כבר כשהיה בן 16 התחיל אור שחף לארגן מסיבות לחבר’ה בבית הוריו. אחרי כל מסיבה כזאת נדרשו לו שבועות כדי להחזיר את הבית לקדמותו, אבל החיידק סירב לעזוב אותו. בשמינית הוא אמנם הלך בכל בוקר לבית הספר, אבל לא כדי לרכוש השכלה אלא כדי לתכנן את מסיבת הסיום של המחזור ל־250 בוגרים ובוגרות. יום לאחר השחרור מהצבא הוא התייצב במשרדי מס הכנסה ופתח חברה שעסקה – איך לא – במסיבות. גם התואר הראשון במדעי המדינה היה בסך הכל סייד קיק למסיבות שהוא ארגן לסטודנטים, והוא זכה בתואר הבלתי רשמי של מלך חיי הלילה של העיר. בתחילת העשור השלישי לחייו הוא עזב את הכל, מהיום למחר, חזר ללמוד, החליף את הטי שירט ואת הג’ינס בחולצה מכופתרת ובמכנסי פנסים, ועשה מהפך של 180 מעלות במטרה להתמנות למשרות ניהוליות בכירות. זה שנתיים משמש שחף כמנכ”ל החברה הכלכלית לחיפה – משרת חלומות שעליה הוא התעקש, וגם הצליח לממש.
הוא בן 47, ילד סנדוויץ’ מרוממה, בנו של עו”ד אלי שחף ז”ל – אחד מעורכי הדין היותר מפורסמים שידעה העיר. הוא למד בעירוני ה’, בצבא שירת בנ”מ, והוא מעיד על עצמו כלוקאל פטריוט, מאלה שבכל ויכוח יקום ראשון כדי להגן על העיר ולספר כמה חיפה היא ה-מקום לחיות בו. גם כשנסע במשך 15 שנים בכל בוקר לעבוד במרכז, המחשבה להקל על החיים ולהימנע מלבלות בכל יום שלוש-ארבע שעות בדרכים לא עברה בראשו, הוא לא חשב מעולם לעזוב את העיר.
היית היחצן הכי עסוק בחיפה.
“לא הייתי אף פעם יחצן, הייתי מסיבן. ככה קראו לזה בזמנו – מארגן מסיבות”.
איך הכל התחיל?
“תמיד אהבתי שני דברים. קודם כל אהבתי לנהל, להיות אחד שמזיז דברים, וגם אהבתי מאוד לארח. אהבתי את התחושה שאנשים באים אלי, לאירוע שלי, ופשוט שילבתי בין הדברים. הייתי מודיע להורים שהיום בערב הם יוצאים לבלות, מביא די.ג’יי ובירות, ויש מסיבה. זה לא יותר מדי מסובך. עשיתי שמח בשביל הכיף. היה לי ברור שאתעסק בזה, שאהפוך את העניין למקצוע, כי אני משתדל מאוד לעסוק בדברים שאני אוהב. זו הדרך להצליח”.
בתיכון לא ארגנת רק מסיבות.
“היכולת לארגן דברים התבטאה בקטע מטורף. הייתי אוסף מכל החבר’ה בשכבה שקל אחד כדי לנחש את תוצאות הכדורגל בשבת – מין הימורים פנימיים כאלה – ודה ווינר גטס איט אול. מי שזכה היה מקבל את הקופה. היום אולי היו עוצרים אותי על זה”.
איך ההורים הגיבו לילד המסיבן שלהם?
“לקחתי על עצמי להרים את מסיבת הסיום, ואני חושב שהתעסקתי אך ורק בזה בכיתה י”ב. בהתחלה המורים הציקו לי על כך שעדיין יש לימודים, מבחנים ובגרויות, אבל בשלב מסוים הם הבינו שעדיף שיזרמו איתי, כי אם יש משהו שאני עושה טוב זה לארגן, ובמיוחד מסיבה. זה לא שלא אהבתי ללמוד, אבל הייתי כל כך into it. היו קוראים להורים שלי שעשו לי נו נו נו, ואחרי זה גם ההורים שחרורו וגם מנהל בית הספר כבר עשה מזה דאחקה. הוא היה קורא לאמא שלי ומעדכן אותה איך מתקדמת המסיבה. העיקר שזרמו איתי וראו שיש בי משהו טיפה מיוחד”.
