רואי מנדל. "יש הרבה ניצחונות קטנים, אבל רק ניצחון אחד גדול והוא מדינת ישראל כמובן”
רואי מנדל. "יש הרבה ניצחונות קטנים, אבל רק ניצחון אחד גדול והוא מדינת ישראל כמובן”

“אין סרט עם סיפור על שואה ללא סיפור על ניצחון”

את הקריירה שלו כמפיק סרטים וסדרות החל רואי מנדל אצל חיים הכט. ביחד איתו הוא עשה את “רישיון להרוג”, את “בין כרכור לסינגפור”, את “טיסה אחת בשבילנו” ואת “לנצח פעמיים”, אבל השיא מבחינתו הוא סרטים דוקומנטריים על השואה כדי להראות את ניצחון הרוח היהודית. יצא צדיק

כאשר רואי מנדל היה בכיתה י”ב ניגשה אליו מנהלת בית הספר אורט מוצקין שבו למד והזהירה אותו שבפעם הבאה שהוא יבריז מלימודים עדיף שיישאר בבית, והפעם לצמיתות. מנדל, שגר בסמיכות מוגזמת לבית הספר, שם את המפתחות ופרש בשיא. על מערכת החינוך ועל מה שהיא העניקה לו יש לו הרבה מה לומר: “בגיל צעיר מאוד הבנתי שזה בזבוז זמן ובזבוז של השעות הכי יקרות שלנו, שאנחנו כיצורים רכים צריכים לקלוט כל כך הרבה ידע. לא יכולתי לספוג את כל מה שהגישו לי כתלמיד, להורים שלי לא היה מספיק זמן להבין למה הילד לא יכול, והרגשתי מטומטם. הייתי מתוסכל מעצמי במשך רוב הזמן כי מצאתי יותר עניין בגלים. אתה אוכל את עצמך ואומר ‘וואי, אתה ממש מפגר. הם מדברים אבל אתה לא מבין על מה. אם המורה נראתה טוב והיתה עניינית וחמודה, אז אתה טוב בגיאוגרפיה. אבל לא מעבר’. זהו, שם זה נגמר”.

כמה שנים מאוחר יותר מצא עצמו מנדל מתעסק בנושא חינוך, והפעם כמפיק של קמפיין מוזמן על ידי יו”ר ארגון המורים רן ארז. זה היה קמפיין ענק שנקרא “חינוך זול עולה ביוקר” עם נראות בכל מדיה אפשרית. “אני בא מעולם דוקומנטרי”, משחזר מנדל, “וצריך לראיין מורים שיספרו על התפקיד שלהם, על השליחות שלהם. חשבתי לאן אני הולך, וחזרתי לבית הספר שלי שממנו עפתי לפני שסיימתי י”ב. חזרתי לאורט מוצקין ועשיתי אודישנים למורים שלי – את אלו שאהבתי ואת אלו שלא. העמדתי אותם בטור, בחנתי והחלטתי מי עובר ומי לא. זו היתה סגירת מעגל נחמדה. עשיתי קמפיין נהדר שבעקבותיו חל שינוי, רפורמה של ממש, וזה היה נהדר”.

לא היה שום רגש נקמה?

“לא חשתי רצון לדרוך על אף אחד. המעמד שבו בחנתי את המורים שלי הספיק לי די והותר. כשזיהו אותי כתלמיד עבר היה לי חשוב להבהיר שמהם לא למדתי דבר. חשבתי שאולי הם יעברו איזו טרנספורמציה ויבינו מה עבר עלי. אמרתי להם ‘חבר’ה, איתי כשלתם’. אני לא נותן להם שום קרדיט – לא בשפה שאני אוחז, לא במנעד ולא בשום דבר. איתי הם נכשלו, ואני מעריך שכך גם עם הרבה מאוד אחרים. לימים הבנתי שאם אתה נכשל כתלמיד זה בגלל שהמורים הם לא טובים. הם פספסו אותי בדרך תשע פעמים. לא אכחיש שזו היתה תחושת עילאיות, ניצחון אדיר. למילה ניצחון יש הרבה מאוד משמעות עבורי. יש הרבה ניצחונות קטנים, אבל רק ניצחון אחד גדול והוא מדינת ישראל כמובן”.

