מסיימי כיתה ב' של המסלול הדו לשוני (צילום: רנא מטר)
מסיימי כיתה ב' של המסלול הדו לשוני (צילום: רנא מטר)

“אי אפשר להבחין מהי שפת האם של כל אחד מהילדים”

המאבק של הורים ושל עמותת יד ביד לפתיחת בית ספר יהודי-ערבי הניב פרי לפני כשנתיים, כאשר נפתחה סוף סוף בחיפה כיתה א’ מעורבת. בקרוב עולים ילדי הכיתה החלוצית ההיא לכיתה ג’, ורשימת ההמתנה למסגרת זו היא ארוכה. העירייה הבטיחה השנה לפתוח בית ספר דו לשוני נפרד, ובינתיים ממשיך המסלול הקיים לצמוח בבית הספר אחמדיה בכבביר, להתמודד עם המורכבויות ולשמש אלטרנטיבה

בסוף שנת הלימודים ציין בית הספר הדו לשוני בשכונת כבביר בחיפה שנתיים לקיומו. זה אולי יישמע מוזר, אבל בעיר שחרתה על דגלה את הדו קיום נאלצו הורים לחכות עד שנת 2016 כדי לקבל אישור לפתיחת בית ספר יהודי-ערבי משותף. הניסיונות שנעשו בעבר על ידי הורים להקים מסגרת כזו כשלו, למעט הגן הדו לשוני של קהילת יד ביד ברחוב הלל. הממסד החיפאי, ובכלל זה מערכת החינוך העירונית ומשרד החינוך במחוז, התנגדו להקמת מוסד ממלכתי משותף בעיר.

הורים שרובם היו שותפים להקמת הגן נאבקו נגד הסירוב, והמאבק שסוקר בהרחבה על ידי התקשורת גרם בסופו של דבר לגורמים הממלכתיים, ובהם ראש העיר יונה יהב, לשנות את דעתם ולאפשר פתיחה של מסלול צומח בתוך בית הספר אחמדיה בכבביר. השאר היסטוריה, אבל עדיין היסטוריה בהתהוות: ההיענות של הורים נוספים היתה רבה, ובשנה הבאה יהיו במסלול שלוש כיתות – א’, ב’ ו־ג’. כעת מחכים כולם לשלב הבא – מעבר למבנה נפרד כיישות עצמאית, עם סמל מוסד ככל בית ספר אחר בעיר.

האם אנחנו עומדים על סף עידן חדש במערכת החינוך העירונית שבו ההפרדה הדתית בבית הספר היא רק אחת מהאפשרויות? את זאת נדע כנראה בעוד שנים, אבל כבר עתה ברור שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. לא כל עוד רשימות ההמתנה הולכות ומתארכות ומגיעות למאות נרשמים.

סיפורו של בית הספר שלוב במידה רבה בסיפורה של עמותת יד ביד, שהשנה מלאו לה 20, ושל הקהילה המקומית שהתארגנה לפני כשבע שנים.

“בעבר היו בחיפה כמה ניסיונות של הורים להקים בית ספר משותף, אבל הם לא צלחו, לא בתקופתו של ראש העיר עמרם מצנע, ולא בשתי הקדנציות הראשונות של יהב", אומרת ד”ר מירב בן נון, ממקימות קהילת ההורים של יד ביד, "רק עכשיו, לקראת שלהי הקדנציה השלישית של יהב, נפתחת כיתה צומחת ממלכתית”.

 

סגנית מנהל אגף הקהילות בעמותת יד ביד ד"ר מירב בן נון

 

להיתקל בדלת סגורה

בשנת 2011 פתחו ארבע משפחות פעוטון יהודי-ערבי בעיר. אחת מהאמהות שהיו שותפות ליוזמה היא סאמיה נפאר אבו ריא, אמו של ארז שסיים השנה את כיתה ב’ במסלול הדו לשוני. “תמיד חלמתי ורציתי שארז יתחנך במקום הכי טבעי והכי נכון, שזה אומר לגור וללמוד ביחד עם ילדים יהודים וערבים”, היא אומרת, “אני במקור מלוד ובן זוגי מסכנין. חיפשנו מקום שבו הילד יוכל לגדול באווירה של דו קיום, של שכנות טובה ושל שותפות, ושירכוש את שתי השפות. רצינו שהוא יידע על האחר ויכבד אותו, שיכיר את הערכים שהמשפחה שלו גדלה עליה, שיכיר את החגים הערביים והיהודיים. כך הגעתי להקמת הפעוטון”.