והפכת את התחביב למקצוע.
“כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאהפוך את נושא המסיבות לעסק כי הבנתי שיש בזה פוטנציאל מסחרי. עם כל הכיף בלארח חברים, הבן אדם גם צריך להתפרנס. התחלתי עם מסיבות קטנות ולאט לאט הלוקיישנים הלכו וגדלו. בחורף הן התקיימו באולמות של בתי מלון ובקיץ מסביב לבריכות שחייה גדולות כמו בקיבוצים עין כרמל והחותרים. זה תמיד התחיל כמסיבה חד פעמית ומהר מאוד הפך להיות על בסיס קבוע – פעמיים בשבוע, כל חמישי ושישי. בזמנו קראו לזה חמישי סטודנטים ושישי חיילים. היו מסיבות בבוסתן הכרמל, בנירוונה, במקום שהיה מוכר כטוביה בתחנת הדלק בעתלית. אני מדבר על מסיבות של 2,000-1,500 איש. אלה דברים שלא רואים היום. זו היתה תקופה מטורפת”.
ואז היו בחיפה הרבה מועדונים שעבדו יפה.
“לגמרי. אני מדבר על ימים – עזבי פייסבוק, ווטסאפ ומיילים – שבהם עוד לא הומצא הטלפון הנייד. התקשרנו לאנשים הביתה וביקשנו מההורים לדבר איתם. זה לא כמו היום שמעלים איוונט בפייסבוק ויאללה. היינו יוצאים ערב ערב, החבר’ה שלי ואני, ומחלקים הזמנות לאנשים ביד. היינו הולכים בציר מוריה למוסי לפיקסל’ה ומחלקים הזמנות ליום שישי, הולכים בים קילומטרים ולא מפספסים אף אחד בדרך, ותולים שלטים במקומות בולטים בעיר. אני חושב שעד היום יש אנשים בעירייה שמחפשים אותי על שלטים שתליתי, אבל זה תמיד היה חוקי, אף פעם לא עשיתי משהו לא לגיטימי. זו היתה תקופה שבה המסיבות באמת היו סיפור הצלחה חסר תקדים”.
מי היו בחבורה שלך?
“היו לי שותפים. במסיבות החד פעמיות זה היה דודו גרוניך ובמסיבות הקבועות גיא שמיר, ובשלב מאוחר יותר דורי גילפז בקפה 29. תמיד בחרתי שותפים שכיף לעבוד איתם. היחצנים שעבדו אצלי ואיתי הם כיום אנשים משפיעים מאוד על חיי הפנאי בחיפה, כמו עודד שטראוס, לירן לוי וגדי ארנון. כולם היו בני, ואני גאה בהם מאוד על הדרך שהם עשו ולאן שהם הגיעו”.
נוסטלגיה.
“זה מרתק. איכשהו יצא שבגלל שהייתי בחיי הלילה אז ממסיבות קל מאוד לעבור לברים ובתי קפה. קודם כל זה התחיל בפאב קטן ונחמד בשם צינזאנו. כל אחד חולם שיהיה לו פאב שבו הוא יוכל לעמוד על הבר ולארח חברים, וזה מה שעשיתי. מהר מאוד הצינזאנו הפך לקפה 29 המיתולוגי. אני חושב שזה היה המקום הראשון שבלט בציר מוריה, ואני מדבר על ימי הזוהר של הציר, על תקופת בילויים מטורפת. זה היה בית קפה מפוצץ, שערב ערב, מרגע שהוא נפתח ועד שנסגר ב־5:00 או 6:00 בבוקר, עשרות אנשים עמדו בתור וחיכו שיתפנה להם שולחן”.
ממש תל אביב.
“לגמרי. אנשים לא הבינו מה אנחנו מחלקים שם, מה אנחנו שמים בקפה. היינו הראשונים שהתחלנו עם משקאות השוקולד כמו מקופלת ולבן, שהיום יש בכל מקום. הוופל הבלגי הראשון בחיפה הוגש אצלנו. ומי הכין את הבלילה לוופל? קבלי סיפור יפה. מי שהיה בא בכל לילה עם דליים עם בלילה של ואפל בלגי זה אחד בשם דודו אוטמזגין”.
