בדיוק כמו דמותו בסדרה “פאודה”, חייו של אמיר עודה חצויים. בסדרה הישראלית שעומדת להיות הכי נצפית בעולם לאחר שנמכרה לערוץ נטפליקס, הוא משחק מתייהד – הגרסה הערבית של המסתערב. הוא מגלם את עלי בשכם ואת איתן בתל אביב, המדבר ערבית ועברית על בוריין, כך שהוא הופך לנכס לאל־מקדסי, המבוקש מספר 1, שמפעיל חוליה מאומנת היטב של חברי ילדות ושולח אותם למות.
עודה נולד בשכונת כבאביר המעורבת לאם יהודייה שעלתה ארצה בשנות ה־70 מאוקראינה ולאב אחמדי – פלג מוסלמי המטיף לשלום, לאחווה, לאהבה ולנאורות. הוא למד בבתי ספר יהודיים – הרצל, חוגים ועירוני א’ – ואף שלא היה חייב הוא התגייס לצה”ל בגיל 19 והפך ללוחם חי”ר – רחוק מאוד ממשנתו של בן דודו עו”ד איימן עודה, אשר עומד בראש הרשימה המשותפת ושעסק כשהיה מזכיר חד”ש בסיכול התוכנית לגיוס נוער ערבי לצה”ל.
“אני יודע שזה חם מבחינת הקוראים שאנחנו בני דודים ישירים”, אומר עודה, “אבל אין לי קשר איתו בשום צורה. הוא עשה מהלך נכון מבחינתו – איחד כוחות ויצר מפלגה שהיא השלישית בגודלה בכנסת. יש שם אנשים עם פה גדול שזה התפקיד שלהם לעשות פרובוקציות. תכלס, לצערנו, רוב הממשלה שלנו היא פרובוקטיבית. זה נהיה עולם ריאליטי כזה – חזנים, טראמפים, רגבים, חנינים זועבים – ואנחנו נדפקים מזה בסוף. נמאס לנו מכך שהם לא מטפלים בדברים המהותיים ומתעסקים המון בפלסטינים. הם פחות מתעסקים עם מה שקורה פה – חשמל, מים זורמים, כבישים, בתי חולים, קופות חולים – הדברים הכי בסיסיים לבני אדם. קודם תטפלו בדברים האלו ואז תתעסקו בשאר. חלק מערביי ישראל שואלים מה הרשימה המשותפת עשתה בשבילם. לאיימן עצמו, ואני די בטוח בכך, כן אכפת והוא מנסה להזיז דברים בפריפריות ובפזורות”.
הוא מתנגד לשירות ערביי ישראל בצבא. מה הוא היה אומר לך?
“השאלה היא מה אני יכול להגיד לו, זה העניין. אני במצב שונה ממנו בגלל שאני חצי, והוא יודע את זה. יש את עניין הביטחון ויש בו צורך. לא הכל זה שחור ולבן. יש אנשים שרוצים להרע משני הצדדים, אבל הוא לא יגיד את זה כי אסור לו. בהרבה דברים הוא צודק, והיום, בעידן המצלמות, אנחנו מגלים את זה. רק בשבועיים-שלושה האחרונים ראינו כמה מקרים קשים שבהם לקחו לאזרח את המכונית כדי שתשמש מגן או שזרקו רימון הלם לעבר זוג עם תינוק. הצבא דופק לעצמו כדור ברגל על הדברים האלו, בדיוק כמו במקרה אלאור עזריה. יש הרבה פרובוקציות שנעשות גם בצד השני, אבל הכל בסופו של דבר מתגלה כי אנחנו חיים בעידן תקשורתי, זה המשחק. חיילים באמת באמת צריכים להיות הומניים, ואם לא הומניים אז להבין שאם הם יעשו שטויות זה ידפוק אותם. תתעלל באזרח – יגיע לך עונש. חייל מרגיש שיש לו פריווילגיה לעשות את זה, הוא מרגיש שהכוח בידיים שלו. זה מה שקורה כשילד בן 18 מקבל כוח או כשעובר זמן ומתגלה אצלו עייפות החומר. אני הייתי שם, אני מכיר את זה, אבל זו לא סיבה להתנהג בצורה כזו. כמה שטחנו אותי לא מצאתי את עצמי מתעלל ועושה דברים אסורים. יש משהו טוב בצבא ויש משהו מקולקל. אלו ילדים בני 18, הם לא באים לשם כדי להרוויח כסף, הם באים כי חייבו אותם”.
מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?
“Never, כלום. אולי ראיתי אותו פעם עובר לידי במדרכה לפני שש שנים. אין דיבור ישיר”.
אין לך שום רצון לדבר איתו?
“אני לא זה שיצליח לשנות משהו אצלו. מה אני יכול להגיד לו? אני לא יודע עד כמה העמדות שלו שאותן הוא אומר בקול הן שלו באמת. מוזר לי, זה בן אדם שחי פה על הכרמל, הוא מהעדה האחמדית ולא נושא את הדגל הזה. זה גם שייך לתרבות שלנו – לא לומר את מה שבאמת חושבים. אני מנסה להימנע מפוליטיקה כי כשחקן אני מגיע עם רצון לאחד ולא לפלג. יש לי קבלה והכלה, אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה להתסיס או לפגוע. אני לא חושב שזה הדבר הנכון”.
עודה וקעקועי הסהר והמגן דוד. "אין פה לאן לברוח" (צילום: חגית הורנשטיין)
"בשכונה היה מפחיד"
אמו ריטה צעירה ב־20 שנה מאביו מועין והיא אשתו השנייה, לאחר שהוא התאלמן מאם שלושת ילדיו הגדולים שלהם קורא עודה “האחים המוסלמים שלי”. מאמו יש לו אח צעיר בשם ניסן. בבית מדברים בליל של ערבית ועברית (הוא חושב וחולם בעברית), ולדבריו, רק בשנים האחרונות קלטה אמו שיש קושי בכך שהוא מביא את סיפורו לקדמת הבמה. היא מייעצת לו באדיקות שלא יספר ישר לבחורה על הבעייתיות אלא שיגרום לה קודם להתאהב בו.
“אמא אומרת לי לנסות להסתיר את השם שלי”, הוא מספר, “איך אני אמור להסתיר? גם יש לי קעקועים – סהר ומגן דוד – אז אין פה לאן לברוח. כשהיא הכירה את אבא שלי זה היה שונה, וגם דיברתי על זה עם סבתא שלי. לחבר’ה שעלו מברית המועצות לא היה קשר לדת בגלל הקומוניזם. כל אחד עשה בבית שלו מה שהוא רוצה וחי לפי מנהגיו, אבל אסור היה לדבר על דת. כשהם עלו לארץ – היא, שתי אחיותיה והוריה – היא לא ממש הבינה את ההבדל בין מרוקאי לערבי. לסבתא שלי היה הכי קשה שהוא שחור”.
האחים המוסלמים הציקו לכם על יהדותכם?
“לא הם, זה בטוח, אבל בשכונה הרגשנו את ההתנגשויות. את יודעת איך זה ילדים – הם מקניטים את כל מי ששונה וחלש. היה את השמן, היתה את זו עם המשקפיים והיה אותי”.
איפה התגלה הקושי הגדול?
“בשכונה היה מפחיד, היו מתנכלים ברמות כואבות, היו כמה ילדים שהם ‘בוליז’. אני זוכר שהיה מפחיד אפילו לשחק כדורגל, אבל אז החלטתי לעשות מעשה והפכתי לשוער בהפועל חיפה, וכולם רצו שאהיה השוער שלהם. תמיד היו יציאות של ‘אמא רוסייה זונה’, אבל זה היה צפוי. בבית הספר היהודי זה בא והלך. ברגעים מאוד מסוימים זה התפוצץ, תרתי משמע התפוצץ. בתקופת הפיגועים היה הפיגוע בדיזנגוף בפורים, ומישהי מבית הספר שהיתה שם הוציאה עלי באיזו הזדמנות את כל הקיטור שלה, את כל מה שהיה לה נגד ערבים. זה משהו שאני זוכר מהעבר. כילד הדברים האלה נספגים, אבל זה לא ממש במודעות שלך. כשחקן אני כן מוציא אותם. אתה לומד להשתמש בדברים האלו בסצנות”.
אתה יהודי לפי היהדות ומוסלמי לפי האסלאם. אז מה אתה?
