“היו לי שתי ברירות – או לשקוע בים הסוער הזה או לקחת את עצמי בידיים ולעשות הכל כדי להישאר בחיים. אני זוכר שנשבעתי שאם אשאר בחיים וכל זה ייגמר, אני מוכרח לספר. זה הנדר שנדרתי ושאותו אני מקיים”.
כך, כשהוא מתנשם בכבדות, עושה מדי פעם הפסקות של כמה שניות כדי להחניק את הדמעות שצפות, מספר חיים בר אור בן ה־89 את סיפור הישרדותו. זוהי עדות מצמררת לעוד סיפור זוועה מבית היוצר של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. עדות שהוא מבקש להשאיר אחריו לדורות הבאים, כדי שלא נשכח.
“נולדתי בט”ו בשבט 1929 במזרח פולין בעיירה רוקיטנה באזור וולין למשפחת סווצ’ניק”, הוא מתחיל את סיפורו, “אבי פייביש היה פחח, ואמי דבוסל היתה עקרת בית. היינו משפחה דתית, והחיים התנהלו בצורה נורמלית. היינו ארבעה ילדים בבית – אחותי דובה הבכורה, אני שנולדתי בשם חלאבנה, אחותי הניה, הניה’לה, ואחי ישראל שהיה הכי קטן. למדנו בבית ספר תרבות שהיה בית ספר עברי. בעיירה שלנו היו בסביבות 10,000 איש, מתוכם 3,000-2,500 יהודים. כשאני אומר שהחיים התנהלו בצורה רגילה אני מתכוון לנורמליזציה עם השכנים הנוצרים. בקיץ 1939 חולקה פולין בשל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני לשר החוץ הרוסי ערב מלחמת העולם השנייה לפרק זמן של עשר שנים, ובו סוכם על אי התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב־1941; ח”ה), ולמחוז שלנו פלש צבא ברית המועצות שתפס את השליטה במזרח פולין. כל מה שלמדנו בעברית בבית הספר עד אותו הזמן הפך לרוסית. התמונות של מנהיגי הציונות הורדו, במקום לשיר את ‘התקווה’ בכל בוקר שרנו את ‘האינטרנציונל’, קופסת קרן קיימת נעלמה. תחת המשטר הרוסי החיים השתנו מאוד. במקום עברית, אידיש ופולנית למדנו אוקראינית. כך התנהלנו עד 22 ביוני 1941 כשהנאצים פלשו לברית המועצות. הצבא הסובייטי נסוג תוך שבוע ימים, והעיירה היתה למעשה ללא משטר שיפקח עליה. היתה הפקרות מוחלטת. הכפריים מהסביבה באו ושדדו מכל הבא ליד – גם מבתי היהודים וגם ממחסני המשטר הרוסי שברח. היו גם מקרי אונס. כילד לא הבנתי מה קרה, רק אחר כך תיארתי לעצמי מה התרחש שם”.
הילד חיים עם הוריו פייביש ודבוסל סווצ'ניק ואחיותיו דובה והניה (רפרודוקציה: חגית הורנשטיין)
תוהו ובוהו
ללא מי שיפקח וינהיג שררה בעיירה אנדרלמוסיה מוחלטת. תוהו ובוהו. הרוסים ברחו, הגרמנים עדיין לא תפסו עמדות, ורק לאחר עשרה ימים הגיעה המשטרה הגרמנית שמינתה שוטרים אוקראינים והטילה דרישות על היהודים שעדיין נשארו. כמחציתם עזבו ביחד עם הרוסים במנוסתם מזרחה – מי ברכבות ומי ברגל – בגלל השמועות שהגיעו מהחזית. בר אור לא היה מודע לשמועות, אבל הוא כן זוכר שדודתו אסתר, שהיתה קומוניסטית וישבה בכלא הפולני בלודז’, שבה לעיירה לאחר שהשתחררה וביקשה מהמשפחה להצטרף אליה לרוסיה.