 

עם המצלמה. "הכל מבוסס על עובדות"

עם המצלמה. "הכל מבוסס על עובדות"

 

“הכל זה פייק ניוז”

בשבוע הבא יחגוג מנדל יום הולדת 43. הוא נשוי לליאן, בכירה בשירותי בריאות כללית, אב לשתי בנות (מאי בת 5, נויה בת שנתיים) ולשני כלבים, ועד היום הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה לעשות כשיגדל. נדמה שכל מה שהשיג עד כה בחייו קרה ללא תכנון מדוקדק אלא תוך ניצול מושלם של הזדמנויות. יש לו ראייה מרחבית ואינטואיציה מפותחת שעוזרות לו הרבה יותר מכל תעודה שלא הצליח להשיג, מלבד רישיון נהיגה וזאת כי הוא ממש ממש רצה. כבן לאיש שהתעסק ברכבים היה הילד חולה הגה וכל מה שיש לו גלגלים. שני מקרים מכוננים שינו את חייו ושניהם קשורים למכוניות.

“קבלי סיפור מגיל 16”, הוא אומר, “חודש נובמבר, אני ושני חברים מסתובבים חסרי מעש בקרית מוצקין. היה לנו מנהג קטן שכל אחד מביא את המפתח של הרכב של אביו כדי לנסוע מטר קדימה ושניים אחורה. נשבע לך שזה כל מה שעשינו. אבל הפעם השגתי את המפתח של האוטו של סבא שלי והחלטתי לצאת לסיבוב, הרי אני חייב להיות פורץ דרך. אין אצלי דבר כזה שנקרא חוכמת ההמונים. הרי הכל זה פייק ניוז, אז איזה המונים?”.

הערב הסתיים כשהנהג הצעיר הובל בניידת לתחנת המשטרה בהוראתה של אמו שחשבה שמה שיחנך אותו זה סיור בתא המעצר עם מפקד התחנה שחשב שהטראומה תגרום לו להתיישר, וגם עם כמה רכבים חונים ניזוקים ועם החלטה גורלית אחת: “התאונה הזו שינתה אותי מאוד. עד היום אני לא מסוגל להיות נטל על אנשים. היה לי קשה שהורי נדרשו לשאת מבחינה כלכלית את העול הזה. המקרה הזה עשה לי טוויסט בראש. קודם כל אמרתי שלעולם לא אקח שקל מההורים שלי. אבא עזר לי בכמה דברים, אבל הייתי חייב להחזיר לו. זה שינה אותי לעד. הרגשתי אכזבה נוראית מעצמי”.

אחרי שלוש שנים בגבעתי פתח מנדל בר ברמת ישי שנקרא עד פה, וזאת בעקבות היכרות עם בחורה מגניבה שהוא כל הזמן היה אומר לה “וואלה, הגעת לי עד פה היום”. זה היה הפאב הראשון באזור והוא נחשב להצלחה היסטרית. לילה אחד הוא נהג מנדל בחזרה לביתו, ובירידות המפותלות של קרית טבעון הוא ראה מכונית הפוכה. כראשון שהגיע לזירת התאונה הוא החל לחלץ את הצעירים שבמכונית ונחרד לגלות שהם היו לקוחות של הפאב רק כמה דקות קודם לכם. בחושיו החדים הוא הבין שהשילוב של אלכוהול ונהיגה לא הולכים ביחד עוד הרבה לפני שמישהו חשב לאכוף את הנושא.