וואלה?
“כן. הוא היה צעיר שרק נכנס לעולם הקונדיטוריה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול”.
הייתם צעירים מאוד עם עסק מצליח מאוד. זה מזל?
“כל הסצנה של חיי הלילה התפוצצה בקפה 29. אפשר לומר שאנשים לא באו בגלל המקופלת והוופל, אלא בגלל האווירה, בגלל האנשים, בגלל שידעת שאם אתה שם אז אתה בעניינים. זה היה המקום לסגור בו את הלילה. יצאת לבלות, לרקוד, והגעת לסיים את הבילוי עד הבוקר בקפה 29. זה מה שכולם ידעו ועשו ערב ערב. זו היתה תקופה מדהימה. שואלים אותי אם עשיתי כסף בתקופה הזו. לא עשיתי את זה בשביל הכסף – ונכון, לא לשם שמים – אבל כל כך אהבתי את מה שאני עושה. לא נהייתי טייקון גדול מהסיפור הזה, ממש לא”.
שחף עם דורי גילפז בצינזאנו אי אז בשנות ה-90. "כל אחד חולם שיהיה לו פאב שבו הוא יוכל לעמוד על הבר ולארח חברים"
רוצים להישאר מעודכנים?
“יש פה אקו סיסטם מדהים”
בעולם חיי הלילה נחשב שחף לשקול, לבוגר, שלא נתן להצלחה לשגע אותו. לאחר עשור אינטנסיבי מאוד שבו הוא הלך לישון בבוקר ובצהריים כבר היה מתכנן את האירוע של אותו הלילה, הוא הבין שזה מתאים לפרק מסוים בחיים, אבל ממש לא ראה את עצמו ממשיך באותו אורח חיים עד גיל 50. אצל רוב האנשים המסלול הוא הפוך. בתחילת הקריירה הם שכירים שרק חולמים לפתוח עסק עצמאי. שחף התחיל כעצמאי ועזב עסק משגשג בשיא. בגיל 30 הוא מצא את עצמו מעבר למתרס, ובמקום להיות בעל הבית, מישהו מעליו אמר לו מה לעשות.
באותם הימים יכולת לראות את עצמך יושב במשרד מפואר ומנהל חברה?
“לגמרי כן. לא היה קל לעזוב, זה היה סוג של אזור נוחות. הייתי מוקף בחבר’ה צעירים, במוזיקה, באלכוהול, במדורי רכילות. ודווקא פה נמדדה היכולת שלי לקבל את ההחלטה הקשה, שידעתי שהיא נכונה. ההחלטה התבשלה, אבל הביצוע היה ביום אחד ולמחרת עזבתי והלכתי ללמוד מינהל עסקים. נכנסתי לעולם ‘הנורמלי’ שבו עובדים ביום וישנים בלילה. רציתי להיות בתפקידי ניהול בכירים. רציתי להשפיע, לקחת את היכולות שקיבלתי כעצמאי ולהמשיך לנהל אנשים, אבל בעולם שהוא לא מסיבות וברים. התחלתי כמנהל מכירות בבזק בינלאומי במשך שנתיים, אחר כך חמש שנים כמנהל ערוץ השוק הפרטי בפרוקטר אנד גמבל, ועוד שמונה שנים כמנהל חטיבת הלקוחות העסקיים בנסטלה. נסטלה היא החברה הגדולה בעולם בתחום המזון ופרוקטר אנד גמבל היא הגדולה בעולם בתחום הטואלטיקה. הייתי בתפקידים בכירים מאוד, ניהלתי תמיד צוותים של עשרות אנשים ותקציבים של מיליונים”.
למה לא הלכת בעקבות אביך?
“כל הזמן שואלים אותי את השאלה הזו, מה גם ששני האחים שלי הם עורכי דין. אולי זה בגלל שהיתה לי חשיבה שונה, יזמית. לא ראיתי את עצמי יושב מול ערימות של פסקי דין משעממים. זה לא אני. אגב, אבא שלי תמיד אמר שאני היחיד שקיבל את ההחלטה הנכונה”.
ולפני שנתיים התמנית למנכ”ל החברה הכלכלית.
