שנת 1988 היתה שנה רעה לארמניה. זה התחיל בחודש פברואר עם מלחמת נגורנו קרבאך – מאבק מזוין שהתרחש במובלעת הזו בדרום-מערב המדינה בין הלאום האתני הארמני של נגורנו קרבאך שנתמך על ידי ארמניה לבין אזרבייג’ן השכנה. הדרישה להתלכד עם ארמניה, ששגשגה בשנות ה־80 המאוחרות, החלה בדרך שקטה ושלווה, אך בהמשך, כשפירוקה של ברית המועצות נראה באופק, היא הפכה למאבק אלים ובלתי מרוסן בין שתי הקבוצות האתניות, שהביא לשפיכות דמים ולטיהורים אתניים על ידי שני הצדדים. ואם זה לא מספיק, בחודש דצמבר של אותה השנה, ליתר דיוק ב־7 בדצמבר בשעה 11:41, התרחשה רעידת אדמה בעיר ספיטק שבארמניה הסובייטית – רעידת האדמה החזקה ביותר זה מאות שנים בדרגה של 7.2 בסולם ריכטר. תוך חצי דקה נהרס החלק הצפוני של ארמניה הסובייטית שבה התגוררו כמיליון תושבים. ספיטק נהרסה עד ליסוד, ונזקים משמעותיים אירעו בערים גיומרי, סטפנוואן ועוד. 25,000 איש נהרגו וכחצי מיליון אחרים נותרו ללא קורת גג. מחשש לרעידות משנה הופסקה פעילותה של תחנת הכוח הגרעינית מצאמור.
האירועים החריגים יצרו כאוס גדול. בגלל הפסקת עבודתו של הכור הוקצב החשמל בתורנויות למחוזות השונים וזרם רק למשך רבע שעה ביום, גם בחורף הקפוא. הכלכלה קרסה והחיים הפכו קשים מנשוא.
ארמן אסלניאן היה אז בחור צעיר בן 20 שבדיוק השתחרר משירות חובה של שנתיים כנגן חצוצרה בתזמורת האקדמיה של חיל האוויר במוסקבה. הוא חזר לעיר מולדתו ירוואן, בירת ארמניה, כדי להמשיך בלימודי המוזיקה באקדמיה שאותם הוא החל לפני הגיוס. במקביל הוא הצטרף לתזמורת סימפונית של תיאטרון חדש לילדים שנפתח וגם ניגן באופרה. המצב הכלכלי אמנם הקשה, אך לא היו לו מחשבות על עזיבה.
“לא היתה לי מחשבה לעשות עלייה”, מספר אסלניאן, “כאדם שסיים את האקדמיה למוזיקה וראה בבירור לאן הקריירה שלו מתפתחת ומה יהיו מקורות הפרנסה העתידיות, ישראל לא נכללה בתוכניות האלה. מעבר לכך, הבנתי שלהגיע למדינה חדשה ולא מוכרת, עם מנטליות אחרת, זה דבר שייקח שנים עד שנעמוד על הרגליים”.
הבנת את זה כבר אז או שזה מה שאתה יודע כיום מהניסיון?
“זה היה ברור לי כבר אז. לבן אדם שלא יודע לדבר בשפת המקום שאליו הוא מתכוון ללכת יהיה קשה מאוד. לא חשבתי לצאת מארמניה כי היא היתה ועדיין המדינה שנתנה לי הכל – לימודים, תארים אקדמיים, עבודה. הכל היה מוכר וידוע”.
אסלניאן מנצח על הביט בנד. 24 נגנים צעירים (צילום: זיו עמר)
“אני ממש לא מצטער שאני חיפאי”
כשאסלניאן היה בן 7 הוא נשלח ללמוד בבית הספר למוזיקה. כבן להורים מוזיקאים זה היה המסלול היחיד מבחינתם אף על פי שלו היו חלומות אחרים לגמרי. הוא חלם להיות כדורגלן אך לא ניתנה לו זכות הבחירה. הוא גם לא זכה לבחור את הכלי שעליו הוא ילמד לנגן במשך שמונה שנים רצופות – פסנתר.