“זה השאיר אותי המום”, הוא נזכר, “לא נהגתי לשתות הרבה בגלל אחריות מסחרית – הייתי צריך לנהל את הפאב. לאחר המקרה הזה ידעתי שמשהו צריך לקרות אבל לא ידעתי מה. גם ידעתי שאני צריך להתקדם למשהו אחר. הפאב היה שיעור מעלף לחיים – גם מלא סיפוק וגם חסר סיפוק. יום אחד ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי מישהו מדבר על התקפי לב. הייתי אז בחור צעיר, מה לי ולהתקפי לב? פתאום גיליתי שזו טלוויזיה אחרת, כזו שאני לא מכיר. ראיתי אותו מדבר, מעיף ידיים באוויר, לא הפרסונה המעונבת שהיתה נהוגה עד אז, ושאלתי מי זה הדבר הזה. לא יכולתי להסיר ממנו את המבט. באותו יום השתנה לי העולם. הייתי חייב להשיג את הטלפון שלו”.

כדי לעשות מה?

“לא ידעתי מה, אבל ידעתי שזה האיש שאיתו צריך לעשות את הכל. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לקדם משהו בחיים הוא האיש. הוא שכנע אותי שהגורם להתקפי לב זה סיר הלחץ שבו אנו חיים – מיקס שלם של דברים שכולם ביחד גומרים אותנו. הוא הסביר את זה כל כך נכון. חשבתי על תאונות הדרכים. היו אז בממוצע 500 תאונות בשנה. זה היה ממש מפגר. השגתי את הטלפון שלו והתברר לי שהוא עבד ברדיו צפון. חשבתי שיש לי רק חמש דקות מזוקקות כדי לומר לו מה הרעיון שלי. קודם כל פתחתי במחמאות כי אין מישהו שלא אוהב לשמוע מחמאות ולהתאהב בעצמו, ואז אמרתי לו שאני רוצה לעשות את אותו הדבר בדיוק כמו שהוא עשה עם התקפי הלב, רק עם נושא שבוער בעצמותי – תאונות הדרכים. הוא אמר שזה לא ייאמן כי בדיוק הוא סגר הסכם עם חברת קשת על הפקת סדרה כזו. קבענו פגישה, בינתיים נפטרתי מהבר ומחיי הלילה, וביום חורף גשום ומגעיל הגעתי אליו לרדיו בקיבוץ בית קשת. זה היה חיים הכט”.

מה רצית לעשות איתו?

“תוכנית דוקומנטרית בשאלה למה אנחנו נהרגים בהמוננו בתאונות דרכים. בוא נעשה בלגן, בוא נשנה, בוא נחוקק. באתי אליו בוער – רק עם בעירה אני יכול לעבוד אחרת אני משתעמם – כולי אש וכנראה שלתשוקה הזאת היה משקל. כבר היה לו פורמט של ‘רישיון להרוג’, וצירוף המקרים היה מדהים. הוא שאל אותי מה אני יודע לעשות, ועניתי שאעשה כל מה שצריך. הוא הושיב אותי בחדר הסמוך ונתן לי לעשות טלפונים ותיאומים. הייתי העוזר של המפיקה הראשית, אבל שלושה חודשים אחר כך כבר הייתי המפיק הראשי מהסיבה הפשוטה שלי לא היו שלושה ילדים בבית וגם לא היו לי שעות עבודה. ‘אני לא מדבר על כסף’, אמרתי לו, ‘לא מעניין אותי כמה תשלם לי, מבחינתי תשלם לי בגוגואים. נפרדתי מהחיים שלי הקודמים, אני בא בבוקר, הולך בלילה, כי זה מה שבחרתי לעשות’. הייתי לוקח מצלמה, עולה על אוטובוס בצפון ונוסע לדרום ובחזרה כדי לצלם עקיפות של אנשים. זה היה בתחילת עידן הטלפונים הניידים וצילמתי מישהי שנוסעת בזיגזג כי היא דיברה בטלפון נייד. זה היה האייטם הראשון, ועם הצילומים שלי עשו את הפרומו. ‘רישיון להרוג’ היה בפריים טיים, 18 פרקים וספיישלים. זה היה השיא של השיאים שלי. התוכנית הזו היתה בשבילי אור, היא מילאה את כל עולמי. הייתי הנהג, זה שרץ להכניס את הקלטות למכשיר ההקלטה באולפן, אחראי על האוכל, נערת גומי, נערת מים. כשאתה בא עם תשוקה אתה עושה הכל. אחרי שלושה או ארבעה חודשים הכט ישב איתי ושאל מה עושים, צריך לשלם. אותי לא עניינה המשכורת, רק לעבוד, לאכול ולישון. כבר אחרי הפרק השני של הסדרה קוראים לנו לירושלים לטקס מסך הזהב, והתוכנית זכתה במקום הראשון. תביני, אני לא הייתי הפרונט, חיים הכט היה הפרונט. בהתחלה הוא אפילו התקמצן על הרולר של הקרדיטים והיה מקריא ‘האזרח הטוב רואי צילם’. ראיתי אותו הופך מפאקינג אנונימוס לסופר סלב שלא יכול לעבור במעבר חצייה, שלא לדבר על לשבת בבית קפה”.