“כשהגרמנים כבשו את האזור מהרוסים”, הוא משחזר, “הם שחררו את כל האסירים מבתי הסוהר מלבד את היהודים, אבל דודה שלי התחזתה לאוקראינית וחזרה לעיירה בדרכה לרוסיה, שם היא קיבלה תפקיד במפלגה. היא ניסתה לשכנע את המשפחה להצטרף אליה, אך הסבתא שלי תסיה, אמא שלה, התנגדה ואמרה ‘אני מכירה את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה. הם אדיבים מאוד, לא יקרה לנו שום דבר. אני זוכרת אותם, הם יותר אדיבים מהחיילים הרוסים’. ואמא שלי אמרה ‘יש לנו פה רכוש שאספנו במשך שנים. מה, נשאיר אותו ונברח?’. הוחלט לא לנסוע. מי שנשאר חויב להישמע לדרישות ולמסור את כל הזהב, הכסף והחפצים יקרי הערך לידי הגרמנים. נבחר יודנראט – מועצת היהודים – שתיווך בין השלטון הנאצי לקהילה היהודית, והוא הפך את החיים שלנו לקשים יותר ויותר ואת הדרישות לכבדות יותר ויותר. התחיל רעב כי לא היה מה לאכול והכסף לא היה שווה שום דבר. מי שנשאר לו משהו בבית היה מחליף בגדים או חפצים יפים תמורת אוכל מהכפריים. ככה זה נמשך עד סוף 1941, אז הטילו הגרמנים הוראה נוספת – לקחת בעלי מקצוע יהודים לעבודת כפייה. היודנראט בחר אותם, וביניהם גם את אבי. הפרידה היתה קשה ומרגשת מאוד. אבי אמר לי ‘אתה תשתדל להיות ראש המשפחה עכשיו’ ונסע. בהמשך קיבלנו מכתב שממנו נודע לנו שהוא בעיר וייניצה, בונה שדה תעופה, ומאז נעלמו עקבותיו. אפילו ביד ושם לא יודעים דבר עליו. כעבור זמן רב, כשהתעניינתי מה עלה בגורלו, נודע לי שבעלי המקצוע נלקחו כדי לבנות שדה תעופה על מנת שאדולף היטלר יוכל לבוא לבקר לכשהגרמנים יכבשו את ברית המועצות”.
הסבתא תסיה (רפרודוקציה: חגית הורנשטיין)
המבוגרים נעלמו
החיים בעיירה הפכו בלתי נסבלים. באפריל 1942 נחתה על היהודים גזרה נוספת – הקמת גטו ברוקיטנה – שבו ירוכזו כל יהודי הסביבה מהעיירות ומהכפרים הסמוכים. יהודי העיירה הסמוכה סרנה ועיר המחוז רובנו הצטופפו יחדיו. בביתם של הסווצ’ניקים בן חמשת החדרים הצטופפו כ־30 מבוגרים וילדים כאשר הרעש, הדוחק והרעב היו איומים. חיים, אז ילד בן 13, ביקש מאמו להצטרף למאמץ בחיפוש אחר מזון והציע לצאת עם אחותו הגדולה מוקדם בבוקר לסיור בכפרים הסמוכים, שם יתקן למקומיים סירים – עבודה שאותה הוא למד מאביו – תמורת מזון. וכך יצאו השניים באישון ליל, כשהם מקפידים להסיר את הטלאי הצהוב מהבגדים, חמושים בפטיש הלחמה ובבדיל והצליחו במשימתם.