היוזמה ההיא לא החזיקה מעמד, וכאשר הפעוטון נסגר חיפשו המשפחות דרך להקים גן מעורב. בשלב הזה נכנסה לתמונה בן נון – דוקטור לחינוך – שתמכה ברעיון באופן נלהב. “התחלנו להיפגש כל המשפחות בשעות הערב מדי שבוע”, היא מספרת, “גם כדי להכיר ולבלות ביחד וגם כדי להגשים את החלום של כולנו להקים מסגרת משותפת עבור הילדים שלנו”.

בן נון, שהכירה כבר את עמותת יד ביד, קישרה בינה לבין ההורים: “בעמותה אמרו שיש בחיפה מספיק כוחות שדוחפים לפתיחת גן יהודי-ערבי ולכן הם מוכנים לתמוך ולהיכנס כארגון מוסדי לפרויקט. במילים אחרות – הם הסכימו להקציב את הכסף הדרוש לפתיחת הגן”.
השמועה על כניסתה של יד ביד לתמונה הפיחה רוח של תקווה בפרויקט. “משפחות רבות החלו להתעניין בגן הזה ושאלו מה תהיה המשמעות של גן יהודי ערבי ואיך הוא יעבוד”, אומרת נפאר אבו ריא.

בסמפטמבר 2012 נפתח הגן היהודי-ערבי הראשון בעיר במבנה קטן ברחוב זאב בכרמל הצרפתי. היו בו 14 ילדים – שישה יהודים, שישה ערבית ושני בהאים. בן נון נבחרה לנהל את הגן ביחד עם גננות ועם סייעות יהודיות וערביות.

נפאר אבו ריא: “היה מרגש לראות את הקשרים שנוצרו, ובאמת התהווה שם מה שרצינו – פסיפס אנושי. היו שם ילדים שהגיעו מתרבויות שונות ומרקע שונה, וכל אחד למד על השני מתוך כבוד והערכה”.

בן נון: “חודש לאחר פתיחת הגן באוקטובר הודענו לעירייה על פתיחתו ואמרנו שאנחנו רוצים שבשנת הלימודים הבאה, כשהילדים ייכנסו למסגרת של חוק חינוך חובה חינם, ייפתח גן עירוני דו לשוני. נתקלנו בסירוב ואמרו לנו ‘אין עניין בזה, לא של משפחות יהודיות ולא של משפחות ערביות, וגם אנחנו לא מעוניינים לפתוח מסגרת כזו אז זה לא יקום’. אבל אנחנו ידענו שיש למסגרת הזו ביקוש גדול בעיר והחלטנו להוכיח את זה לעירייה. אספנו שמות של משפחות שמעוניינות לשלוח ילדים לגן דו לשוני. הורים רבים חתמו אבל גם זה לא עזר. בלית ברירה, כשראינו שמהעירייה לא תצמח הישועה, חיפשנו מקום שיוכל להכיל מספר רב של ילדים ומצאנו מבנה מתאים ברחוב הלל בהדר. פתיחת הגן בהדר כעבור שנה הוכיחה כמה הנושא מעורר עניין בקרב הורים בעיר. תוך שנה גדלנו מ־14 ל־44 ילדים בשלוש קבוצות גיל. אחר כך עלינו ל־70 ול־80 ילדים, וכיום לומדים בגנים שלנו 90 ילדים בארבע קבוצות גיל – מפעוטון ועד גן חובה. נוסף על כך פועלת גם תינוקייה יהודית-ערבית ברחוב ירושלים. בעקבות ההצלחה המוכחת פנינו לעירייה בכל פתיחת שנת לימודים ודרשנו להיכלל במערכת החינוך הציבורית. עשינו ממש קמפיין, ובכל פעם נתקלנו בדלת סגורה”.