 

עם חיים הכט. "לא יכולתי להסיר ממנו את המבט"

עם חיים הכט. "לא יכולתי להסיר ממנו את המבט"

 

 

“שר ההיסטוריה יותר מהשתגע”

שנתיים אחר כך נענה מנדל להפצרותיו של חברו הטוב רני קאושנסקי והחל לברמן במועדון החורבה בליין הסטודנטים בימי חמישי (שם הכיר את אשתו שהיתה סלקטורית). זה היה אחרי שכבר נשא בתואר מפיק, עם משכורת ועם רכב חברה. ערב אחד הוא התבקש להגיע גם למחרת לליין החיילים של שישי.

“היה מגעיל לעבוד עם החיילים”, הוא מעוות את פניו, “הם משפריצים עליך את כל החרא שהם אכלו כל השבוע, רוצים לשתות ולהשתגע, להקיא האחד על השני. איזה גועל. חבר’ה שתו את עצמם למוות. לא ידעת אם הוא מת או שפוך ואם הוא יצליח לקום. חזרתי לנושא שהפחיד אותי בהתחלה ואמרתי להכט שאנשים נוהגים את עצמם למוות ושזה לא מקובל. התחלנו לעבוד על הנושא והיינו בשוק ממה שקורה בארץ. פעם לשוטר לא היתה סמכות לבקש ממך רישיון נהיגה, זה היה נקרא חדירה לפרטיות. מה, אם אני אנהג במכונית שלי והשיכור מולי יהרוג אותי זו חדירה לפרטיות? נסענו ללונדון ולפריז עם אבי נאור שהקים את עמותת אור ירוק והבאנו דוגמאות מה קורה שם. כשחזרנו ייצרנו ינשופים חד פעמיים עם הלוגו של התוכנית. חרשנו מדן ועד אילת והראינו לעולם כמה אנשים באמת נוהגים תחת השפעת אלכוהול כי המשטרה הציגה מספרים שונים לגמרי. בהיעדר חקיקה החליט מאיר שטרית שהיה אז שר התחבורה לחייב נהגים לעבור בדיקת ינשוף ולעגן אותה בחוק, ואם סירבת תקבל עונש גם אם לא שתית. הסנקציה היתה החרמת הרכב. גם על העונשים יצאנו למשאל רחוב. בקיצור, מאז 2005 זה חוק מדינה. יש כמה חוקים שאנחנו חוקקנו. אחד מהמשמעותיים ביותר זה החוק הזה”.

ממש פוליטיקאי.

“במהלך השנים התאהבתי במה שאני עושה. חשבתי שאני לא צריך להיות פוליטיקאי, מחוקק, אלא להישאר עיתונאי ולעשות בלגן בטלוויזיה כי היה לה הרבה כוח. אז עוד לא היה אינטרנט בכל בית, והתוכנית הביאה 27 אחוז רייטינג. זה היה היסטרי. שר התחבורה התקשר להכט למחרת שידור התוכנית ושאל אותו עם איזו ועדה הוא התייעץ. איזו ועדה? היינו עורך, במאי ואני שיושב בין שניהם בשעה 24:00 בלילה בדרום תל אביב ומחליטים מה יהיה החוק של מדינת ישראל. אז הבנתי את השיטה, איך הדברים עובדים. זה יופי, זה כוח, זה פריים טיים. התוכנית הזו שינתה את חיי”.

ואז עשיתם את “בין כרכור לסינגפור”.