“הגרמנים בנו פסי רכבת באוסטקיה”, ממשיך בר אור, “ולמה אני זוכר את זה? כי אמרתי לאמא שגם אני אסע לעבוד שם תמורת חצי קילו לחם. כנראה לא הייתי מספיק זריז וחייל גרמני הרביץ לי עם כת הרובה ונתן לי מכה בעין. חזרתי הביתה פצוע ואמא אמרה ‘גמרנו, יותר אתה לא נוסע’. הרעב נמשך, ויצאתי שוב עם אחותי לכפר. הבאנו קצת אוכל אבל זה לא הספיק. הרעב היה נוראי. האנשים לא היו רגילים לחיות בתנאים כאלה והיו נפוחים מרוב רעב. הגרמנים עשו ספירות כדי לראות שאף אחד לא ברח מהגטו ואספו את כולם במגרש שליד בית המטבחיים. בפעם השלישית שבה אספו את כולם הביאו אותנו לכיכר השוק. ההוראה היתה שבנים מגיל 10 יעמדו עם הגברים ושהילדים הקטנים והילדות יהיו עם הנשים. נפרדתי מאמא, מסבתא, מאחיותי ומאחי והלכתי לעמוד עם הגברים. כשנעמדתי שם, בדיוק ליד משאבת מים, ראיתי ממול את פסי הרכבת ועליהם קרונות רבים, והבחנתי בגרמנים חמושים שעומדים ממול על המרפסות. לא הבנתי למה. כבר היה חם מאוד, זה היה ב־26 באוגוסט, והאנשים עמדו בדממה ובמתח עד שתסתיים הספירה. לפתע שמעתי צעקה נוראה. ‘יהודים, הורגים בכם’, צרחה אשה ביידיש. נוצרה מהומה. כולם רצו לכל עבר, הגרמנים על המרפסות החלו לירות, ותוך שניות הכיכר היתה מלאה גופות ובכי וצעקות ודם, ואני ראיתי את כל זה כי עמדתי במרכז. רצתי שמאלה לכיוון היער, וידעתי שאני רק צריך לעבור את התעלה. קפצתי ואנשים קפצו מעלי והיו פצועים. בקושי יצאתי משם. הייתי מכוסה בדם ורצתי אל השדות. היו שם עצי פרי וגדר שהייתי צריך לעבור אותה. טיפסתי עליה. אני זוכר את התמונות האלה כאילו זה היה אתמול. כשהגעתי למעלה ראיתי אוקראינים רצים מולנו ויורים. הגברים מאחורי צעקו לי ‘קפוץ, קפוץ’, ועניתי להם שיש שם אוקראינים שיורים על מי שברח. חיכיתי שהאוקראינים יחלפו, ירדתי מהגדר ורצתי לכיוון היער. שמעתי יריות גם מכיוון היער, צעקות ובכי. לפתע ראיתי קבוצה של ילדים וביניהם את אחותי הקטנה הניהל’ה. ‘איפה השאר? איפה אמא, ישראל, סבתא?’, שאלתי אותה, אבל היא לא ידעה. היא אמרה לי שהיא ראתה קבוצה של כ־15 ילדים רצים ורצה איתם. תפסתי אותה ביד ורצנו ביחד לתוך היער, מפוחדים ורעבים. ראינו כמה מבוגרים ונשארנו איתם, כי היה כבר חושך. בינתיים קבוצה נוספת של ילדים הצטרפה אלינו, ובבוקר התעוררתי וגיליתי שכל המבוגרים אינם. הם השאירו אותנו לבד. כנראה לא רצו להסתכן בקבוצה גדולה. כל הילדים החליטו להמשיך ללכת ורק אחותי אמרה שהיא לא רוצה להמשיך, היא רוצה את אמא. כך נשארנו שנינו לבד. פתאום בשביל בתוך היער ראיתי את השכנים שלנו – בעל ואשה, ילדם ואחותה של האשה. משפחת קפלן. רצתי אליהם וביקשתי להצטרף, והם הסכימו. הסתובבנו ביער בימים וניזונו מפירות יער, ובלילות יצאנו לשדות, אספנו כמה תפוחי אדמה וחזרנו ליער, הדלקנו מדורה ואפינו את תפוחי האדמה. לילה אחד, בעוד אנחנו מכוסים בענפי עצים, שמענו במרחק לא רב מאיתנו אנשים מדברים יידיש. ביניהם היה קול מוכר, הקול של אמא. רצתי אליהם וצעקתי ‘אמא’. התחבקנו. ‘מי עוד פה?’, שאלתי, אבל היא לא ידעה. במהומה שנוצרה בכיכר הם עזבו האחד את השני והיא לא ידעה מה עלה בגורלם. קפלן הזמין את אמא להצטרף, וכך הסתובבנו ביער, לבושים בסמרטוטים ובשקים שמצאנו בשיטוטים בכפרים, ללא תוכנית, בלי לדעת לאן ועד איפה. ידענו שיש פרטיזנים באזור, אבל לא ידענו איפה הם ואם הם יקבלו אותנו. בינתיים הצטרפו אלינו עוד שלוש נשים עם שלושה ילדים שהצליחו לברוח, וקפלן החליט שהקבוצה שלנו גדולה מדי ושצריך להיפרד. משפחתו המשיכה הלאה לאזור אחר ואנחנו נשארנו ליד קופי – כפר נוצרי פולני. בלילות ירדנו לכפר לבקש חתיכת לחם ובגד ללבוש. היו כאלה שצעקו עלינו להסתלק משם, היו כאלה שלא נתנו דבר, אבל היו גם כאלה חביבים שכן נתנו מעט”.