נפאר אבו ריא: “הופעתנו מאוד מכך שהעירייה לא הסכימה לתת חסות למסלול הדו לשוני. חיפה היא עיר של דו קיום, זהו התיוג שלה, וכולם יודעים שחיפה היא המקום לגור בו למי שמאמין בדרך של שיתוף”.

 

חגיגת פורים במסלול הדו לשוני

 

 

400 ילדים ברשימות המתנה

בשנת 2015, לאחר שנים של מאבק, קיבלה קהילת יד ביד מהעירייה אור ירוק לחפש מבנה לפתיחת כיתה א’ צומחת. “חיפשנו בתי ספר שמתאימים לנו כמארחים", מספרת בן נון, "בהתחלה העירייה רצתה למקם אותנו בבית הספר ליאו בק הממלכתי בהדר, אבל הוא לא התאים לנו. לבסוף הגענו לאחמדיה”.

לדבריה, בית ספר ערבי מתאים יותר משום שהאלמנט הדו לשוני קיים בו ממילא, בעוד שבבתי ספר יהודיים כמעט לא קיימים מרכיבים בערבית: “אנחנו שמחים מאוד על שיתוף הפעולה עם קהילת בית הספר אחמדיה ועם המנהלת נסרין עודה שבאה לקראתנו בכל מה שרצינו”.

אבל זה עדיין לא מספיק מבחינת מתן מענה לביקוש. “יש הרבה ילדים שרוצים ללמוד במסגרת הדו לשונית אבל נשארו בחוץ מחוסר מקום. רשימות ההמתנה למסגרות שלנו כוללות כיום כ־400 ילדים – מהגנים ועד לבית הספר”.

איך קרה שנרשמו כל כך הרבה ילדים לכיתה הדו לשונית למרות החששות של ההורים?

“ההורים שהילדים שלהם נכנסו בשנה הראשונה לבית הספר הם כאלה שמאמינים בפרויקט הזה. הוא ממש בלבם. אף אחד לא ידע באמת לאן זה ילך אבל לכולם היו תקווה ותחושה של חלוציות. השנה התמונה התבהרה וכולם כבר יודעים גם מה יהיה בשנה הבאה כשתיפתח כיתה ג’. יש עוד עשרות ילדים חדשים, וכבר אין מקום לפתוח עוד כיתה”.

בן נון אומרת שבתחילת הדרך חשבה העירייה שיהיה די בכיתה אחת צומחת מ־א’ עד ו’, אבל בהדרגה נוצרה הבנה שהצורך הוא גדול יותר: “התחיל לחץ גדול של הורים על העירייה עד שהוחלט להקים בית ספר דו לשוני נפרד. בסוף פברואר השנה קיבלנו הודעה מהעירייה שהיא תקים בית ספר דו לשוני שלא יהיה חלק מבית ספר אחר כפי שקורה היום, ושיהיה לו סמל מוסד משלו. היוזמה תכלול גם גן חובה. מי שנשארו בחוץ הם הגנים שלנו לילדים מגיל 3 שעדיין לא קיבלו הכרה עירונית. הם ימשיכו ללכת לגנים הפרטיים”.

 

מנהלת בית הספר אחמדיה נסרין עודה

 

קל יותר עם העברית

כיתה א’ הדו לשונית הראשונה החלה לפעול ב־1 בספטמבר 2016. על היום הראשון ללימודים מספרת ערין זידאן כיאל, אחת משתי המורות של הכיתה: “אני זוכרת את היום הזה במיוחד כי הוא היה יום מרגש מאוד, לא רק לתלמידים ולהורים אלא גם לנו, המורות. אני מלמדת את הכיתה ביחד עם רוני צונץ. למעשה, כל בית הספר התרגש וכל הפוקוס היה עלינו. מלבד ההורים הגיעה גם התקשורת והגיעו צלמים. נכנסנו לכיתה ריקה שזה עתה סיימו לבנות אותה, עם קירות לבנים לגמרי. הכנו עוגה וכתבנו עליה בשתי השפות, ‘אהלן וסהלן’ ו’ברוכים הבאים לכיתה א’".