“היינו בתנופה ויצאה סדרה מעלפת. נסענו לסינגפור, שם פגשנו את המנהיג לי קוואן יו. ניסינו לשכנע אותו שהם יותר טובים מאיתנו והוא לא האמין, הרי הוא בנה מדינה בצלמנו. אנחנו באנו להציב מראה לישראלים ולשאול איך יכול להיות שמדינה שנבנתה לפי המודל של מדינת ישראל היא היום פי 100 יותר טובה מאיתנו. זו גם היתה סדרה מטורפת מבחינת הרייטינג וההשלכות שלה. שינינו המון דברים. כל כך הרבה דברים שזכינו לביקורות קשות. קראו לנו דמגוגים, רק שאנחנו הקדמנו את זמננו. הכל היה בתקציבים של ילדים, אבל היינו צוות קומנדו, הכל הלך מבחינתנו. הצלם שלנו למשל היה צלם חתונות, ועד היום הוא מצלם בטלוויזיה. קשת לא השקיעה בנו כסף כי הם אמרו ‘אלו גרילה, מה שתיתן להם לעשות הם יעשו ויתנו לנו פריים’”.

עברתם לעשות סרטים תיעודיים ולא סדרות.

“מסתבר שזה היה המהלך המשמעותי הכי גדול עבורי ושבו אני עוסק עד היום. בתקופת המכרז בין שלושת הזכייניות כדי לקבוע מי תלך הביתה ומיהן השתיים שימשיכו לפעול היינו צריכים להראות שאנחנו גם נאורים. התחילו להזרים לנו תקציבי ענק וביקשו שנעשה סוגה עלית (הרגולטור קבע שטלוויזיה איכותית נמדדת גם בסרטים דוקומנטריים משובחים; ח”ה). וואו, אפשר לעשות דברים מעניינים, אז עשינו את הסרט ‘טיסה אחת בשבילנו’ עם ראש להק אוויר אמיר אשל שהוביל את מטס חיל האוויר מעל אושוויץ ולימים היה מפקד חיל האוויר. לקחנו את הסיפור הזה ויצרנו סרט מרגש מאוד, סרט ניצחון עוצמתי ומעורר השראה, ולא סרט שואה. פעם ראשונה שנקלעתי לתוך הפקה עם כסף, ומבחינתי זה היה עילוי. עד היום כשאני רואה את הסרט אני בוכה. סיימנו את הסרט הזה, ובקשת אמרו לנו שאפשר להמשיך לסרט הבא כי הם עדיין במכרז. אל ידיו של הכט התגלגל ספר על ילד יהודי בן 15 שחי בקבר באדמה במשך 17 חודשים אחרי שכל משפחתו מלבד דודו נרצחה. אחרי שהוא יצא מהקבר הוא הפך לאחד מהמדענים החשובים של המאה ה־20. זהו ד”ר פליקס זנדמן, הבעלים ויושב הראש של קונצרן הענק וישיי. 70 פטנטים יש על שם האיש הזה – יהודי מדהים שנותן לך המון השראה. הסרט עשה שמות. פרמיירה עם 1,200 איש, כל המי ומי, אין גבולות, אין מחנות, אין פוליטיקה, כולם הגיעו. גם הסרט השלישי היה בנושא ניצחון שואה – איפה היינו ואיפה אנחנו היום. התחברתי לנושא בנימי נפשי. קראו לו ‘תוצרת ז’יד’, על אותו יהודון נרדף, אך הפעם הראינו איך המהנדסים של רפא”ל מייצרים היום את התוצרת הכי עלית של נאט”ו על אדמת פולין. אתה מגיע למפעל שבו עבדו יהודים בהרכבת פצצות ובידיים חשופות נגעו בחומר כימי ופשוט קמלו ומתו. 70 שנה אחרי אנחנו מייצרים לפולנים את הטילים הכי מתקדמים בעולם באותו מקום בדיוק. זה לא שר ההיסטוריה השתגע, הוא יותר מהשתגע”.

ואז אתה מבין שזו השליחות שלך, שיותר אתה לא חוזר אחורה?

“עשינו סרט נוסף תוך כדי מלחמת לבנון השנייה. מפקד חיל האוויר התקשר אלי וביקש שנגיע. לא היה לנו מושג למה אנחנו באנו, אבל קיבלו אותנו כל הקודקודים ואמרו לנו שאנחנו לא מפסידים במלחמה אבל בעיני הציבור אנחנו מפסידים פעמיים, וזה יצר תסכול גדול בצבא. היינו צריכים להסביר לעם בפריים טיים למה אנחנו לא מפסידים. למחרת נכנסנו ל־24/7 לבסיס חיל האוויר ונצמדנו למפקד הבסיס שנתן לנו לצלם הכל. לסרט קוראים ‘לנצח פעמיים’. גם לנצח בשטח וגם לנצח בגלל המוסריות שלנו”.

אחרי שקשת ניצחה במכרז היא סגרה את הברז?

“קשת ניצחה וכבר לא היה יותר מה להוכיח לעולם. הבנתי שתקציבים כאלה לא נקבל יותר, אבל נורא רציתי להמשיך לעשות דברים משמעותיים. אמרתי להכט שלא נראה לי שנצליח לעשות טלוויזיה, שצריך ללכת לשוק הפרטי, שאנשים פרטיים יזמינו ממני סרטים כאלה, סרטי ניצחון שואה. בין לבין קיבלנו תקציב שלא קשור לקשת אלא לרשות השנייה ועשינו את הסרט ‘הכינור שחזר’ על הכינור של ברוניסלב הוברמן שמספר על הקמת התזמורת הפילהרמונית בצל השואה, אבל זה היה חד פעמי. יום אחד נסעתי בשכונת דניה וראיתי בית מטורף ברחוב שבדיה. נעצרתי כי בא לי לעשות משהו נועז. שלפתי DVD של הסרט על פליקס זנדמן ושלשלתי אותו לתיבת הדואר עם כמה מילים שכתבתי. אחרי שבעה חודשים קיבלתי מייל מאותו אדם שכתב לי שהוא צפה בסרט, שמבחינתו זהו אחד מהסרטים הכי מרתקים והכי מרגשים שהוא ראה בחייו, ואפילו סיפר שהוא בכה כמו ילד. בסוף הוא כתב נ.ב ותהה למה שלחתי לו את הסרט”.

לא ברור למה?

“כתבתי לו שאני עונה רק בגלל ששאל. אני לא היהודי השנור, אני לא בא לאנשים ומבקש כסף או כל דבר אחר ולא משנה לאיזו מטרה, אבל הוא שאל. אז סיפרתי לו שהסיבה לפנייה היא שהיום כבר לא ניתן לעשות סרטים כאלה. נפגשנו לבקשתו אצלו בבית ואז שפכתי למה המדינה הזו היא הדבר הכי לא מובן מאליו ולמה אנחנו צריכים לעשות סרטים כאלה שיראו מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, והוא ענה לי שהוא יעזור לי לעשות את הסרט הבא. לא עניין אותו שהוא לא קשור לסיפור באופן אישי, הוא החליט לתרום מאות אלפי שקלים ולעשות את הסרט. הצלחתי להעביר את המסר במשך 40 דקות והייתי כל כך מרוגש ונבוך, ואיך שיצאתי ממנו התקשרתי לחיים הכט וצעקתי שיש עוד סרט”.

מי זה התורם?

“הוא לא מרשה לי לומר”.

איזה סרט יצא מהתרומה?