רוצים להישאר מעודכנים?
החיים בבור
חודש אוקטובר הגיע ואיתו הכפור. בלילות הם ישבו סביב מדורה, אבל הקור חדר לעצמות. נעליים לא היו והם עטפו את כפות הרגליים בסמרטוטים וקשרו אותם לקרסוליים בחבלים. חיים המשיך לעבור בכל לילה בכפר אחר בניסיון להביא אוכל לאחותו ולאמו שחלתה וכבר היה קשה לה ללכת, ולכן נשארה לשכב ליד המדורה. באחד מהלילות, לאחר שהפסיק לשמוע את נשימותיה של אמו, הוא שחרר צעקה. שתי נשים שהיו איתם באו לבדוק וקבעו שהאם נפטרה. לא רחוק מהם התחפרו ארבעה צעירים יהודים בבור גדול שהם כרו לעצמם וששימש מסתור מפני הקור. “בונקר” הם קראו לו. בבוקר הם עברו לשאול מה נשמע, ראו שהאם נפטרה ועזרו לחפור קבר שבו האם נטמנה.
“לא יכולתי לבכות”, מספר בר אור, “אחותי לא הפסיקה לבכות שהיא רוצה לאמא. היא היתה בת 11. ילדה. היינו חייבים לאכול אז הייתי הולך לכפר לבד. היה חורף, ירד שלג והייתי מלוכלך ובלי בגדים. כך צעדתי לבד ביער אל הכפר ונכנסתי לאיזה בית כדי לבקש אוכל כי בשדות כבר לא היו תפוחי אדמה. אספתי קצת מזון וחזרתי ליער. אחותי, מה שלא הבאתי לה וכמה שלא ניסיתי, לא רצתה לאכול ורק בכתה. כעבור עשרה ימים גם היא נפטרה. קברתי אותה ליד אמא. נשארתי לבד. ‘מה אני עושה? מה אני עושה?’, לא הפסקתי לשאול את עצמי. הנשים אמרו ‘לפחות יש להן קבר, מי יקבור אותנו?’. מי יעזור לי? אף אחד. באותו הרגע, ילד בן 13, נדרתי את הנדר לספר את סיפורי, אם אשאר בחיים. כשהגברים ראו באלו תנאים אנחנו חיים הם נתנו לנו את הבור שלהם ואמרו הם יבנו עוד אחד לעצמם. עברנו לשם ובלילות המשכתי לחפש אוכל. באחד מהבתים התגוררה אשה, גברת רומנאביץ’, שלפעמים היתה מכניסה אותי לביתה ונותנת לי צלחת מרק ומחליפה את הסמרטוטים שעל רגלי. כשהורדתי את הסמרטוטים הם הסריחו שזה היה משהו נורא. באחד מהערבים היא אמרה לי שהיא רוצה שאשאר אצלה. היתה לה משפחה, היה להם רכוש רב, שדות וחווה גדולה עם סוסים ועם פרות. כשהיא אספה אותי לביתה אך אחד לא יכול היה להתנגד לה – לא ילדיה, לא חתנה. הסכמתי, רק ביקשתי להיפרד מהנשים בבונקר ומהאנשים שהכרתי ביער. סיפרתי להם לאן אני הולך. לא פחדתי, מה כבר יכולתי להפסיד? למחרת חזרתי לביתה של רומנאביץ’, וקודם כל היא הורידה ממני את הסמרטוטים ונתנה לי בגדים. אמרתי לה שאעזור בכל מה שהיא צריכה והיא ביקשה שאצא עם הפרות למרעה. היתה לה בת שבעלה גויס לצבא ולא חזר, וגם לה היו פרות אז עזרתי גם לה. בכל שבועיים הייתי אצל מישהי אחרת. עשיתי כל מה שהם רצו – לחטוב עצים, לצאת עם המרעה – והחתן לימד אותי איך להתנהג