האם הלימוד בשתי השפות במקביל יצר קושי?

“לילדים היהודים היה קצת יותר קשה ללמוד בערבית ולהתקדם מאשר לילדים הערבים עם העברית. זאת משום שעברית היא שפה קלה יותר וגם שומעים אותה בכל מקום. במשפחות הערביות ההורים מדברים עברית והם יכולים לעבוד עם הילדים שלהם בבית. כיום, כשהילדים סיימו את כיתה ב’, אנחנו רואים התקדמות. זה בא לידי ביטוי גם מהבחינה החברתית וגם מהבחינה הלשונית והלימודית. בתחילת הדרך הילדות היהודיות נקשרו יותר למורה היהודייה. זה היה להן יותר נוח כי הן לא היו צריכות להתאמץ. אני מדברת בכיתה רק בערבית וזה גרם קצת לריחוק ביני לבין הילדות היהודיות. היום אין לנו את הבעיה הזאת. חלק מהתלמידים היהודים כבר מדברים ערבית בצורה שוטפת. היום אפשר לראות ילדים יהודים וערבים משחקים ביחד בחצר ומדברים בשתי השפות. חלק מהם כל כך חופשיים בדיבור עד שאי אפשר להבחין מהי שפת האם של כל אחד מהם”.

נפאר אבו ריא מספרת על ההווי בכיתה של בנה: “ארז למד בשנה החולפת בכיתה ב’ ובגיל הזה מתחילה שאלת הזהות, מי אני – האם אני ערבי או יהודי, האם אני מוסלמי או נוצרי. הדיון הזה מתקיים גם בבית וגם בכיתה. אני אוהבת את זה כי כך הוא לומד שהוא קודם כל בן אדם. אני שמחה שהוא מתעניין ובודק מי הוא. זה אמנם קצת מוקדם אבל זה חשוב. גם אנחנו כמבוגרים מחפשים תשובה מי אנחנו. כשמגיעים החגים, הילדים מביאים דברים מהבית ומספרים על כל חג. עולות השאלות אם אתה צם ברמדאן למשל. יש גם את הימים הלאומיים שהם ימים לא קלים, אבל הילדים למדו לדון ולדבר על הדברים. החינוך לדיאלוג הוא החוט המקשר המרכזי בקהילת יד ביד”.

המסגרות של יד ביד פרושות בכל הארץ, ובכל זאת לחיפה, אומרים בעמותה, יש ייחוד. “ההצלחה של המסגרת הדו לשונית היא ייחודית בחיפה", מסבירה בן נון, "לא בכל בתי הספר של יד ביד יש אותו הביקוש וקיימת אותה התמיכה של הקהילה החיצונית, כלומר של אנשים שלא קשורים לבית הספר. בכל המסגרות של יד ביד יש רשימות המתנה, אבל בחיפה מרגישים שזה משהו שהקהילה רוצה, והקהילה החיצונית תומכת בזה ורואה בזה דבר טבעי”.

זידאן כיאל: “אנחנו שונים מכל בתי הספר הדו לשוניים בארץ כי אנחנו מלמדות את הכיתה את כל המקצועות בלי הפרדה. רק כשמלמדים שפה אנחנו מחלקות את הכיתה לשתי קבוצות, וגם אז הקבוצות הן מעורבות. כשלומדים טבע אני מלמדת את כל הכיתה בערבית, וצונץ מלמדת את כל הכיתה הנדסה בעברית”.

יש שוני במעורבות של ההורים היהודים והערבים?

“ברור שההורים באים עם אג’נדות שונות מבחינה לימודית ומבחינת הגישה הפילוסופית-ערכית שלהם לחינוך. כל הורה מנסה להביא את הגישה הפדגוגית שלו, אבל הגישה שלנו ידועה להורים. אין אצלנו שיעורי בית, אין מבחנים ואנחנו מדגישים את הנושא של למידת עמיתים, למידה עצמית ולמידה דיפרנציאלית (הוראה מבדלת שמתחשבת בהבדלים בין הלומדים ומשנה את ההוראה כך שתיתן מענה לצורכי כל התלמידים; ש”מ). לפעמים ההורים מקבלים ותומכים ולפעמים יש להם ביקורת, וזה טוב”.