“כל הזמן קיננה בי החיפאיות והיה לי ברור שאחזור לעבוד בעיר, רק חיפשתי את ההזדמנות. רציתי להשפיע על העיר ולתרום מהידע שלי. כשהגיעה ההזדמנות היה ברור לי שאני מסתער על זה בכל הכוח. זה היה תהליך ארוך ומתיש”.
אבל אתה מקושר.
“לא פגשתי את ראש העיר ולא החלפתי איתו מילה מעולם עד שניגשתי למכרז הזה. אבל ידעתי שאני רוצה את התפקיד. גם לנצל ולפתח את היכולות הניהוליות שלי, אבל גם בגלל האהבה שלי לחיפה, לעשות משהו שיש לו השפעה על הכיוון שאליו הולכת העיר הזאת”.
לאן?
“אני חושב שהעיר עברה מהפכה ב־15 השנים האחרונות. אין להשוות אותה למה שהיה פה קודם. נכון, הקצב הוא טיפה איטי, אבל שינוי אורבני לוקח זמן. את יכולה להשוות את מה שקורה כאן היום לתקופה שבה היינו ילדים? קורים כאן דברים מדהימים”.
מה בעצם עושה החברה הכלכלית?
“החברה הכלכלית היא הזרוע הביצועית של עיריית חיפה שיודעת לנהל פרויקטים לטובת העיר בצורה מהירה ויעילה, ולפעמים גם יותר זולה. זו חברה בבעלות 100 אחוז של העירייה, שמוציאה אל הפועל את המדיניות של מועצת העיר וראש העיר, והיא יודעת גם לקבל משימות מהעירייה וגם ליזום. זאת החברה הכלכלית היחידה בישראל שהיא חברה יזמית שיוזמת פרויקטים בעצמה. זה התאגיד העירוני היחיד, או בין אחד היחידים, שלא נסמך על כספי עירייה. אף שקל לא נלקח מכספי המסים, הכל מגיע ממקורות עצמאיים של החברה. כל הכספים מושקעים בחזרה בעיר, שום דבר לא הולך לכיסים של בעלי המניות. זו חברה מדהימה שמנהלת מחזור של יותר ממיליארד שקל עם שלד של אולי עשרה עובדים. זה מודל ייחודי ואפשר להשוות אותו לסוג של סטארט אפ, יחידה מובחרת. זו חברה יעילה מאוד שיודעת לעשות דברים מסובכים במהירות”.
על אלו פרויקטים מדובר?
“אין כמעט פרויקט בשנים האחרונות שהחברה לא נגעה בו. האיצטדיון העירוני, פארק מת”מ שהוא פארק תעשייה של 300,000 מ”ר עם 70 חברות בין לאומיות הכי גדולות בעולם – אין דבר דומה לזה בישראל. אין פארק שיושבים בו IBM, פיליפס, אמאזון, מייקרוסופט, אלביט, אפל ואינטל. אין חיה כזו, רק פה בחיפה, וזה מדהים. הפארק גדל בשנים האחרונות פי ארבעה, וכל מטר שנבנה כאן מושכר עוד לפני שהתחילה הבנייה. ראש העיר הבין שאת מה שהפארק הזה עשה לחיפה בתחום ההייטק הוא רוצה לעשות בתחום הביוטק. הוא מתווה חזון או מדיניות להפוך את חיפה לבירת מדעי החיים של ישראל, והשקיע חצי מיליארד שקל בבנייתו מול האיצטדיון. זה דבר שאני גאה בו מאוד כי כשנכנסתי לתפקיד עמד שם שלד. היום הבניין הוא מרהיב ביופיו והפך לאייקון אדריכלי שבאים לראות אותו מכל הארץ. מתוכננים עוד ארבעה בניינים כאלו, ואין לי ספק שזה הבסיס שיהפוך את חיפה לבירת מדעי החיים”.
ופרויקטים עתידיים?
“אנחנו רוצים להוביל את נושא חזית הים העירונית, החיבור של העיר לים. יש פה טעות היסטורית מימי המנדט הבריטי כאשר סללו פסי רכבת שמפרידים בין העיר לים. אי אפשר להגיע לים, ואנחנו מובילים תהליך שבו תושבים יוכלו להגיע עד קו המים עם בתי קפה, עם מסעדות ועם מסחר. חזית הים היא פרויקט שמשנה עיר. פתיחת הנמל בשילוב עם חללי עבודה, עם סצנת הסטארט אפים המתעוררת בעיר התחתית ועם המסחר ייצרו מאסה קריטית שתאפשר לאחד כוחות ולהתחרות בפעילות במרכז הארץ”.
מה הלו”ז?
“אנחנו מתחילים. יש בנמל האנגר שנקרא האנגר 15 ואנחנו רוצים לקבל אותו לידנו כבר בתקופה הקרובה. מדברים על זה שבקיץ הקרוב אתו”ס יערכו שם אירועי תרבות. דבר נוסף שאנחנו רוצים לקדם הוא מרכזים לוגיסטים בעורף הנמל. בונים עכשיו את נמל המפרץ שיהיה מוכן בעוד שנה-שנתיים ושמצריך מרכזים לוגיסטיים לחברות כמו איירפורט סיטי ושוהם. יש לנו חזון להקים בורסה לניירות ערך בחיפה, אנחנו רוצים לקדם את הכלכלה, לתמוך בעסקים צעירים ולהקל על סטארט אפים מקומיים לגייס השקעות. ביחד עם שר האוצר החיפאי אנחנו מנסים לקדם את המהלך”.
אבל אין פה צעירים ואין עסקים.
“יש פה אקו סיסטם מדהים. יש לנו הכל – האקדמיה הכי טובה, בתי חולים – ואנחנו משקיעים המון כדי לחבר בין כל הגופים ולטפח את קשרי היזמות ביניהם כי כולם צריכים להתאחד ולרכז כוחות כדי להצליח. אנחנו עושים את זה ביחד עם העירייה בהצלחה רבה בשנתיים האחרונות. יש פה אנשים מדהימים שאוהבים את העיר ושאכפת להם ממנה, ואנחנו מנסים לאתר אותם. קורים פה הרבה דברים שלא תמיד התושבים יודעים עליהם. אולי הבעיה היא שהעיר לא יודעת לספר את מה שקורה בה, אבל קורים פה המון דברים בהמון תחומים”.
אולי התושבים לא יודעים כי אתם מקפידים לשכור את שירותם של משרדי יחסי ציבור תל אביביים.
“לא, ממש לא מקפידים. כמדיניות אנחנו תמיד משתדלים לתת עדיפות לעסקים חיפאיים, אבל מכיוון שאנחנו תאגיד בחברה ציבורית אנחנו מחויבים בחובת מכרזים, וכשיוצא מכרז חייבים לתת הזדמנות שווה לכולם אחרת אנחנו עוברים על החוק. אין מה לעשות”.
תקבע מראש בתנאי הסף שרק משרדים חיפאיים יתמודדו.
“כשאני עושה מכרז סגור אני פונה רק לחיפאים, אבל לא כך במכרז פתוח”.
מה יקרה אם בעוד שנה ייבחר ראש עיר אחר? איך זה ישפיע על החברה הכלכלית?
“הוא ייבחר כי הוא עושה עבודה מעולה. החברה הכלכלית היא גוף מקצועי שנמדד בתוצאות ובביצועים שלו, זה לא גוף פוליטי. נכון שיש פה דירקטוריון שמורכב בחלקו מחברי מועצת העיר ונכון שהחברה שייכת ב־100 אחוז לעירייה, אבל הייחוד של הגוף הזה הוא שהוא יודע להסתכל על דברים נטו באופן מקצועי”.
יכול להיות שראש עיר חדש ירצה למנות מקורב?
“אני לא חושב שזה יהיה נכון כי כשהוא יבחן את ביצועי החברה ואת מה שהיא עשתה הוא לא ירצה לפגוע בהצלחתה. אבל זה לא משהו שאני חושב עליו, אלא מתרכז בעיקר בעשייה. יונה יהב חי את חיפה 24 שעות ביממה. באמת אכפת לו, הוא מנסה ומצליח ועושה פה דברים מדהימים”.
שחף. "כל הזמן קיננה בי החיפאיות והיה לי ברור שאחזור לעבוד בעיר, רק חיפשתי את ההזדמנות" (צילום: חגית הורנשטיין)
“לא רוצים להיות תל אביב”
את אשתו ענבר, גם היא חיפאית, הכיר שחף דווקא באילת, לשם הוא ירד לתקופה קצרה כדי לנהל את היאכט-פאב המיתולוגי במלון המלך שלמה. היא ירדה לעבוד בעיר הדרומית, ומאז הם ביחד. לשניים יש שני ילדים – עדי בן ה־15 שלומד בבית בירם ונעמה בת ה־11 שלומדת בכיתת המחוננים בדוד ילין. עדי הולך בעקבות אביו והוא אוהד שרוף של הפועל חיפה – קבוצה שלא זכתה להצלחות בימי חייו הקצרים – והשנה זוכה לעדנה.
בכל הזדמנות שחף מדבר על אהבתו לחיפה. “העיר היא מדהימה”, הוא אומר, “יש לחיפאים נטייה לסוג של הלקאה עצמית. הם תמיד נוטים להסתכל על מה שאין פה בהשוואה לתל אביב, אבל זה לא נכון. אי אפשר להשוות את חיפה לתל אביב. אנחנו לא נהיה, לא רוצים להיות ולא צריכים להיות תל אביב. תל אביב יש רק אחת בעולם”.
כמי שהיה שותף להפיכתו של ציר מוריה למרכז חיי הלילה של העיר, מה אתה אומר על גסיסתו ועל מותו הקרוב?
“וואו. מצד אחד מצער אותי לראות שהוא מידלדל. מצער אותי לנסוע בלילה ולראות מעט מאוד אורות בחלונות של העסקים. אני זוכר ימים שבהם היינו צריכים להחנות רחוק וללכת רבע שעה ברגל רק כדי להגיע לציר. אבל מצד שני אני מבין שהעיר עוברת שינוי אורבני ושמרכז הכובד של הבילויים עבר לעיר התחתית. יש בזה גם היגיון”.
הרסו משהו כדי לבנות משהו אחר. אתה מצדיק את מדיניות העירייה?
“אף אחד לא אמר למושיקו טיילר לסגור את פרנג’ליקו. אני חושב שלא הרסו במכוון. נוצר מצב שבו העיר התחתית הפכה ליותר ויותר אטרקטיבית. יש שם חנייה, שכר דירה סביר יותר ומחיר הבירה זול ב־30 אחוז אז מה רע? אני, שכבר מזמן לא בליין, יוצא רק לעיר התחתית. יש אנשים ברחובות, יש אווירה, יש מבחר. לא אכחיש שברמה האישית יש צביטה בלב, אבל ככה זה, דברים משתנים. זה מה שמאתגר בעיר”.
מהו החזון האישי שלך?
“אני מנסה לשמור על איזון בין חברות ותאגידי הענק הבין לאומיים שיושבים פה וזה על הכיפאק, לבין הצלחה של יזמים צעירים שזה דבר שאני באופן אישי רוצה לראות. אני רוצה לראות בוגר אוניברסיטה או טכניון שיושב בבית קפה עם לפטופ וחולם לפתוח פה סטארט אפ. אני חושב שהוא זה שצריך את העזרה, וברמה האישית אני מאמין מאוד ביזמות של צעירים ומנסה לכוון את המאמצים של החברה לתמוך ביזמויות. אנחנו עכשיו הולכים לעשות שת”פ עם המוסדות להשכלה גבוהה כדי להשקיע ביחד בחממה שתטפח מיזמים של צעירים, לא רק ברמת ההצהרתית אלא גם בתמיכה כספית, כי זה העתיד של העיר. ככל שיהיו יותר צעירים יהיו יותר מקומות עבודה, וזה יהיה טוב לכל הסביבה”.
הם עוזבים כי אין פה עבודה.
“אם תהיה פה בורסה אני מקווה שכל העולם הפיננסי שעבר למרכז לפני 30-20 שנה יחזור לפה. ככה מניעים דברים. אני מאמין מאוד בסטודנטים. המהלך של להוריד סטודנטים לעיר התחתית הוא מצוין כי הם מייצרים סצנה צעירה, פעילות ויזמות, וזה נהיה קטע. ואנשים מגיעים למקום שיש בו קטע. אחר כך מגיע גם הכסף”.
שחף. "אנשים מגיעים למקום שיש בו קטע" (צילום: חגית הורנשטיין)
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
עלה והצלח אור !
גלעד
חלומות באספמיה. . קודם כל תתחילו בהורדת הארנונה. .