“אני חושב שזה אחד הסרטים החשובים ביותר שהפקתי כמפיק למדינת ישראל, והסיבה לכך היא פשוטה מאוד – סבתא שלי היתה רצה אחרי והייתי אומר לה ‘סבתא, את כזו פולנייה’ והיא היתה אומרת לי ‘אל תקרא לי פולנייה’. אני לא הבנתי גם אחרי שהיא מתה למה היא התכוונה ומה הבעיה עם הפולנים. אנחנו יודעים מה הם היו, אבל לא הבנתי את הבעיה. לסרט קוראים ‘שני אסמים’. היו אסמים שבהם טבחו ביהודים, רצחו יהודים ושרפו יהודים, והיו אסמים שבהם החביאו יהודים והם ניצלו, כמו פרופ’ שבח וייס למשל. בזכותו של האיש הזה עשינו סרט ששודר בפריים טיים של קשת ושהראה איך הפולנים רצחו עשרות אלפי יהודים בלי שרגל של נאצי תהיה בסביבה. זהו אחד מהסרטים הכי חשובים, במיוחד לנוכח מה שהתברר בשנה האחרונה שהפולנים מטאטאים את חלקם מתחת לשטיח ומשכתבים את ההיסטוריה. הבאנו הוכחות איך בוקר אחד מחליטים תושבים של עיירה קתולית לרצוח 1,600 יהודים שחיו איתם במשך 800 שנה ושוחטים את כולם. זהו אחד מהסרטים החשובים ואחד מהדוקומנטים היחידים שיש לרצח יהודים על ידי פולנים”.

 

עם ראש הממשלה אריאל שרון וד"ר פליקס זנדמן. "הסרט עשה שמות"

עם ראש הממשלה אריאל שרון וד"ר פליקס זנדמן. "הסרט עשה שמות"

 

“לא קמפיינים עם בר רפאלי”

לאחר 15 שנים שבהם היה צמוד לחיים הכט הפך מנדל לעצמאי ופתח חברה שמפיקה סרטים על אנשים לפי דרישה. כזהו הסרט על פרניה גולדהר שבנה אלי ביקש להנציח אותה ואף צילם את התמונה המפורסמת שבה נראית אמו מנופפת בידה המקועקעת במספר לנכדה הטייס דודי זוהר שהטיס מסוק מעל ביתה ואשר התרסק אל מותו בשנה שחלפה.

כמו כן פתח מנדל את עמותת הניצחון הסופי כתשובה לפתרון הסופי. במסגרתה הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, כמו גם את אירופה ואת ארצות הברית, ביחד עם רותה זנדמן, אלמנתו של פליקס, והם מקרינים את הסרט “כדי להראות את ניצחון הרוח היהודית שצמחה מאפר השואה, שהיא ניצחון העם הזה. זה סרט מטלטל כל כך שכל מי שרואה אותו, גם מכחישי שואה, עומדים בסיומו וממררים בבכי. והכל מבוסס על עובדות, אלה לא קמפיינים עם בר רפאלי”.

העמותה מתקיימת מתרומות?

“כן, זה נושא כאוב. אני לא עוסק בגיוס כספים מפאת חוסר זמן ולא מפאת שובע. תמיד נשמח לתמיכה מכל מי שרוצה לקחת חלק בתכנים משמעותיים”.

תוכניות לעתיד?

“סרט על מחנה ההשמדה בלז’ץ – המחנה הכי נוראי שיש ששימש כפיילוט למחנות המוכרים. אני לא יכול לתת לסיפור הזה לגווע. הוא צועק מהאדמה ואני חייב לספר אותו. ככל שהסיפור מחריד יותר כך הניצחון גדול יותר. הסרט השני שאני עושה כעת הוא יותר עכשווי ומראה שאנחנו עדיין נמצאים תחת איום קיומי. זהו סרט על סרן זיו שילון שאיבד את שתי ידיו בעזה ושמתמודד בתחרות איש הברזל. אין פה שום מניפולציה רגשית, זו המדינה שלנו. אני אומר לכולם ‘נסו לגור במקום אחר ותתקשרו אלי משם’. זה הסיפור שלי על קצה המזלג”.

קעקעת את המספר של סבתא שלך על הזרוע שלך.

“סבתא וסבא היו האנשים הכי משמעותיים עבורי. סבתא נפטרה בלי לדעת שעשיתי את זה, ועשיתי את זה כדי שהבנות שלי לא ישכחו. אין סרט עם סיפור על שואה ללא סיפור על ניצחון”.

 

באושוויץ. "עד היום כשאני רואה את הסרט אני בוכה"

באושוויץ. "עד היום כשאני רואה את הסרט אני בוכה"

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר