בדרך למקום המפגש שקבענו באוניברסיטת חיפה מציע ד”ר עוז גופמן, מנהל תוכנית הדולפינים של המוסד וממקימי המרכז לחקר מידע על יונקים ימיים (מחמ”לי), שבתום הריאיון נקפוץ למושב בצת בגליל המערבי. ברגעים אלה, הוא אומר, עובד שם מחפרון של רשות הטבע והגנים: “הם הציעו לסייע לנו לחשוף שלד של לווייתן שקבור שם בחוף. אנחנו חייבים להיעזר בהם”.
למחמל”י אין תקציב למחפרון?
“בקושי יש לנו תקציב להתקיים”.
הסיבה שלשמה נפגשנו היא כדי לראות את האוסף הגדול ביותר במזרח התיכון של שלדי יונקים ימיים שחיו כאן במהלך ההיסטוריה אשר משמשים למטרת מחקר, וכדי לשמוע על חייהם באזור. בעיני רוחי ציפיתי למצוא מוזיאון קטן, עשיר בממצאים, כיאה למקום שנחשב לבולט בארץ בתחום זה, אבל כשנפתחה דלת ה”מוזיאון” התגלה מחסן גדול שבו מוצגים המאוחסנים בתיבות. הרבה תיבות. לשיחה הצטרף נשיא מחמל”י ד”ר דני כרם, שנקרא גם הוא להצטרף לנסיעה לבצת.
“אנחנו מנצלים את הכלים שאנחנו מצליחים לאסוף לצורך המחקר הזה", אומר גופמן, "הדוגמה הטובה ביותר היא המצב הנוכחי – שימוש במחפרון עולה הרבה כסף, ורשות הטבע והגנים מסייעת לנו כי היא מבצעת כעת עבודות בשמורת הטבע בבצת. קראו לנו לבוא מעכשיו לעכשיו. כך אנחנו פועלים. אם היה לנו תקציב לממש את החלומות שלנו לא היינו פועלים בשלוף”.
יש כאן מאות מוצגים. איך זה שעד היום לא הקמתם מוזיאון ליונקים ימיים?
כרם: “אנחנו רוצים מאוד”.
גופמן: “זו שוב שאלה תקציבית. אם יתנו לנו כספים וימצאו שטח, יקום מוזיאון. עכשיו מוקם בארץ מוזיאון לאומי לטבע באוניברסיטת תל אביב שיכלול גם יונקים ימיים, והם מעוניינים למשוך אליהם את המוצגים שלנו. אמרנו להם שאת הפרט הראשון נרכיב ונציג כאן, ושאת הפרט השני הם יכולים לבוא ולקחת”.
ממצאים של מחמל"י. המוצגים מאוחסנים בתיבות (צילום: שושן מנולה)
פלא הדולפין
גופמן, יליד קרית חיים, נחשב למומחה בעל שם עולמי לדולפינים. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו הוא חקר את השינויים ההתנהגותיים של דולפינה חברותית בודדת מהמין דולפינן אנקול כלפי בני אדם במשך חמש וחצי שנים. המחקר שלו על הדולפינה, שאותה הוא פגש בנואיבה, נחשב לפורץ דרך. בשנת 1997 ערך איש הטלוויזיה ביל קרטיס סרט בשם “פלא הדולפין” על מחקרו של גופמן, שצולם בסיני ובישראל ושודר בכל רחבי ארצות הברית.
על בחירתו להתמקד בדולפינים מספר גופמן: “זה היה בזכותו של כרם. יום אחד כשטיילתי בהוואי פגשתי דולפינים בים וחשבתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אז פניתי אליו”.
כרם שלח את גופמן למרכזי המחקר בארצות הברית. “אין מה לעשות כאן בארץ”, הוא אומר, “אין שום חומר”. הוא הגיע בחזרה לכרם עם המלצות חמות לערוך את המחקר בהנחייתו.
כרם: “חקר היונקים הימיים בארץ מתקיים כבר כ־25 שנה. אנחנו מנסים באמצעות סקרים יזומים לפגוש חיות ששוחות בשטח, לבדוק את התנהגותן ולזהות פרטים. זה מאפשר לנו לבצע מחקר אוכלוסייה. החלק השני של איסוף הנתונים מתבצע דרך גוויות של יונקים ימיים שנפלטים לחוף, כמו שקרה באפריל כאשר מצילים בחוף דדו גילו גוויה של דולפין ליד חוף נירוונה ודיווחו לנו. דרך שלישית היא כשפרטים נלכדים ברשתות דיג ונמסרים לנו. אנחנו מנסים להוציא מהגופה מקסימום אינפורמציה. השלב האחרון, אחרי שמפיקים כל מה שאפשר מהרקמות הטריות, הוא שימור השלד, וזה מה שמגיע לכאן, לאוניברסיטה. האוסף שנמצא כאן הוא אוסף משווה שמטרתו היא לאפיין את אוכלוסיית היונקים הימיים באמצעים צורניים של השלד. אנחנו משווים גדלים אבסולוטיים של השלד כולו ושל הגולגולת, וגם את היחסים בין המידות בתוך הגולגולת לאורך ולרוחב”.
ומה ניתן ללמוד מכך?
“אורך החרטום של הדולפין למשל יכול לאפיין את האוכלוסייה הזאת ולתת לנו מושג כמה היא שונה מאוכלוסיות אחרות של אותו מין בחלקים אחרים של הים התיכון”.
אלו יונקים ימיים מגיעים לאזור שלנו?
“אנחנו לא מעצמה של יונקים ימיים. יש לנו שני מינים של דולפינים חופיים שחיים במים רדודים, והם נגישים לצפייה גם אם לא מתרחקים מאוד בים. האחד זה הדולפינן המצוי, שזה רוב מה שנמצא כאן בתיבות. בעשור האחרון אנחנו מקבלים דיווחים על עוד מין של דולפין מצוי שכנראה היה נפוץ מאוד בים התיכון, וכיום הוא נמצא בסכנת הכחדה”.
ד"ר כרם וד"ר גופמן. "אורך החרטום של הדולפין יכול לאפיין את האוכלוסייה" (צילום: שושן מנולה)
רוצים להישאר מעודכנים?
האורך קובע
הגיעו לכאן גם לווייתנים. האם אתם חוקרים גם אותם?
“בוודאי. למעשה, כל פרט שהוא גדול יותר מארבעה מטרים נקרא לווייתן. עד ארבעה מטרים הוא נקרא דולפין. הלווייתן הקטלן למשל שייך למעשה למשפחת הדולפינים, וכך גם הלווייתן הקטלן המדומה, אך בגלל שהם קצת יותר גדולים מדולפין הם מתאימים להיקרא לווייתנים. אבל הגיעו לכאן גם לווייתנים ממש. הגיע לכאן הראשתן, שהוא הלווייתן בעל השיניים הגדול ביותר בתת הסדרה של לווייתני השיניים. הטרף שלו נמצא בעומק, כלומר הוא צריך מדף יבשת תלול ועמוק. ניתן למצוא אותו מחיפה וצפונה, ובהפלגות מכאן לכיוון קפריסין פוגשים פרטים במצב טוב. הזכר יכול להגיע לאורך של 18 מטר והנקבה ל־13 מטר. יש באזור גם לווייתני מזיפות שהציבור מזהה כלווייתן מהציורים שהתרגלנו אליהם בספרי הילדים. לווייתן כזה יכול להגיע עד לאורך של 20 מטר. הוא היה נפוץ בים התיכון וסבל מציד. כיום רואים רק פרטים בודדים, וגם לא בגודל המקסימלי, אבל די קרוב. בשנת 2008 נכנס לנמל חיפה לווייתן גוץ, שהוא לווייתן ממש קטן, באורך של שמונה-עשרה מטרים. הוא לא כל כך נפוץ בים התיכון ודווקא לכאן הגיעו כמה גורים שהסתבכו בציוד דיג. לווייתן נוסף הוא הלווייתן המצוי, שהוא הלווייתן השני בגודלו בעולם אחרי הלווייתן הכחול. יש אוכלוסייה ים תיכונית קבועה של מין זה שמסוגלת גם להתרבות ולהיזון בים התיכון. בפעם הראשונה שבה ראינו אותם חשבנו שהם טעו והגיעו יותר מדי מזרחה כי הם לא מצאו מה לאכול. הם אוכלים שרימפס בכמויות רציניות, ואת זה יש רק במערב, אז ברור שאזורי התזונה שלהם לא פה. כל הפרטים שהגיעו לנמל חיפה או לחוף היו לווייתנים מצויים רזים מאוד. כך חשבנו עד שהתחלנו את המחקר והגיעו נתונים מתצפיות שונות, כולל תמונות של פרטים שנראים בסדר”.
ומה היתה מסקנת המחקר?
“שהם יודעים להיזון באופן מאסיבי ואינטנסיבי במשך כמה חודשים ואחרי זה לצום כמעט לגמרי בתקופת הרבייה שנמשכת כמה חודשים. אז, בחורף, יש סיכוי טוב שהם יחפשו מים חמים יותר, וכך הם מגיעים לאזור שלנו”.
היו דיווחים גם על כלבי ים בראש הנקרה. גם הם חיים כאן?
גופמן: “כלבי הים חיו פעם בכל חופי הים התיכון. היום זהו מין בסכנת הכחדה. בתחילת המאה שעברה היו הרבה פרטים על החוף במקום שבו נמצאים כיום קיבוץ מעגן מיכאל והמועצה המקומית ג’יסר א־זרקא. הם סבלו מהתנכלות של דייגים ומציד לפרוות, אבל מה שהרג אותם בעיקר זה הפיתוח החופי. היום הם מתרבים רק במערות שהפתח שלהם הוא תת מימי ושאליהן הם נכנסים בצלילה. שם, במדף יבש, הנקבה ממליטה. זה מקום מוגן מפני סערות. ראש הנקרה הוא מקום שיכול לאפשר את זה. אנחנו מסופקים אם ממליטים שם גורים, אבל לבוא ולנוח כנראה שאפשר. יש פרט אחד שמגיע לפה כבר כמה שנים ברצף – כלב ים נזירי – ויש תמונות של לפחות עוד פרט אחד. השאלה היא אם הם מבקשים לחזור ולהקים כאן מושבה או שאלה פרטים תועים”.
לא הזכרתם את הכרישים. האם גם הם בתחום המחקר שלכם?
“אנחנו לא מתפזרים אלא מתמקדים רק ביונקים ימיים. עם זאת, אנחנו מתייחסים לדיווחים שמתקבלים אצלנו על כרישים. היה לנו אירוע בודד של כריש שטיפלנו בו בשנת 2006. זה היה כריש נדיר שנקרא באסקינג שארק שהגיע לחוף נחשולים. זה הכריש השני בגודלו בעולם אחרי כריש הלווייתן”.
כרם: “למחלקה לביולוגיה ימית של אוניברסיטת חיפה יש מרכז לחקר הים בקיבוץ שדות ים, ושם יש מדור שמתעסק בטורפי על, שכוללים כרישים, דגי טונה ודולפינים. דרכם אנחנו באים במגע גם עם המחקר על כרישים”.
גופמן: “בדרך כלל אנחנו רואים את הנגיסות של כרישים בגוויות של דולפינים, כמו שראינו בגוויית הדולפין שהגיעה לחוף דדו”.
שלד הלווייתן המוצג בבניין הרב תכליתי באוניברסיטת חיפה. "אנחנו לא מעצמה של יונקים ימיים" (צילום: שושן מנולה)
הסיכוי לעזור הוא קלוש
ספרו קצת על הסיוע ליונקים הימיים במצוקה באזורנו.