“(צוחק) אני לא צריך את האישור של אף אחד. הדבר האחרון שאבא שלי אומר לי זה מה לעשות ואיך, אפילו צבא הוא רצה שאעשה – אמנם לא קרבי אבל הוא היה בעד. חגגנו את כל החגים, נהנינו מהחיים, אבל אין בבית שלי דת, היא לא קיימת. מותר אפילו לאכול סופגנייה בחנוכה”.
ליל סדר?
“הוספנו גם מצות. לא חגגנו בבית, אבל יש לי דודה אחת שחזרה בתשובה וגרה במאה שערים, ואצלה היינו עושים פסח מ־א’ עד ת’. אצל הדודים האחרים זה היה בשביל הפרוטוקול. בבית לא היה שום דבר בעל היבט דתי, ורק בגלל זה אני מרגיש חופשי גם מבחינת האסלאם, לא רק היהדות. אח אחד שלי התקרב לדת, השני גר בארצות הברית ואין לו שום עניין בדת, אחותי בכלל ליברלית ואני מרגיש איתה הכי פתוח ומדבר איתה על הכל. מי שאני זה הכל בזכות ההורים, הם המודל לחיים שלי. לא הייתי יכול להיות מי שאני אם לא היו לי החממה והליברליות”.
עודה. "אני הכי קיטשי בעולם" (צילום: אוהד קב)
רוצים להישאר מעודכנים?
"לצאת בסדר עם כולם"
לאחר שסיים את בית הספר התיכון הסתובב עודה כשנה ועבד קצת עם אביו, אבל הרגיש בודד כי כל חבריו נעלמו מהנוף. הם התגייסו. הוא חשב ללמוד תקשורת אבל החליט להתגייס בעידודו של האב. בשלושת החודשים הראשונים הוא היה ג’ובניק, אבל הבין מהר מאוד שזה לא הייעוד שלו. הוא רצה לעשות משהו משמעותי ועבר לקרבי.
כי רצית לתרום למדינה?
“לא יודע אם זה לתרום למדינה, אבל הרגשתי שאני יכול להיות שונה בקטע טוב. יש אנשים שמגיעים עם מטען כזה או אחר מהבית, מתגייסים ועושים את הדברים הלא סבבה. בטירונות היו איתי בגדוד חבר’ה מקרית ארבע, וזה היה בדיוק בזמן ההתנתקות. המ”פ עשה לנו שיחה כדי לפרוק קצת דברים כי הכל היה חם. אמרתי שההתנתקות היא דבר טוב, והם אמרו לי ‘יאללה, שב’. אחד אפילו הגדיל ואמר לי ‘הלוואי שתקבל כדור טועה באימון’. זה היה בתחילת הטירונות, הם אמנם עדיין לא היו חברים שלי, אבל זה אבסורד. הרי בגדול אנחנו אמורים להגן האחד על השני”.
איך ממשיכים להיות ביחד לאחר איחול כזה?
“מה שקרה זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה. החבר’ה מהגדוד שאלו ‘למה אתה לא מגן על עצמך?’, אבל ידעתי שיבוא היום שנעשה שבת או שמירה ביחד, והוא יהיו חייב לשבת ולדבר איתי. זה לא אבו מאזן שעומד מולו. הרגשתי עוינות, אבל זו עוינות שיכולתי להבין אותה. לנסות להכיל, לא להבין. מאיפה שאני בא, לא משנה מה בן אדם יעשה או יגיד – זה לא שאצדד בו, אבל אצליח להכיל ולראות את הצד שלו, כי ככה אני כל הזמן. לפעמים טו מאץ’, זו הבעיה שלי בחיי היום יום – כל הזמן לרצות, לצאת בסדר עם כולם. הזיגזג בין לבין הוא קשה, אבל מנגד אתה אמפטי לגבי אחרים. לאחר אותה שבת ביחד הוא אמר לי ‘עודה, עכשיו בגללך אני שונא פחות ערבים’. זאת היה מחמאה”.
מה היה תפקידך במהלך השירות?
“עשיתי קורס מתשאלים – מין שב”כניק כזה שמוציא מידע מנחקר ומתשאל אותו. היינו במחסומים ובפעילויות אחרות. אם אתה צריך לעשות מעצר אין שיקול דעת, אבל יש דרך לעשות את זה. יש לקלל, יש לתת מכות לאמא, לא חסרים דברים שקרו ושנעשו מול העיניים שלי. אתה עושה מחסום? זה לא אומר להיות פחות קפדני ופחות לשמור, אבל תמיד אפשר לעשות דברים בלי להשפיל. דברים קורים והם מעירים את הלאומיות. אני מכיר ספציפית מקרה שמישהו השפיל אבא במחסום והילד חזר למחרת כדי לדקור את החייל. האנשים האלה בבסיסם מלאים על הצבא ועל היהודים, אז למה לתת להם את הטריגר הזה ולהפוך אותם למחבלים? זאת הסיבה האמיתית לכך שהלכתי לצבא. כילד בן 19 כבר הבנתי שאפשר לעשות דברים אחרת גם בצבא”.
יכולת להיות מסתערב?
“לא, הקב”א והסיווג הביטחוני שלי לא אפשרו לי, אני לא דרוזי. אבל הקורס שעשיתי היה טוב מאוד. למדתי לקרוא שפת גוף ולקרוא אנשים וקיבלתי עוד כלי לחיים. הצבא עשה לי רק טוב, זה בנה אותי מבחינת אישיות, מוסר עבודה, להכיר אנשים – הכל כולל הכל. היה לי בלגן לפעמים כשנכנסנו לבית. כשאתה יודע את השפה, יותר קשה לך. כשאתה לא יודע, אתה פועל על אוטומט – צועקים, צועקות, אבל אתה לא באמת מטמיע את מה שהם אומרים. כשאתה מבין את השפה ונכנס לחדר שמזכיר לך חדר של איזו דודה… (מתגלגל מצחוק)”.
עם מזרונים וכריות על הרצפה?
“בדיוק. אז אתה מרגיש קצת לא בסדר, אתה צריך לנשום אחרי זה”.
אולי מה שעזר לך לעבור את השירות זה חוש ההומור?
“ברור. זה סטנד אפ של הלייף שאם אתה לא תחיה זו הטרגדיה האישית שלך שהופכת להיות קומדיה של אחרים. יש לי הרבה חילוקי דעות עם חברים ערבים ועם קרובי משפחה בשאלה אם להתגייס או לעשות שירות לאומי. אני מבין שקשה להם עם זה. מישהו אמר לי שאם השירות הלאומי לא היה מתוקצב על ידי משרד הביטחון הוא היה שוקל להצטרף. אם זה היה תחת משרד החינוך או הרווחה היה לו קל יותר. מקובל. החשיבות של זה היא גדולה מאוד כי זה נותן לך עוד דרך להתערבב, להיות חלק ממכלול, ללמוד את הצד השני”.
לפני כמה חודשים היתה קריאה בפייסבוק לחייב את ערביי ישראל לעשות שירות לאומי בבתי חולים, בבתי אבות וכו’. תצדד בהחלטה כזו?
“אי אפשר לחייב אותם כי בכוח שום דבר לא קורה. אם תחייב מישהו הוא לא יעשה את זה מעצמו, ואם הוא לא עושה מעצמו אז זה חסר תכלית”.
אין להם חובות אלא רק זכויות, ואם מחייבים יהודים להתגייס אז למה לא לחייב אותם לעשות שירות לאומי?
“אני כן מצדד בזה, זה דבר מאוד נכון. אבל מנגד, בואי נודה על האמת – יש פה חבר’ה אתיופים שעושים צבא ולא רואים אותם ממטר, אז יש פה דיסוננס וקשה מאוד לסמוך על המערכת כי גזענות מגיעה מאותו מקום. יש סיפור על הסודני ההוא, והבחור הוא מפאקינג גבעתי. יש משהו נכון בזה, אבל לחייב זה לא יעזור, זה כמו לכבוש אותם שוב”.
עודה. תוכלו למצוא אותו על הבר של הצ'ארלי או במטבח של צפרירים 1 (צילום: אוהד קב)
"אני חתום על סודיות"
עודה נסע להודו לטיול הגדול של אחרי הצבא, ושם, באנדמן, הוא נתקל בסט עמוס בשחקנים ובבמאי אוסטרלי. המפגש הזה שינה לו את הכיוון בראש לאן ממשיכים מכאן.
“יצא לנו”, הוא נזכר, “כמו שהודו יודעת לעשות, לשבת ולדבר, והגענו לעומקים מטורפים. שם הגעתי להחלטה שכדאי לי ללכת ללמוד משחק וגם לכתוב את מה שעובר עלי. כשחזרתי לארץ נרשמתי ללימודי משחק בבית הספר הדרך של רותי דייכס ואייל כהן. בצעירותי לא חלמתי להיות שחקן למרות שהייתי ילד מוחצן, והתאהבתי. לפני שש שנים עזבתי את חיפה ולפני חודש חזרתי”.
אתה מעדיף תיאטרון או משחק מול מצלמה?
“איציק כהן ענה על השאלה הזאת ואמר ‘זה כמו לומר אם אני מעדיף יותר את אבא או את אמא’. הכל זה עניין של חיבור. אני אוהב יותר את המצלמה, שם אני יכול להיות יותר פשוט. על הבמה אתה צריך להיות יותר אנרגטי, יותר מוחצן. עם זאת בשנה ב’ השתתפתי בהצגה שעד היום לא עשיתי משהו עוצמתי כל כך”.
מה היתה העבודה הראשונה שלך?
“אחד מהמורים לקח אותי ועוד מישהו שלמד איתי להצגה שהיתה טבילת אש מעולה. היה לנו חיבור מדהים – הוא איש שב”כ בכיר בעברו – והיתה לנו חוויה מחברת מאוד כי הוא איבד בן שהיה בגילי פחות או יותר. רצנו עם ההצגה במשך שנה וחצי בתיאטרון הערבי-עברי ביפו. זו הצגה על האביב הערבי שנכתבה על ידי עורכת דין תוניסאית. זו הצגה נורא כבדה אבל חזקה ברמות. אחר כך הכרתי את האנסמבל דוקו ועשיתי עוד שתי הצגות. אנחנו כל הזמן יוצרים וכותבים, וגם עכשיו יש לנו הצגה בשם ‘חוטים שקופים’. למרבה ההפתעה, המחזאית רוצה לעבור לחיפה. התכוונו להעלות את ההצגה בתיאטרון שנבנה במקום מועדון החורבה. בינתיים אנחנו נמצאים בתיאטרון קרוב של ניקו ניתאי בתחנה המרכזית בתל אביב. לי זה יצא פצצה, כי רק החלטתי לפני כמה חודשים שאני חוזר לחיפה, ובום. כל הזמן אמרתי שאני רוצה לחזור לחיפה, והנה, אני נוסע פעמיים בשבוע לתל אביב, עושה שם את ההצגות וחוזר. אז אני ישן קצת פחות ועובד יותר קשה אבל זה שווה את זה, כי חיפה היא המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח. פה אני רוצה לחיות ולהקים את המשפחה שלי. בכבאביר”.
למה לא ביפו?
“יש פה הרבה יותר דו קיום. כאן אתה עולה על אוטובוס ומדבר ערבית, עברית או רוסית ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך. בתל אביב ינעצו בך מבטים אם תדבר ערבית. זה אבסורדי קצת כי זאת תל אביב – המקום שאמור להיות הכי פתוח ומקבל. לאורך חיי גזענות באה והלכה, אבל עד שלא גרתי בתל אביב והכרתי שם ערבים לא הבנתי עד כמה העיר הזו היא גזענית. ערבים לא יכולים לשכור דירה בפלורנטין שאמור להיות המקום הכי מכיל. אז נגלה לי שהדו פרצופיות הזו קיימת. למזלי אין לי טיפת מבטא ערבי כשאני מדבר עברית, ולהיפך”.
איך הגעת ל”פאודה”?
“הסוכנת שלי זוהר יעקובסון שלחה אותי לאודישן של הנער הבדואי מהפרק הראשון בעונה השנייה, אבל ידעתי שזה לא אני. המלהקת אמרה לי שיש לה משהו אחר עבורי, וכשהגעתי לפגישה עם הבמאי הוא בכלל נתן לי דמות שלישית – עלי/איתן המתייהד”.
הדמות שלך מתפתחת או שהורגים אותה בסוף העונה?
“אני חתום על סודיות, אבל יש עונה שלישית וזה כבר טוב”.
מה עושה את “פאודה” לסדרה מוצלחת כל כך?
“לא מתביישים להראות לעולם שאנחנו לא תמיד הכי בסדר. לא מתייפייפים ולא מסתירים את האמת. בגלל זה אנשים מתחברים לזה, גם בעולם, מעבר לכך שהסדרה עשויה בצורה מקצועית, עם אקשן משובח ועם משחק מעולה. להפקה היה חשוב שהיא תהיה נאמנה למקור, והשקיעו בנו אפילו במורה לערבית שלימד כל אחד מאיתנו את הדיקציה הנכונה לכל אזור בארץ”.
עודה ב"פאודה". "יש עונה שלישית וזה כבר טוב" (צילום: מתוך הסדרה "פאודה")
"האהבה תנצח הכל"
בימים אלו עבר עודה שלושה אודישנים לתוכנית ריאליטי שעליה הוא מסרב להרחיב את הדיבור. מה שהוא כן מוכן לומר שמדובר בתוכנית בישול – אהבתו הגדולה ביותר – ושהוא משתתף בה ביחד עם חבר. חלומו הגדול הוא לפתוח בעיר התחתית מקום שישלב פאב, מסעדה ותיאטרון פרינג’, שבו יוצגו מיצגים אמנותיים וייערכו הרצאות על קירוב לבבות, מין סושיאל קלאב. הוא לא רואה את עצמו בתיאטרון מוסדי, רפרטוארי, מהפחד להשתעמם. הוא שמח לשמוע שיש בחיפה בתי ספר לתיאטרון, ובהזדמנות הראשונה הוא יקפוץ לבקר את נירו לוי מבית הספר למשחק ואת יונתן שוורץ מהסטודיו. במקביל הוא עובד כברמן בצ’ארלי וכטבח בצפרירים 1 רק בגלל שהוא התגעגע לבשל וליצור, אפילו שזה לא בפרונט.
בישלת בבית?
“אמא לא הרשתה לי. כשהיא היתה הולכת לעיסוקים שלה הייתי עושה בשושו דברים במטבח ואז מנקה. לא הייתי צופה בה מבשלת, ובטח לא בסבתא הקומוניסטית שלי שבכלל לא ידעה לבשל”.
מה לגבי זוגיות?
“האהבה תנצח הכל. אני הכי קיטשי בעולם, אבל זו האמת. עם מי אתחתן? עם מי שאוהב”.
אתה יוצא עם יהודיות או עם ערביות?
“גם וגם. החברה האחרונה היתה ערבייה, והיה לנו קשה. זו היתה מערכת יחסים כואבת מאוד, ושנינו לא נתנו לזה צ’אנס. היום אני מבין כמה אהבתי אותה, זו היתה יכולה להיות זוגיות אחרת, אבל זה היה חזק מאיתנו, לא נתנו לאהבה להתפתח. לפני חודש ומשהו הכרתי מישהי חדשה, יהודייה, והיה לנו שבוע מהמם, עד שהיא נסעה הביתה להורים. כשהיא חזרה היא כבר היתה אחרת. ההורים ישר שאלו מאיזו עדה הבחור והיא לא ידעה מה לומר. אצלנו לא שואלים כאלה שאלות”.
כי אצלך יודעים שכל מה שתביא יהיה בעייתי.
“לפי אמא שלי, אף אחת לא מספיק טובה בשבילי. בצעירותי רוב הבנות שיצאתי איתן היו רוסיות. דווקא כשעברתי לתל אביב התחלתי לצאת עם ערביות. אבא שלי לא מבין איך זה קרה, הוא מההתחלה לא רצה שאצא עם ערבייה, לא רצה לשמוע על זה. קיבלתי כאפות מערביות ואני מקבל מלא כאפות מיהודיות, אז אני לא יודע מה לעשות. אני שואל את עצמי מה יהיה. המון זמן לא היתה לי זוגיות, אני לא מצליח כל כך בקלות. פאק איט. אומרים שיש הרבה דגים בים, אצלי כל הנחלים לא זורמים לאותו הים וזה יותר קשה לי. אני רוחני מאוד, מאמין בגורל ובדברים שהם מעבר. אני מאמין בהרבה אלים, שזה קצת פגאני, כי להאמין באל אחד זה קצת משעמם וקפיטליסטי, במיוחד כשהוא עושה הכל מהכל”.