ולהיות כמוהם. ככה זה נמשך עד אוקטובר 1943. כבר לא יצאתי עם הפרות כי שוב ירד שלג. במרוצת הזמן הבנתי למה הכפר הזה היה ידידותי. נודע לי שהמורה והכומר הטיפו לעזור ליהודים, וזה כנראה מה שהשפיע על התושבים, שלא היו נוראים כמו האוקראינים. באחד מהלילות, בעודי ישן על התנור הענק שהיה המקום הכי חם בבית של הבת, התעוררתי בגלל אור שחדר דרך התריסים. צעקתי ‘ורוניקה, יש שריפה בכפר’. היא התעוררה וראינו שהכפר בוער. האוקראינים שרפו בית אחר בית כי נודע להם שבכפר עוזרים ליהודים. ורוניקה תפסה את ילדיה, אני עוד רצתי לרפת ולאורווה כדי לשחרר את החיות, וברחנו לחורשה כדי להתחבא. הבטנו באוקראינים שורפים את גגות הקש של בתי העץ. הכל עלה באש. הלכנו ליער ושם פגשנו את אמא שלה, גברת רומנאביץ’. הם ברחו בלי כלום. הכפר כבר לא היה, ועם הזמן הם סבלו מרעב לא מוכר. למרות זאת הם לא ביקשו ממני לעזוב. זה מראה אלו אנשים ערכיים הם היו”.
כעבור שנים רבות מצא יד ושם את ורוניקה רומנאביץ’ והעניק לה ולבני משפחתה את אות חסידי אומות העולם.
תעודת חסידי אומות העולם שהוענקה למשפחת רומנאביץ' (רפרודוקציה: חגית הורנשטיין)
הבכי הראשון
בר אור שהה עם משפחת רומנאביץ’ ביער במשך חודשיים. הוא חיפש ומצא את שתי הנשים בבונקר, ואליהן הצטרפו שני נערים אחים שאותם הוא הכיר מהבית – שמוליק ושיקי לוין שהצליחו גם הם לברוח מכיכר המוות. בסוף דצמבר הגיעה שמועה מהחזית שהרוסים הודפים את הגרמנים. גם הפרטיזנים ידעו לספר שהגרמנים בורחים ושרוקיטנה שוחררה. בר אור והאחים לוין החליטו לחזור הביתה ונפרדו ממשפחת רומאנביץ’ ומשתי הנשים.
“הלכנו בכפור נוראי, עטופים בשקים, כי לא היו לנו בגדים”, הוא מספר, “התמונות המוכרות ממחנות הריכוז שבהם האסירים היו לבושים בסמרטוטים – אלה היו בגדי שרד לעומת מה שאנחנו לבשנו. הגענו לעיירה אחרי שעתיים וחצי של הליכה בשלג וראינו את הבתים הראשונים שרופים לגמרי. לא פגשנו אף אחד מוכר, לא ראינו אף יהודי. האחים הלכו לבית שלהם ואני הלכתי לבית שלי. הגעתי לרחוב – בית אחד הרוס, בית שני עומד, עוד אחד הרוס. במקום שבו היה ביתי לא היה בית אלא ערימת אבנים. זאת היתה הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שבה נשברתי ובכיתי. הפעם הראשונה. פתאום הרגשתי שמישהו עומד לידי. הרמתי את הראש וראיתי שכן נוצרי שלנו. הוא שאל אותי אם רק אני שרדתי ואם עוד מישהו חי. עניתי שאין לי מושג מה עם אבי, אחותי, אחי וסבתי, וסיפרתי לו שקברתי את אמי ואת אחותי. הוא הזמין אותי לביתו לאכול משהו, וכשהדלת נפתחה ראיתי שהשולחן שעומד במטבח זה השולחן שלנו. הרמתי את הראש וראיתי את ארון הבגדים שלנו. פרצתי בבכי, פתחתי את הדלת וברחתי. הסתובבתי ברחובות, פגשתי עוד כמה יהודים שהיו במצבי. אוכל לא היה, אבל גם לא תיאבון. ישבנו כל הלילה וכל אחד סיפר את הטרגדיה שלו. למחרת פגשתי את האחים לוין שנודע להם שהוריהם נהרגו. בינתיים הגיע זוג היו לו שני ילדים שגם הם נהרגו – אחד בגילי ואחת בגילה של אחותי ולמדנו יחד בבית הספר. הבית שלהם נשאר שלם והם הזמינו אותי ועוד כמה ילדים לביתם. בינתיים נפתח בית הספר והם ביקשו שנלך ללמוד. נשארנו שם אצל הניה ופייביש גרבר שהיו כמו הורים בשבילי. הניה היתה חברה של אמי, הן גדלו ביחד. כך זה נמשך כמה חודשים, אבל משהו נכנס לי לראש – רציתי לעזוב לרוסיה עם שני חברים. בינתיים הגיע מכתב מהדודה שלי הקומוניסטית שחיפשה קרובי משפחה, וכתבתי לה שאף אחד לא נשאר, שאני לבד. החלטנו שלושתנו לנסוע לרוסיה, ובוקר אחד, בלי לומר כלום להניה גרבר, עלינו על רכבת שהובילה פצועים מהחזית והגענו לעיר ז’יטומיר. היינו רעבים. הודיעו שייקח הרבה זמן לפרוק את הפצועים, לפחות כמה שעות, ויצאנו לחפש משהו לאכול. הלכנו ברחוב, דיברנו בינינו ביידיש, ומישהו שהלך לידינו פנה אלינו ושאל מי אנחנו. סיפרנו לו שאנחנו בדרך לרוסיה. הוא אמר ששם אנשים מתים ברעב והציע לקחת אותנו לבית יתומים, שם לפחות נקבל ארוחות ומיטה. הגענו, נרשמנו, היה שם יהודי אחד וכל השאר היו נוצרים. היינו מלוכלכים ופצועים. הכינים אכלו אותנו. שם זו היתה הפעם הראשונה לאחר שלוש שנים שבה התרחצתי והחלפתי בגדים. המשטר שם היה כמו משטר צבאי. למדנו ועבדנו באיזה קולחוז, אבל הנערים הפולנים היו ממש פושעים ומסוכנים. לא פעם חשבתי איך הגעתי למקום כזה”.
ערימות נעליים
הגיע הקיץ וחיים התכתב עם דודה אסתר שהיתה עדיין חברת מפלגה. היא סיפרה שאין באפשרותה לעזוב אבל הבטיחה שבהזדמנות הראשונה היא תחזור לעיירה. הוא הבטיח לה שכשהיא תחזור גם הוא ינסה לחזור. בעודו בעבודה בקולחוז נודע לו מאחד הילדים שמישהו גנב לו את השמיכה ואת הסדין ממיטתו בבית היתומים ושמאשימים אותו בגניבה. הפחד להיזרק לכלא גרם לו לעזוב עם שני חבריו המבוהלים. הם תפסו טרמפ עם יחידה של הצבא הפולני שהיתה בדרכה לחזית, והסתתרו בתוך סירים ענקיים. בבוקר, לאחר נסיעה שארכה כל הלילה, הם הגיעו לעיר המחוז רובנו. בתחנת הרכבת הם פגשו יהודי מהעיירה הסמוכה סרני, ואז הוא גילה שדודו יוסף סווצ’ניק, אחיו של אביו, שרד. הוא ירד מהרכבת בסרני ומצא את הדוד בחיים ביחד עם שניים מילדיו, עם בת דודה נוספת ועם ילד יתום.
“ממנו נודע לי שקרונות הרכבת שראיתי מהכיכר היו אמורים לאסוף את כל היהודים ולהוביל אותם לסרני”, נזכר בר אור, “שם כבר הכינו בורות לקבור אותם לאחר שהם יוצאו להורג. לשם גם הביאו את כל יהודי סרני, ושם הוא ראה את יהודי רוקיטנה שלא הצליחו לברוח מכיכר העיר, ביניהם את אחותי הגדולה ואת סבתי, שהוצאו להורג. הוא ראה אותן מובלות ברגל מתחנת הרכבת עד הבורות, עירומות כביום היוולדן, ולא רק הן, כולם הופשטו – גברים, נשים וילדים. הדוד שלי הצליח לברוח עם שניים מילדיו, בן ובת, ואילו אשתו ושני ילדים נוספים נרצחו. סבתא שלי, אשה דתייה, הלכה ברחובות עירומה. הייתי אצלו עשרה ימים והחלטתי לחזור לעיירה שלנו, אולי דודה אסתר תגיע. חזרתי להניה גרבר ששמחה מאוד אבל כעסה על שהלכתי מבלי לספר לה. היא התייחסה אלי כאל בנה והכריחה אותי לחזור ללמוד בבית הספר. את מספר הנערים בגילי שנשארו בחיים אפשר היה לספור על אצבעות כף יד אחת. בסך הכל היינו כ־200 יהודים ששרדו. גם דודה אסתר שבה מרוסיה. כשהסתיימה המלחמה במאי 1945 נסענו כל היהודים ביחד לקרקוב כי לא היה לנו מה לחפש בעיירה השסועה. גם דודה שלי נסעה, אבל למקום אחר כי בינתיים היא מצאה גבר והתחתנה איתו. בקרקוב שמעתי שיש מקום שבו אוספים ילדים יהודים ואולי אפילו יצליחו להעלותם לארץ ישראל. נסעתי עם כמה נערים נוספים לעיר ביטון, לשם נאספו אלו ששוחררו מהמחנות. לי זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי איך נראו האנשים במחנות הריכוז – רזים, חלשים, קירחים, בוכים. מדריכים יהודים נסעו לכל מיני מקומות כדי לחפש ילדים יהודים ששרדו וריכזו אותם במעין קיבוצים. אותי ועוד שלושה נערים שלחו לעיר בנדין, שם נאספו ילדי מתבוללים. הם לא ידעו שום דבר על יהדות, ואני שידעתי קצת עברית ודיברתי יידיש הייתי אמור ללמד אותם. היו שם כ־40 נערים והכינו אותם לעלות לארץ. בספטמבר 1945 הודיעו לנו שאנחנו עוזבים בצורה בלתי לגאלית לצ’כיה. היינו כמה ימים בברטיסלאבה, ומשם היינו צריכים להגיע לגרמניה. לקחו אותנו עד הגבול ברכבת ואת הגבול חצינו ברגל ביערות במשך כל הלילה. בתוך גרמניה כבר עלינו על רכבת למינכן, שם ראיתי בפעם הראשונה את מחנה הריכוז בוכנוואלד – ערימה של נעליים, ערימה של משקפיים, ערימה של כובעים. הגענו לעיר לנסברג, שם רוכזו כולם בחווה גדולה. בדצמבר עזבנו לאנטוורפן בבלגיה במשאיות של הבריגדה היהודית, ושם פגשנו שליחים של הסוכנות היהודית שבמשך שלושה חודשים הכינו אותנו להיות ישראלים. המסע לארץ נעשה בחשאיות גדולה בגלל שהבריטים אסרו להעלות יהודים. עזבנו את אנטוורפן והגענו לנמל מרסיי בצרפת, שם עלו קרוב ל־700 נערים ונערות על אונייה שהפליגה לנמל חיפה. נלקחנו למחנה עתלית למשך ארבעה ימים, ולאחריהן פוזרנו בקיבוצים. הגעתי עם עוד כמה נערים לקיבוץ איילת השחר במסגרת עליית הנוער וביקשו מאיתנו לחכות למדריך. הסתובבנו במדשאות של הקיבוץ במשך כשעה ופגשנו אשה נמוכה עם סינר ששאלה ביידיש ‘ילדים, אתם רעבים?’. ‘איזו שאלה?’, צחקתי. שנים לא שמעתי את השאלה הזו. היא לקחה אותנו לחדר האוכל, ואת טעמם של הדגים אני זוכר עד עכשיו”.
פייביש ודבוסל סווצ'ניק, הוריו של חיים בר אור, עם דודתו אסתר ואחותו הגדולה דובה (רפרודוקציה: חגית הורנשטיין)