כרם: “זו נקודה כאובה. הייתי רוצה לחסל את נושא הסיוע במחמ”לי. מצד אחד, כשמסייעים ליונק ימי פצוע ומטפלים בו זה תופס את דעת הקהל, ומכיוון שזה אייטם סקסי נוצרת חגיגה תקשורתית גדולה. מגיע השר להגנת הסביבה, וכולם עולים על סירה ומשחררים את היונק לים בהצלחה והשמחה רבה. אבל מצד שני, אין לנו כמעט מקרים של הצלחה. היונקים הימיים שהגיעו לכאן עד היום היו במצב כזה שכדי לאושש אותם היינו צריכים משאבים שאין לנו. צריך 24 שעות לשחק עם היונק הימי, לטייל איתו בבריכה ולהאכיל אותו. מהניסיון רב השנים שלנו, הסיוע הזה רק גורם ליונק הימי עוד סבל. מחזיקים אותו עוד 24 שעות, לפעמים יומיים, מכניסים לו כל מיני דברים לגוף כדי לצלם אותו לצורך הבדיקה הרפואית, ובסוף הוא נופח את נשמתו. לכן החלטנו במחמ”לי, בהסכמה של רשות הטבע והגנים, לטפל רק במקרים שבהם רואים שהיונק הימי מטושטש או מבולבל ואנחנו יכולים לטפל בו אקוטית ולהשיב אותו כמעט מיד לים. אם המצב הוא לא כזה, אנחנו כבר לא מביאים אותו למתקן יבשתי”.
זה נשמע כמו גזר דין מוות לבעל חיים שאולי יכולת לעזור לו.
“הסיכוי שנעזור הוא קלוש. ויש גם עוד אלמנט שצריך לקחת בחשבון כשמסייעים – כשאתה משחרר חיה שאולי תפסה כל מיני מחלות ביבשה בזמן האישוש, היא יכולה להעביר אותן הלאה ולסכן את האוכלוסייה הטבעית שלה. יש גם אחריות לעקוב אחרי חיה ששחררת, ובדרך כלל, אם אתה עושה את זה נכון, אתה אמור לחבר לה תג ולעקוב אחריה שהיא הגיעה והשתלבה. בעולם עושים את זה, אבל לרוב זה קורה במוסדות שיש להם המון משאבים, וגם אז ההצלחה היא באחוזים בודדים”.
גופמן: “יש פה מין אחד של דולפין סטנלה שהוא מין שיש בו אפס אחוזי הצלחה באישוש בעולם. הוא דולפין של מים עמוקים, וגם אם יעלו אותו לחוף ויכניסו לו מזון לתוך הקיבה, נוזלים ותרופות, לא יצליחו לאושש אותו, וזו פשוט עוגמת נפש”.
כרם: “היו כבר כמה פעמים שווטרינרים שלנו ביצעו המתת חסד ליונק ימי בחוף במקום לנסות ולאושש אותו, אבל הראש שלנו הוא פתוח, ואם יהיה מקרה שנוכל לעזור כמובן שנעזור”.
במהלך השיחה התברר שלא מאתרים את שלד הלווייתן בחוף בצת, וייתכן שיש בעיה באינפורמציה שהועברה. “יש תופעה בעולם המודרני שבמסגרתה אנשים רוצים לייצר חדשות, וזה לא תמיד עובד", אומר גופמן, "כיום יש טלפונים חכמים ואפליקציות שמסייעות לתעד, אז מצד אחד אנחנו במצב נהדר כי אנשים מתעדים, מציפים אותנו במידע ואנחנו מקבלים תמונות בזמן אמת, אבל מצד שני לפעמים משכפלים את אותו מידע שכבר יש לנו, וזה מבאס. שולחים לנו תמונה של דולפין מת שכבר תועד על ידנו כדי לייצר ספין תקשורתי על הלכלוך בים. כל אחד והאינטרסים שלו”.
האם נזכה פעם לראות את האוסף שלכם בתצוגה מסודרת באוניברסיטה?
גופמן: “יש לנו כבר שלד אחד מסודר ושלם של לווייתן מצוי שהרכבנו, והוא בתצוגה בבניין הרב תכליתי”.
כרם: “באוניברסיטה יש תקופות שהם קצת יותר פתוחים לרעיון של הקמת מוזיאון, אבל נראה לנו שזה לא המקום המתאים ושנצטרך לחפש מקום אחר”.
