ד"ר רונן ברגמן בטקס קבלת פרס סוקולוב. "באתי מאידיאולוגיה, מאמונה וממערך ערכים מסוים" (צילום: יעל צור)
ד"ר רונן ברגמן בטקס קבלת פרס סוקולוב. "באתי מאידיאולוגיה, מאמונה וממערך ערכים מסוים" (צילום: יעל צור)

“חייבים לשמור על הקול של העיתונות המקומית”

אחת מאבני הדרך הראשונות בדרכו העיתונאית של זוכה פרס סוקולוב ד"ר רונן ברגמן היתה עבודתו בעיתון “כלבו” כשהיה בן 16. היום במיוחד, אומר ברגמן שכותב גם ל”ניו יורק טיימס”, חשוב שתהיה עיתונות מקומית חוקרת ונושכת

העיתונאי והפובליציסט ד"ר רונן ברגמן קיבל ביום ראשון את פרס סוקולוב בתקשורת כתובה — הפרס היוקרתי ביותר המוענק לעיתונאים בישראל. בקריירה העשירה של ברגמן יש ל”כלבו” מקום מכובד כאחד מהעיתונים הראשונים שבהם שימש ברגמן כעיתונאי, כשהיה בן 16.

פרס סוקולוב ניתן לברגמן על “שורה של חשיפות עיתונאיות חשובות ואמיצות, החל מהנעשה במכון הפתולוגי ועד לריאיון הבלעדי עם תא"ל (במיל’) יצחק יעקב, ממייסדי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון — ריאיון שבגינו נעצר יעקב ונשפט, דרך שערוריית החיסונים המסוכנים נגד אבעבועות רוח, חשיפת קלטת הקשר ממלחמת יום הכיפורים והשיחות האחרונות עם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן”.

ברגמן הוא עורך דין בהשכלתו ובעל תואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת קיימברידג’. נוסף על "ידיעות אחרונות" הוא כותב גם ב”ניו יורק טיימס”. השבוע, לאחר הזכייה, סיפר ברגמן בריאיון ל”כלבו – חיפה והצפון” על דרכו העיתונאית.

איך הגעת לעיתונות?

“באמצע שנות ה-80 פרסמו בטלוויזיה שמחפשים כתבי נוער לתוכנית ‘שמיניות באוויר’, שהיתה תוכנית נוער עם דליק ווליניץ, עם כלבו טוליפ ועם שירה גרא. התוכנית היתה מיועדת לנוער, אבל גם מבוגרים צפו בה. היה אז רק ערוץ 1 — מדורת השבט — וזו היתה חשיפה ענקית. זה נראה לי מעניין. כשניסיתי להתקבל אבי הסיע אותי לרשות השידור בתל אביב והיתה התרגשות רבה. אותי עניין לא רק הפרסום, אלא חשבתי שזה מקום שבו ניתן להשפיע על קהל גדול. התקבלתי. באותו הזמן עשיתי גם מנוי ל'מעריב לנוער'. שמעתי שמי שמתקבל להיות כתב נוער מקבל מנוי לשנה חינם, ונעניתי לאתגר. כתבתי שתי כתבות — אחת קצרה והשנייה כתבת תחקיר”.
ברגמן מספר שנקודת המוצא שלו לתחקיר היה לבדוק מה שקורה בסביבתו הקרובה: “בזמנו נפוצה בקריות תופעת הכבלים – הטלוויזיה הבלתי חוקית. היא נפרשה מבית לבית, והרבה בתים בקריות היו מחוברים. הגעתי לבעל תחנת טלוויזיה בכבלים וראיינתי אותו. זו היתה כתבת התחקיר הראשונה”.

אבל הכתיבה לנוער שעממה את ברגמן שביקש לכתוב למבוגרים. “היתה לי מספיק חוצפה להתקשר לעורך הראשי של 'מעריב' דאז עידו דיסנצ’יק כדי לבקש שיקבל אותי. תוך כדי השיחה הוא שאל אתי בן כמה אני. אמרתי שאני בן 14, והוא אמר לי שאחזור אליו אחרי הצבא”.
ברגמן לא נשבר והחליט שבעיתונות המקומית הסיכוי שלו להתקבל ולכתוב לקהל מבוגר רב יותר. והוא צדק. ההתחלה היתה בעיתון “כל הקריות”, ואחר כך ב”הד הקריות”. בהמשךך הוא הגיע ל”כלבו” ועבד בו משנת 1985 עד שנת 1990 — מועד גיוסו לצה”ל.

“’כלבו’ היה ספינת הדגל של העיתונות המקומית”, אומר ברגמן, “ביחד עם מקומוני הרשת האחרים — ‘העיר’ התל אביבי ו’כל העיר’ הירושלמי. במקביל, משנת 1987 ועד הגיוס, כתבתי גם בעיתון 'העולם הזה'. הייתי בן טיפוחיו האחרון של אורי אבנרי”.

 

ברגמן. "התעסקתי המון בענייני התיאטרון העירוני שהיה אז מוקד להמון רחש בחש פוליטי מקומי" (צילום: אבישג שאר ישוב)

ברגמן. "התעסקתי המון בענייני התיאטרון העירוני שהיה אז מוקד להמון רחש בחש פוליטי מקומי" (צילום: אבישג שאר ישוב)

 

 

ערך מוסף נשכני

על העבודה ב”כלבו” כנער מספר ברגמן: “ההתייחסות הראשונה של העורכים אלי היתה חשדנית מאוד. אלה היו זמנים לא כל כך פשוטים, אבל אני רציתי להצליח. התעסקתי המון בענייני התיאטרון העירוני שהיה אז מוקד להמון רחש בחש פוליטי מקומי. היו שם נעם סמל ועמרי ניצן, והיו גם ההצגות של יהושע סובול – ‘נפש יהודי’ ו’סינדרום ירושלים’ — שעשו מהומות אדירות בעיר. התיאטרון היה באמצע הקלחת, ואני חשבתי שזה ועוזב אותם בשקט. לאחר מכן קיבלתי את תחום הסיקור של איכות הסביבה. היה מאבק אדיר מול בתי הזיקוק. פעם נכנסתי לתוך תא מטען של מכונית וצילמתי במצלמה נסתרת שהם לא מפנים את הבוצה שהם טענו שהם מפנים. אני ילד פולני אסתמטי מהקריות, וגם אני הרגשתי את הסבל של מה שקרה שם. הנושא הזה, שנחשב בהתחלה למשהו מאוד לא נחשק, התחיל בתקופתי להתעורר. אני מקווה שהבאתי איזשהו ערך מוסף נשכני-תחקירי לסיפור. אף אחד לא ידע אז מה זה ירוק, ואני חשבתי שזה נושא חשוב מאוד. אני זוכר שעשינו תחקיר גדול על פסולת רפואית ועל האופן שבו היא מטופלת. אלו דברים שלא היו אז במודעות. אני זוכר את התקופה הזו כזמן של כיף. נהניתי מזה מאוד”.

יש מקום עדיין למקומונים בעידן הדיגיטלי?

“השאלה הזו היא כמו השאלה אם יש מקום לעיתונות בכלל בעידן הדיגיטלי. אנחנו נמצאים בזמן קשה שבו העיתונות נמצאת בנסיגה לנוכח הפיד הבלתי נגמר של הרשתות החברתיות, והמון תוכן שנשפך עלינו בחינם. אבל התוכן הזה הוא בליל מסוכן של דעות של אנשים מטעם עצמם. פעמים רבות הדעות האלו מעורבבות עם עובדות לכאורה ואין לאדם יכולות להבחין בין אמת לשקר, בין עובדה לפסבדו-עובדה, בין נראטיב אמיתי לבין אג’נדה פוליטית או אחרת שמכתיבה את זה. הפתרון הוא בעיתונות שבאה מגורם שידוע כאמין ושיודע לממן עיתונות, והדבר הזה עולה כסף. הצורך להחזיק את הדבר הזה הוא בסיסי, זהו יסוד העניין. זה נכון ברמה הארצית ובוודאי ברמה המקומית. ככל שאתה מתרחק ממדינת תל אביב כך יש פחות קשב ותשומת לב בעיתונות הארצית למה שקורה שם. גם העיתונות הארצית הצטמצמה, ואז יש פחות מקום לחדשות מקומיות. פרשות השחיתות שנחשפות חדשות לבקרים ברשויות המקומיות ברחבי הארץ הן פרשיות נוראיות שמראות שברמה הזו של הרשויות ושל ועדות תכנון הערים המשטרה לא מצליחה לבער את השחיתות. זה רק מראה עד כמה חשוב שתהיה עיתונות מקומית נושכת, חוקרת ובועטת שמדברת מתוך השטח. אנחנו חייבים לשמר את הקול הזה, וככל שאנחנו מתרחקים מהמרכז כך החשיבות של המקומונים עולה”.

בלי סודות

למה בחרת לעסוק דווקא בנושא הביטחון והמודיעין?

“אפשר להגיד שבאתי מאידיאולוגיה, מאמונה וממערך ערכים מסוים. אני חושב שגורמי הפיקוח הממוסדים – מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון, ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאים של ועדת החוץ והביטחון, ראש הממשלה, שר הביטחון וכו’ — אינם מקיימים ביקורת אפקטיבית מספקת על מערכת הביטחון ועל קהילת המודיעין, וגם לא יכולים לקיים במעט הזמן והכלים שעומדים לרשותם. במיוחד בסיטואציה הזו, העיתונות צריכה למלא את החסר. ויש גם עניין אישי. גדלתי בבית של מהגרים — גם פולנים וגם ניצולי שואה — וזה שילוב שהוביל לכך שאצלנו הכל היה סודי. אסור היה לדבר על כלום ולהגיד מה קורה, בטח לא לאנשים שהם לא מהמשפחה הגרעינית. העיקר שלא נהיה בפה של אחרים ושהם לא ירחמו עלינו. זה משהו שהוא קשה מאוד לילד קטן, והוא הוביל אצלי לאופן הפתוח, הישר ולעתים הישיר מדי שבו אני מנהל את חיי. זה גם פיתח את הרצון לחקור וגם את המחשבה שסוד לא צריך להישאר סוד. העובדה שהרבה פעמים אנשים רוצים להשאיר אותו כסוד היא כי הוא משמש כיסוי למניעים אחרים, לאו דווקא רלוונטיים”.

 

כתבה של ברגמן ב"כלבו" משנת 1990. "ההתייחסות הראשונה של העורכים אלי היתה חשדנית מאוד"

כתבה של ברגמן ב"כלבו" משנת 1990. "ההתייחסות הראשונה של העורכים אלי היתה חשדנית מאוד"

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר