב.
“חביב הוא כוכב יוטיוב. הוא שחקן ומשחק בסדרת ילדים שנקראת ‘Buddy Fady’ ביוטיוב. יש לה מיליוני צפיות”.
זה פרויקט חיפאי?
“יש להם אולפנים בחיפה ומצלמים פה את הכל, אבל משרד ההפקות הוא תל אביבי”.
איפה הוא לומד?
“בבית הספר האנתרופוסופי בשפרעם. הוא היה בבית ספר רגיל עד שבגיל 7, באמצע כיתה ב’, הוא בא ואמר לי ‘תשמעי, אני לא יכול יותר. תוציאי אותי מיד משם. אם את משאירה אותי עוד יום אחד, לא יהיה טוב’. חיפשתי מסגרת אחרת ומצאנו את בית הספר וולדורף בשפרעם. הוא פורח שם ואני לא מדוכאת כמו בחינוך הרגיל”.
אמבטיה בתל אביב וטקס התבגרות באפריקה
מיגל דה פינה חזרה כאמור לאהבה הגדולה שלה – ההוראה – אך לא למקום ממוסד כמו בית ספר. היום היא מורה לערבית מדוברת בחיפה ובתל אביב בקורסים למבוגרים שנוחלים הצלחה כבירה.
“אני שייכת לבית ספר שנקרא אמבטיה לימודי שפות”, היא מספרת, “למה אמבטיה? כי יש לנו אמבטיה בתוך החלל. פעם זה היה מקום שצבעו בו בדים בשכונת נוה צדק. בחיפה אני מלמדת בימי שישי במתנ”ס ברחוב טבריה 15, שזה מקום מדהים. אני וחבר’ה מהאמבטיה בנינו תוכנית לימודים שמורכבת מסיפורים שאני כתבתי ושאותם אני מלמדת. אלה סיפורים חיפאיים, מה שאומר שגם החבר’ה בתל אביב לומדים על חיפה. מדי פעם אני מתגעגעת ויש לי דודא לפרסום וליחסי ציבור, אז אני עושה נגיעות ופרויקטים ממוקדים למגזר”.
למה רק למגזר?
“כי זה מה שאני יודעת, אף פעם לא ניסיתי לפנות לקהלים אחרים”.
העבודה היא אותה עבודה, לכל מגזר.
“במשך שנים בניתי את העבודה לפי המדיה הערבית. אני לא מכירה את המדיה הכללית”.
יצאת פעם עם יהודי?
“לא. זה יותר מדי מסובך בארץ שלנו”.
אבל גם את מסובכת.
“כן, אבל למה לסבך עוד יותר את החיים? אני מנסה למצוא את האזורים השקטים יותר של החיים”.
איך היה לגדול כבת תערובת? הבנת את הייחוד, את המורכבות?
“הבנתי את הייחוד וגם את המורכבות. לא פשוט לגדול כשיש שני עולמות בבית אחד. אבא שלי היה קצין מכונות ראשון ועבד כל השנים בחברת צים, כך שהוא כל הזמן הפליג, אבל כן היו שתי תרבויות שונות בתוך הבית”.
איזו תרבות שלטה?
“הערבית, גם כי אבא לא היה נוכח כל הזמן וגם כי גדלתי יותר אצל סבא וסבתא. אמא עבדה ולכן הייתי הרבה אצלם, וגם בית הספר היה ערבי. על התרבות האפריקאית ידעתי הכל – המנהגים, הסיפורים, החוויות, האוכל. גדלתי גם על זה”.
ביקרת באפריקה?
“אף פעם לא נסעתי לשם. אמא ואבא חיו כמה שנים בגינאה ביסאו ופתחו שם עסק. אבא שלי היה הדוד של הנשיא, ואז חיסלו את הנשיא. אמא שלי היתה קרובה לאירוע, ולאחר הרצח כולם היו בסכנה. אבא היה בישראל כשזה קרה כי הייתי בהיריון, ואמא שנשארה שם היתה צריכה לקפל את העסק ולחזור. זוהי אפריקה. על אף שגינאה ביסאו היא מדינה מודרנית, כך הדברים נעשים שם”.
לא מסקרן אותך לראות מאיפה אבא שלך בא?
“אני רוצה לנסוע, ברור שכן, אבל זה לא הסתדר אף פעם. כשהם היו שם אני הייתי פה עם העסק שלי, ועכשיו הילד גדל ובא לי לעשות לו טקס התבגרות שם”.
סבא וסבתא שלך עדיין חיים שם?
“לא, שניהם נפטרו, אבל יש לי המון דודים ודודות, בני דודים ובנות דודות, שאת חלקם אני מכירה כי סבתא שלי, בשנים האחרונות לחייה, עברה לחיות בפורטוגל ופגשתי אותם שם. חלקם מתגוררים בפריז ובליסבון, אז היינו נוסעים לפגוש אותם. גם יש לי דוד שהגיע כמה פעמים לארץ”.
באיזו שפה אבא שלך דיבר איתך?
“עברית וצרפתית. אבא שלי לא דובר ערבית. הוא מבין, אבל גם אם הוא מדבר ערבית היא קלוקלת מאוד”.
את מורה, תלמדי אותו.
“אני מנסה לגרור אותו לחוג אבל לא הולך לי”.
לא דיברת איתו בערבית?
“לא, היה טבעי מאוד לדבר איתו בעברית. זה בית קוסמופוליטי ומדברים בו עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית – סלט אחד גדול. וזה טוב. אני מכירה את הכל וחווה את הכל, וזה גם מה שאני מלמדת את חביב – לטעום מהכל, לחוות את הכל. הוא מדבר אנגלית שוטפת, יותר טוב ממני, בגלל היוטיוב. גם עברית מושלמת. הוא השתכנז הבן שלי”.
את מבטיחה שאפטפט בערבית לאחר שאלמד אצלך?
“הקורס הוא 15 מפגשים של שעתיים וחצי כל אחד”.
אדע לדבר ערבית בסיום?
“כן. גם ללא רקע, גם אנשים ברמה של אפס בערבית. אני לא מכניסה בשיעור מילה אחת בעברית, אפילו לא אחת. אני קופצת, מציירת, מתארת במילים אחרות ומנסה בכל דרך להסביר משמעות, ולא בעברית. ערבית ועברית הן שתי שפות קרובות מאוד. אני מקפידה לנהל שיחה ואז האוזן מתרגלת, גם אם אלו רק חמש מילים חדשות שנלמדו כרגע. הכל בנוי על סיפורים. בקורס הראשון אלה סיפורי רכבת של הסטודנטית יסמין מנצרת שנוסעת לתל אביב, חווה הרבה חוויות על הדרך ונתקלת באנשים מדהימים. זה הקורס הראשון, ולאחריו עוברים לרמה 2, שם יש סיפורים חיפאיים מרחוב עבאס, וברמה 3 יש סיפורים על קבוצת נשים מעניינת מחיפה. אחרי הרמה הזאת כבר ממש יודעים את השפה ואפשר לנהל שיחה בערבית שוטפת ובמבטא חיפאי נכון”.
ומה עם להכניס שיעורי מדוברת לבתי הספר?
“זה כבר סיפור אחר כי שם מלמדים את הספרותית”.
ומה יש לעשות איתה אם אתה לא מעוניין לכתוב ספר או לעבוד בטלוויזיה?
“בצבא אם צריך להקשיב למדיה כדאי לדעת ערבית ספרותית. ספרותית ומדוברת אלה שני עולמות שונים, שתי שפות שונות. אני אומרת לתלמידים שיודעים ספרותית שיאפסו כל מה שלמדו כי הם מתחילים ללמוד שפה מהתחלה. כל אזור והמבטא שלו – יש את הגליל, את המשולש, את הדרום, את המבטא הבדואי, את המבטא הירושלמי. זו שפה מדהימה. גיליתי אותה מחדש מאז שאני מלמדת אותה. זו שפה עשירה ויפה ויש לה צליל יפה. פשוט מקסימה”.
מיגל דה פינה. "לאחר הרצח של הנשיא כולם היו בסכנה" (צילום: חגית הורנשטיין)
אוכל בעיר התחתית ושטיח אדום בהוליווד
את חיפה היא אוהבת מאוד. את החיפאים קצת פחות. טעבאנים היא קוראת להם. עייפים. והיא לא מבינה למה. “זו עיר מקסימה, יפהפייה, תרבותית מאוד, וכל מיני דברים קורים כאן”, היא אומרת, “כשאני חוזרת מתל אביב, נכנסת לוואדי ומריחה מהבתים את הריחות, את הקפה, אני מרגישה שהגעתי הביתה”.
ב־15-13 בדצמבר יתקיים בעיר התחתית פסטיבל א־שאם – פסטיבל אוכל ערבי עם עשרות שפים שיכינו כל אחד מנה מיוחדת באחת מהמסעדות בעיר. מיגל דה פינה אמונה על יחסי הציבור של הפסטיבל לתקשורת הערבית. “השנה הולך להיות פסטיבל מדהים”, היא מייחצנת, “זה בסימן של חגים, אירועים ועונות מהמטבח הערבי. יהיו שם תבשילים שאני לא ידעתי שהם קיימים או שידעתי עליהם אבל לא איך קוראים להם. זו הולכת להיות חגיגה. אני מחכה ומצפה לזה, רק חבל שלא אוכל לאכול כלום”.
למה?
“כי אני בדיאטה ועם 22 וחצי קילו פחות. אני הולכת לפולינה שהיא גורו של הרזיה ופיטנס. זה קרה תוך ארבעה חודשים. מה הסוד? אני אוכלת אוכל בריא ועושה ספורט. עם הרבה כוח רצון ועם פולינה”.
לא דיברנו מילה על פוליטיקה.
“(צוחקת) שמח, מדהים פה. (מרצינה) קשה מאוד. יש לנו את הקשיים של היום יום ואת הלחצים היומיים, ובשלב מסוים החלטתי להפסיק לשמוע חדשות. לא בא לי לדעת, לא בא לי לראות. לא כך גדלתי. שנות ה־70 וה־80 היו אחרות לגמרי ממה שקורה היום. ואני מדברת בכלל – לא רק פוליטית אלא גם חברתית. גם על המגזר שלי יש לי המון ביקורת. אנשים הפכו להיות אלימים יותר, מתכנסים יותר בתוך עצמם, ואין כבוד אחד לשני. אני לא רגילה לצורת החיים הזו, אז אני מתנתקת וחיה בתוך הבועה שלי. פה ושם אני שומעת, ואז כואב לי הלב ואני מתעצבנת. ואין לי כוח להתעצבן. חבל, ממש חבל”.
לדעתך יש פתרון?
“בכל מקום שבו יש אגו של גברים – למי יש יותר גדול, למי יש יותר חזק ומי יותר שולט – לא. לצערי לא. לא בדורנו. הכל מחמיר – השנאה, הכעס. פעם ניסו להכיר האחד את השני, להבין את הצד השני, וזה פשוט לא קיים יותר. זה כנראה נובע מפחד מהאחר, מהשונה. היו שנים שבהן הייתי פעילה פוליטית, אבל היום ממש לא. אני אמא, וכשאת הופכת לאמא הדברים מקבלים פרופורציות אחרות. אני מצביעה ככל אזרח כי זה חשוב לי מאוד, אבל אני לא יודעת מה יהיה. אני כל הזמן אומרת לבן שלי שלא יישאר פה. הוא בן יחיד ואני מוכנה לשחרר אותו. אני מעודדת אותו שאחרי בית הספר הוא יקום וייסע מפה. העולם הוא רחב, שיחיה את חייו במקום רגוע יותר, בלי כל המתח הזה. הלחץ הזה שאנחנו חיים בו, בשביל מה? אנחנו חיים בתוך רמות של אנרגיות שליליות, כמו בגן ילדים של ‘הוא לקח לי, הוא הרביץ לי’. אני לא רואה פתרון. זה המשחק הפוליטי, והעם הולך אחרי המשחק הזה ולא עוצר לרגע לחשוב, באמת לחשוב, ולראות את הדברים ביותר הגיון ולהבין את הדברים לעומק. אבל אנחנו מדינה דמוקרטית והעם הוא הבוחר. אם הוא רוצה ללכת לקיצוניות אז אני לא רוצה לשמוע. משתדלת לפחות לא לשמוע. היום קשה מאוד, גם למגזר שלי. פעם היינו פתוחים וסובלניים האחד כלפי השני, והיום כל אחד לעצמו. תראי איך מגדלים היום ילדים, מה אומרים להם. ‘הרביצו לך? תחזיר’. אני לימדתי את הבן שלי לא לאלימות, לדבר. והוא המסכן קיבל כאפות והתעקש לא להחזיר, לא רצה להשתמש באלימות. הוא פציפיסט הקטן הזה, ולאט לאט לומד להסתדר. אז מה? הוא ימשיך את חייו פה. לא חבל עליו? שיתפתח במקום אחר. אני אסע לבקר אותו. אולי הוא יהיה שחקן מפורסם בהוליווד ויגשים לי את החלום”.
מה החלום?
“אני על השטיח האדום בלוס אנג’לס, מלווה את הבן שלי בטקס האוסקר, לבושה בשמלה של אוסקר דה לרנטה וחביב לבוש בטוקסידו. זו הפנטזיה שלי, אני לא יודעת אם זו הפנטזיה שלו”.
ובסרט הוא ידבר ערבית?
“(צוחקת) לא נראה לי”.
מיגל דה פינה. "זה המשחק הפוליטי, והעם הולך אחרי המשחק הזה ולא עוצר לרגע לחשוב" (צילום: חגית הורנשטיין)