“לא היתה לי הצלחה גדולה עם הפסנתר בגלל שלא כל כך אהבתי להתאמן”, הוא מודה, “אבא הוא מלחין שהיה חבר באיגוד המלחינים של ברית המועצות וכיום הוא חבר באיגוד המלחינים ישראל-ארמניה. אמא לימדה תיאוריה של המוזיקה, היסטוריה של המוזיקה וסולפג’ (טכניקה בשיקה; ח”ה), כך שמבחינתם הייתי חייב להמשיך באותו הכיוון. הם כל הזמן בדקו כמה שעות ביום התאמנתי על הפסנתר, אבל אחרי שמונה שנים גם הם הרגישו שלא בא לי להמשיך. בזמנו היתה לאבי תזמורת כלי נשיפה והוא חשב שיתאים לי לנגן בחצוצרה כי בבוא היום, כשאתגייס לצבא, אוכל לנגן בתזמורת של הבסיס. דווקא בנגינה בחצוצרה ההצלחה היתה גדולה יותר ומהירה יותר”.
אהבת?
“כן, מאוד”.
מה עשית בצבא חוץ מלנגן?
“לא יכולתי לעשות כלום מלבד נגינה כי זו היתה תזמורת ברמה גבוהה מאוד וכל הזמן היו לנו קונצרטים, לא רק בבסיס. השנתיים בצבא עברו מהר מאוד”.
אמרת שלא חשבת לעלות ארצה, והנה אתה כאן.
“המצב הכלכלי הכריע. כבר הייתי נשוי וציפינו לתינוק. היינו במוסקבה בהכנות האחרונות לפני העלייה למטוס, והילד שלי הבכור נולד ב־21 לספטמבר – היום שבו קיבלה ארמניה את עצמאותה. החלטנו שלטוס עם תינוק שרק נולד זה לא בדיוק הדבר הנכון לעשות, ולכן חיכינו כמה חודשים כדי שהוא קצת יגדל. ההורים שלי הגיעו חצי שנה אחרי, כמו גם אחותי וגיסי”.
תמיד ידעת שאתה יהודי?
“כן. אבל אני פיפטי פיפטי, אמא שלי לא יהודייה. סבתא שלי, אמא של אבא, היתה יהודייה. בארמניה אף אחד לא שאל מי ומה אתה. זו מדינה שיש בה מהכל – טורקים, אזרבייג’נים, רוסים, יהודים, נוצרים, מוסלמים. לא היתה אנטישמיות כי לאנשים לא היה אכפת מזה, כולם חיו ברמה טובה והחיים היו יפים מאוד עד המלחמה”.
ולמה הגעת לחיפה?
“האמת היא שאני לא יכול להצביע על הסיבה למה דווקא חיפה ולא תל אביב. דווקא היו לי חברים שעלו שנתיים לפני והתמקמו בתל אביב. שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע, אמרתי לחיפה, ואני ממש לא מצטער שאני חיפאי. זו עיר יפה כל כך, כנראה שהטבע של הצפון הזכיר לי את הנופים של ארמניה – הרים, יערות, הכנרת שדומה לאגם סוואן”.
איך היתה הקליטה שלכם בארץ?
“העלייה ארצה לא עברה חלק, וזה מובן. הלכנו לאולפן כי היינו חייבים לרכוש שפה, שכרנו דירה ונתקלנו בכל ה’יופי’ של אנשי התיווך. באולפן החזקתי מעמד שבועיים וחצי. חשבתי שיותר חשוב לצאת ולחפש עבודה. העזרה שמקבלים עולים חדשים לא מספיקה להעמיד אותם על הרגליים. היה לי ברור שאת השפה אלמד יותר מהר בזמן העבודה, כשאאלץ לדבר עם האנשים סביבי, ולא טעיתי”.
לא הצטערת שעלית לארץ?
“לא, ואגיד לך למה לא. כבר לא הייתי ילד קטן. ידעתי שהמצב הקשה הוא זמני, רק צריך סבלנות כדי להעביר את הזמן עד שאלמד שפה וארכוש חברים. כמה זמן זה ייקח – זה כבר היה תלוי רק בי. לעומתי, אשתי סיימה אולפן ורצתה לעסוק במקצוע האקדמאי שלה – ביוכימאית. נאמר לה שהיא צריכה לעבור השתלמות של שנה שלמה באחת מהמעבדות של בתי החולים בעיר כדי שהיא תוכל לעבוד במקצוע שלה. רק מה, הסתבר שהיא צריכה לעבוד במשך השנה הזאת בחינם. זה נשמע לי מוזר מאוד – לצאת בכל יום לעבוד שמונה שעות ולקבל אפס כסף, גם לא על הנסיעות. כשערערתי על הקביעה הזו הסכימו לשלם לה השלמת הכנסה בתנאי שאני אחתום אבטלה. משנת 1993 ועד היום לא קיבלתי דמי אבטלה אפילו יום אחד ואני עובד מאז ועד היום. הגענו למצב אבסורדי שבו אשתי היתה מוכנה לעבוד בחינם, העיקר לעבוד במקצוע שלה, אבל אני אמרתי בפרינציפ שאני לא מסכים. לצערי הרב היא לא ביוכימאית בארץ, אבל היא כיום מנהלת מחלקה וטוב לה”.
במה אתה עבדת?
“בכל מיני עבודות. עבדתי בשיפוצים, שטפתי כלים במסעדות. ידעתי כמה מילים בעברית אבל לא יכולתי להסביר את עצמי. זה היה קשה מאוד. אחרי שנתיים-שלוש, כשכבר הבנתי יותר, יכולתי כבר להסביר את עצמי ולהתעניין, וקיבלתי עבודה בקונסרבטוריום מרכז יובל כמורה לכלי נשיפה. היו אז הרבה להקות בחיפה, והופעתי בכמה מהן פה ושם. כך התחילה הדרך המקצועית שלי בארץ. במרוצת השנים עבדתי בהרבה מקומות – בקונסרבטוריומים בקרית אתא, בנהריה, בזכרון יעקב ובשפרעם ובאולפן המוזיקה במעגן מיכאל”.
זה מה שדמיינת שתהיה – מורה למוזיקה?
“קודם כל שמחתי מאוד שמצאתי עבודה במקצוע שלי. אחרי כמה שנים התחלתי לנגן בתזמורת הסימפונית חיפה, ואחר כך הוקמה תזמורת הביג בנד שנולדה מתוך הסימפונית, ובספטמבר אנחנו מתחילים את העונה העשירית”.
גם היתה לך מסעדה ארמנית בהדר.
“פתחתי אותה עם אחותי ועם גיסי ברחוב חסן שוקרי, ליד בית המשפט. היינו מגישים אוכל ארמני בסיסי והיא דווקא הצליחה יפה, במיוחד בקרב ישראלים שהסתקרנו לטעום אוכל ארמני. כשהתחילה תקופת הפיגועים, העבודה ירדה באופן משמעותי. במקביל עזבו בתי המשפט ומשרד הפנים את הדר לעיר התחתית, השקם במגדל הנביאים נסגר והחל שיפוץ מסיבי ברחוב, כך שהזיזו משם את תחנות האוטובוס. נשארנו אנחנו ולשכת הגיוס וזהו. חשבנו לעבור למקום אחר, גדול יותר, אבל תפסתי את עצמי וחשבתי שמקום גדול יותר ידרוש ממני יותר שעות במסעדה ופחות שעות בנגינה ובהוראה, והחלטתי שזה לא הייעוד שלי”.
מה זה בעצם הביג בנד?
“זו תזמורת ג’ז שבנויה מקבוצות של כלי נשיפה – חצוצרה, טרומבון, סקסופון – מתופים, מקלידים, מבס ומגיטרה”.
והעבודה בביט?
“ואז הגיעה העבודה במקום הנהדר הזה, הביט. פה התחלתי ללמד בני נוער לפני שש שנים, בזמנו של המנהל הקודם דניס וול שהיה הטרומבוניסט הראשון של הסימפונית. לפני חמש שנים הכרתי את יובל קאופמן (מנהל בית הספר למוזיקה ואולם ההופעות ביט; ח”ה) וראיתי שאפשר לעשות איתו דברים טובים. פעם הוא שאל אותי על איזו אטרקציה אפשר ליצור במקום. היה לי חלום לעשות את אותו הדבר כמו הביג בנד עם בני נוער. בשביל לעשות דבר כזה הייתי צריך מישהו שייתן גב, שיידע לעשות עבודה אדמיניסטרטיבית ושיארגן כל מיני דברים, וכך נולדה הביט בנד לפני שלוש שנים ואני המנצח שלה. בתזמורת יש 24 נגנים מגיל 13 ועד סטודנטים שמנגנים ג’ז קלאסי מוכר וידוע. הופענו במשך שלוש שנים ברחבי הארץ עם הביג בנד, עד שקיבלנו הזמנה להשתתף בתחרות בין לאומית שהתקיימה בסנט פטרסבורג”.
מי מימן את ההשתתפות שלכם?
“קאופמן ארגן הכל. הוא מצא דרך לסדר את כל העניינים. פה אני רוצה להודות לכמה אנשים שעזרו לנו כמו ראש העיר יונה יהב, סגניתו יוליה שטראים, מנכ”ל אתו”ס יגאל זאבי ומנכ”ל חברת נקסט אורבן יוסי כהן. בעזרתם טסנו, והדבר הכי משמח היה לגמול לאנשים שעזרו עם הרבה כבוד כשזכינו במקום הראשון. כל העבודה וההשקעה של האנשים האלה זכתה להניב פירות. כעת אנחנו צריכים להמשיך ולהתקדם. אחרי הנסיעה הזו הילדים התחברו יותר והם הפכו למשפחה. כשיש מצב רוח טוב וחיבור, תמיד תהיה הצלחה”.
מהם התוכניות לעתיד?
“קיבלנו הזמנה להשתתף בשנה הבאה בפסטיבל בין לאומי בסנט פטרסבורג – לא תחרות לנוער אלא פסטיבל של תזמורות בוגרות של נגנים מקצועיים. כעת יש לנו הרבה עבודה כדי להכין את התזמורת עד יולי 2019”.
אתם עומדים להפיק בחיפה פסטיבל כמו בסנט פטרסבורג.
“כן, אנחנו מתכוונים להפיק פסטיבל קרוסלה בחיפה. נארח תזמורות מכל הארץ בגילאי נוער. עדיין לא חשבנו על הקונספט ואם יהיה בו גם חלק תחרותי, אבל אני טוען שכשיש תחרות, הנגנים הם הרבה יותר חדים ומרוכזים. כל אחד משתדל לעשות הרבה מעבר למה שהוא יכול. בפסטיבל ללא תחרות יש הרגשה של אדישות. עדיף אקשן של תחרות”.
נדמה כאילו רק בסנט פטרסבורג מנגנים ג’ז.
“אנחנו נפתח קשרים גם עם מקומות אחרים, פשוט שם כבר מכירים אותנו. אני מנסה לארגן קונצרט משותף לביג בנד ולביט בנד בארמניה, כי שם בכל ערב בחודשי הקיץ מנגנים ג’ז בחוץ. ארמניה מינתה שגריר חדש בארץ שהוא מלחין והיה חבר באיגוד המלחינים של ברית המועצות”.
אבא שלך מכיר אותו?
“כן, הם מכירים. אגב, כשלמדתי חצוצרה בקונסרבטוריום, אמא של השגריר היתה המנהלת שלי”.
התחלת כנגן קלאסי, איך הגעת לג’ז?
“בארמניה היה ביג בנד ממשלתי חזק מאוד – אחד מהוותיקים בברית המועצות ואחת משלוש התזמורות שהרשו להן להופיע מחוץ למסך הברזל. תמיד הלכתי לקונצרטים שלהם אבל לא ניגנתי ג’ז. אלה אמנם לא סגנונות דומים, אבל מותר וצריך לדעת גם קלאסי וגם ג’ז”.
מבחינה אישית אתה מסתפק בללמד ילדים? מה עם להיות המיילס דייוויס הבא?
“מיילס דייוויס היה אחד, כמו גם ג’ים מוריסון ולואי ארמסטרונג. הוראה היא המקצוע שלי. אני מנגן בסימפונית ובביג בנד, וגם נוסע להופיע בחו”ל”.
אסלניאן (באדום), ראש העיר יונה יהב, מנהל הביט יובל קאופמן והביט בנד. “קיבלנו הזמנה להשתתף בשנה הבאה בפסטיבל בין לאומי בסנט פטרסבורג" (צילום: זיו עמר)
רוצים להישאר מעודכנים?
“1,000 אנשים בקהל – 1,000 טעמים”
לפני כחודשיים הורד הדירוג של התזמורת הסימפונית לדרגה הנמוכה ביותר של התזמורות בארץ על ידי משרד התרבות והספורט, והדבר הוביל לקיצוץ בתקצוב המדינה לסימפונית, שגם ככה סובלת מהכנסות עצמיות מהנמוכות בארץ. את הבור שנוצר כתוצאה מהקיצוץ יצטרכו עיריית חיפה ואתו”ס למלא בעצמן. הדירוג, כך נטען, מסתמך על כמה פרמטרים שאחד מהם הוא מספר ההופעות השנתיות של התזמורת. אתו”ס טענה בתגובה שהתקציב לא צומצם ושהיקף הפעילות לא קטן ביחס לשנה הקודמת.
פורסם שאתם נמצאים בתחתית הטבלה עם 65 קונצרטים בבית ו־21 קונצרטים מחוץ לעיר.
“הצטערתי לשמוע את זה כי אני מבפנים ואני יכול להגיד לך שכל מה שנאמר שם לא נכון. מה שכותבים ומה שקורה בפועל אלה שני דברים שונים. כמישהו מבפנים התחלתי לקרוא והפסקתי מעצבים. הפעילויות שלנו הן לא מצומצמות. יש לנו עכשיו פרויקט גדול עם להקת בלט מסנט פטרסבורג, יש לנו לפחות שניים-שלושה קונצרטים עם האופרה ועוד 86 קונצרטים בשנה. זה מעט? תחלקי את זה ב־11 חודשי פעילות, ויוצא שיש לנו שני קונצרטים בשבוע. מי אמר שסימפונית צריכה להופיע בכל ערב ולעשות חזרה בכל בוקר? בשבילי, כמי שעובד בתזמורת בחצי משרה, זה מספיק. אני אמור לעשות 13 פעילויות בחודש, וזה מה שקורה בפועל”.
עוד נאמר שהכי מעליב זה דירוג ההערכה.
“דווקא הסימפונית חיפה נחשבה לאחת התזמורות הטובות בארץ”.
אולי השנה כבר לא?
“לא הייתי אומר את זה. המדינה מקצצת תקציבים גם למשרד החינוך ומקצצת שעות למורים. אני יודע את זה כי אני גם עובד של משרד החינוך – מלמד בבתי ספר יסודיים”.
אחד מהנגנים התראיין בעילום שם נגד המנהל האמנותי, המנצח הסיני שו צ’ונג, על חוסר בהבנה של טעם הקהל.
“1,000 אנשים בקהל – 1,000 טעמים. אני לא יודע מה אפשר לעשות כדי שלכולם יהיה כיף. הייתי רוצה לראות את הבן אדם הזה שלא הזדהה. אם היו שואלים אותי הייתי אומר דברים לציטוט ולא מסתתר מאחורי אנונימיות. אם יש בעיות עם מנהל השיווק או עם המנהל האדמיניסטרטיבי אז אין סיבה שלא להצביע עליהן, אבל זה צריך להישאר בתוך המערכת, במשפחה, ולא להוציא את זה החוצה”.
שמעת על קשיים, על סגירה אפשרית?
“לא שמעתי דיבור כזה ואני חושב שהיא לא צריכה להיסגר בגלל תקציב שהמדינה קיצצה. אני גם בכלל לא בטוח שהיה קיצוץ כזה. אף פעם לא נכנסתי לעניינים האלה ואין לי מושג מהו התקציב. אני לא רואה פה שזו אשמתו של מנהל התזמורת מוטי איינס. הוא לא מפסיק לעשות דברים לטובת התזמורת. הוא לא אשם שאין לו מספיק תקציב. חלוקת התקציבים בין התזמורות השונות בארץ באה מלמעלה. אני יודע שבחלוקת תקציב המדינה רק 0.17 אחוז הולך לתרבות. זה מעט מאוד. מעט מדי”.
ארמן אסלניאן. “לא היתה לי מחשבה לעשות עלייה” (צילום: חגית הורנשטיין)