איך התמודדתם בבית הספר עם האירועים שהיו בחיפה בעקבות המתיחות בגבול עזה?

“עברנו תקופה די קשה. לדעתי, המבחן שלנו עכשיו הוא אם האמונה בעשייה החינוכית היהודית-ערבית היא אמונה אמיתית או אמונה רגעית ותלוית מצב. דיברנו על זה גם בצוות המורות. לפעמים יש הסכמה בינינו ולפעמים אנחנו לא מסכימות. לכל אחת מאיתנו יש את הנרטיב ואת הסיפור האישי שלה. אנחנו מקשיבות ומנסות כמובן להוות מודל לילדים. אנחנו מראות להם שגם אם אנחנו לא מסכימות האחת עם השנייה אפשר להגיע לנקודה משותפת. אני חושבת שדווקא הכיתות בבית הספר הדו לשוני הן פרפרי התקווה שלנו. אם הקונפליקט היהודי-ערבי יערער את האמונה הזו, אז בסופו של דבר כל מה שאנחנו עושות הוא לא שווה. אני מאמינה שהשינוי יבוא דרך חינוך כי זו הדרך הנכונה באמת. אני חושבת שכאשר הילדים יגדלו וילכו למסגרות שונות, תהיה להם תפישת חיים שונה מזו של הילדים שהתחנכו במסגרת רק עם ילדים שדומים להם”.

נפאר אבו ריא: “זה המקום להוכיח לעצמנו ולסביבה הרחוקה שיש סיכוי שנוכל לחיות ביחד למרות כל מה שקורה סביבנו”.
בן נון: “העבודה שלנו ביד ביד היא לא רק בתחום החינוך אלא גם בבנייה של קהילה מתוך אמונה שהילדים לא צריכים לחיות בבועה. לקהילת יד ביד יש משמעות לא רק בהצמחה של בית הספר ובמאבק המוצלח שניהלנו מול העירייה אלא במיוחד בתקופות האלה של מתיחות בין יהודים לערבים. יש אצלנו הורים שיצאו להפגין נגד פעולות צה”ל בגבול עזה. הם אומרים שגם להם מגיעה הזכות להביע את הלאומיות שלהם, אבל זה לא מונע את האמונה שלהם בחיים משותפים. לא חייבים להסכים על הכל אבל חייבים לדעת לקיים דו שיח וחייבים לאפשר קיום של שני הצדדים. מה שעברנו כאן בתקופה הזאת לימד אותנו שאנשים יכולים להיות לצדך ואיתך ולהאמין בדברים שונים, להרגיש תחושות הזדהות עם הפלסטינים בעזה בלי לאיים על הקיום המשותף שלנו כחיפאים וכקהילה. בעיני הקהילה שלנו נותנת חוסן לעיר. היא מאפשרת מקום שבו הדברים נאמרים לא בצורה אלימה כשאף אחד לא מקשיב כי עומדים אחד נגד השני בהפגנה אלא ממקום שמאפשר שיח בונה".

מנהלת המסלול הדו לשוני בחיפה איריס גילר קליין מסכמת: “אם יש תקווה אפשר לשנות. ככל שיהיו אנשים כמוני וכמו ההורים ששולחים את הילדים שלהם למסלול הדו לשוני, שיילחמו וייאבקו, שלא יוותרו ושיאמינו שאפשר גם אחרת, אני מאמינה שנוכל לחיות בחברה שהיא פחות גזענית ויותר סובלנית, חברה שיכולה להכיל שונות ודעות שונות ולתת מקום לחיים ולא רק למוות. זאת התקווה שלי. יש לי ילדים ואני רוצה להשאיר להם מקום טוב יותר שהם יוכלו לחיות בו. אני פועלת בשביל זה ולכן אני כאן”.

 

מנהלת המסלול הדו לשוני בחיפה איריס גילר קליין

 


♦ ועידת ערי ישראל לחינוך מגיעה לחיפה: כל הפרטים בפנים

♦ היכנסו, הצביעו והשפיעו במשאל החינוך שלנו


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר