אסף שחר/ניקול דיכפין. "אני רוצה להנגיש את הדראג לאוכלוסיות שפחות מגיעות למועדונים ולמסיבות" (צילום: יסמין מוהר)
אסף שחר/ניקול דיכפין. "אני רוצה להנגיש את הדראג לאוכלוסיות שפחות מגיעות למועדונים ולמסיבות" (צילום: יסמין מוהר)

“אני רוצה להיות משוחררת יותר אבל נשארת אסף”

אסף שחר, שידוע יותר כמלכת הדראג ניקול דיכפין, יוצא מהמועדונים האפלוליים ומתמקם אצלכם בבית עם הליין “דראג בסלון”. בשיחה מהלב הוא מספר על ההתלבטות לגבי הזהות המינית, על זכות הבחירה שיש לכל אדם ועל הפיכת הזר למוכר. למה? “כי זה מי שאני”

10.11.18 08:00

אם היה נדמה שז’אנר הופעות הדראג מיצה את עצמו, מלכת הדראג ניקול דיכפין עלתה על סטארט אפ שנותן הזדמנות מפתיעה לפרוץ גבולות – הוא יוצא מהמועדונים האפלוליים והמעושנים ומתמקם אצלכם בסלון הביתי שהופך לבמה לערב אחד. “אני רוצה לקרב את אמנות הדראג לקהל הרחב שפחות מכיר את הז’אנר”, היא מסבירה, “ולקרב בכך בין אוכלוסיות שונות. להיות להטב”ק זה גם להפוך את הזר למוכר, להפיג את החשש מפני השונה ובעיקר לשמוח איתו בחגיגה של חריגה”.

החיבור בין הופעת דראג בשעת ערב מוקדמת, בישיבה נוחה ולא בעמידה צפופה בשעת לילה מאוחרת במועדון רווי אלכוהול, יכול היה להיות הזוי, אבל הוא מתקבל. ביום חמישי שעבר, יומיים לאחר הבחירות לראשות העיר, התקיים המופע השלישי של “דראג בסלון”. זה קרה בדירה ברחוב יפה נוף תחת הכותרת “חיפה בוחרת”. בכניסה לדירה עמדה קלפי אמיתית, עם פרגוד אותנטי, פתקי הצבעה ומעטפות. על הפתקים היו מודפסים אותיות כמו קה, אפ, צע, הד, אל והו (ובהתאמה: קבלת האחר, אפליה, צרות עין, הדרה, אלימות, הומופוביה), והאורחים התבקשו לבחור. בחוץ עמדו ועישנו כעשרה אנשים בגילאי 30 פלוס. בפנים התמקמו האחרים. ערב רב של גברים ונשים, ביניהם גם בגיל העמידה, מעט תיירים, הרוב חיפאים.

“לאחרונה התגבש אצלי רעיון חדשני ומהפכני לערב דראג”, מספרת דיכפין, “אני רוצה להנגיש את הדראג לאוכלוסיות שפחות מגיעות למועדונים ולמסיבות, ובשל כך הן חשופות פחות לז’אנר. אפילו רבים מחברי לא מגיעים להופעות שלי, הן בשל אילוצים טכניים של משפחה וילדים וגם משום שכמעט כל ההופעות מתקיימות במסגרת מסיבות וזה לא מתאים להם. הרעיון היה להוציא את הדראג אל האור, תרתי משמע, מהחושך של המועדון. מי אמר שדראג חייב להיות תמיד בשעות הקטנות ובמסיבה צפופה ורועשת? חשבתי על הופעה במקום קרוב, מוכר ואינטימי, בכל פעם בסלון של מישהו אחר. זהו מפגש אינטימי של כ־45 אנשים באווירה אחרת ועם חשיפה שונה לדראג. הרעיון הוא לייצר מפגש חברתי-קהילתי בשעת ערב סבירה ומאפשרת עם קצת כיבוד ועם אווירה קלילה ונעימה”.

 

אסף שחר. "בחיים לא נתקלתי בשום גילוי הומופובי, לא קיללו אותי ולא הציקו לי" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“אמהות לא רוצות לדעת”

ניקול דיכפין זהו שם הבמה של אסף שחר – אמן ויוצר, מעצב גרפי, תופר ואופה. וכן, הוא גם דראג קווין בארבע השנים האחרונות. הוא נולד בכפר סבא לפני 38 שנה אך נראה צעיר בהרבה לגילו. הוא הגיע לחיפה במסגרת הקיבוץ העירוני של הנוער העובד בהדר. בעשור האחרון הוא מנהל מערכת יחסים עם בן זוג שמעדיף לא להיחשף. כשמסתכלים באלבום ילדותו רואים תמונות של ילד ספורטאי, הכי בן שיש, שעושה כל מה שבנים אמורים לעשות, אבל היתה לו, לדבריו, ילדות עצורה נורא.

“הבנתי שמשהו בי הוא קצת שונה”, נזכר שחר, “אבל לא ידעתי בדיוק מה זה. אז עוד היה נורא קשה להגיד את המילה הזו, ומצאתי המון פתחים כדי להוציא את זה. ניגנתי המון, כתבתי שירים, ציירתי, היה לזה אוורור אבל עדיין לא ידעתי מה זה. בכיתה י”א החלטתי להוציא את זה, מה שיהיה. לקחתי פתק וכתבתי עליו ‘אני אשה, יש בתוכי אשה, אני מרגיש אשה’, אבל זה לא היה זה. אני לא מרגיש אשה אבל לא ידעתי לומר ‘אני הומו’, אז יצא משהו אחר שהוא ליד. יכול להיות שזה קשור לדראג, לא חשבתי על זה אף פעם בהקשר הזה”.

הראית את הפתק למישהו?

“לא, לאף אחד. שמרתי אותו, הוא עדיין קיים. אף אחד לא ידע עלי, דאגתי שזה תמיד יהיה תחת מסווה, שזה יהיה לא לגמרי ברור, גם לעצמי וגם לאחרים”.

ואמא? יש דבר כזה שאמא מרגישה?

“מסתבר שלא. נראה לי שאמהות לא רוצות לדעת דבר כזה. כשסיפרתי בסוף להורים הם אמרו שהם מופתעים, הם לא חשדו”.

מתי סיפרת להם?

“נראה לי שבגיל 24. יצאתי מהארון ומהר מאוד סיפרתי לאחי ולאחותי הגדולים. כתבתי להם שאני רוצה לדבר איתם וזה היה קצת חריג, אז הן הבינו. אחי כבר הכין מראש שמפניה, ואחרי שסיפרתי הוא אמר שחייבים לשתות. הוקל לי מאוד. הייתי בחברה נוחה מאוד – בחיים לא נתקלתי בשום גילוי הומופובי, לא קיללו אותי ולא הציקו לי – אולי כי הסוויתי את זה מאוד והתנהגתי כבן. אני זוכר שבכיתה ח’ ממש התחלתי להרגיש שמשהו בי שונה ושמתי לב לשלושה דברים שאני צריך לעשות. הראשון – ללכת כמו בן ממש, שלא בטעות אלך כמו אשה, השני – לא להסתכל על בנים, והשלישי – לא דיברתי. החלטתי לדבר פחות כי הרגשתי שהקול שלי נמרח כזה ושאולי יחשבו שאני הומו. הבנתי שאני אולי הומו, אבל אני לא זוכר שבשום שלב אמרתי את זה לעצמי. מין הדחקה כזו”.

הצעקה שיוצאת ממך עכשיו בדראג קשורה להסתרה של אז?

“בדיכוי ובצנזורה האלה יש משהו שאומר שאסור לך להיות כזה ושאתה צריך לשחק אותה מישהו אחר. אתה יודע שזה לא נכון להיחשף. יותר מזה – היינו שלישייה של חברים טובים ולכל אחד היה כינוי. לאחד קראו אחי, לשני המתלהב ולי קראו הומו. זה כינוי שהתחיל בצחוק, ואפילו שקראו לי ככה לא היה בתודעה שלי בכלל שאולי אני הומו. אני מתקשה להסביר את זה, אני בעצמי לא יודע איך זה עבד. יכול להיות שהעובדה שכתבתי דברים במחברת גרמה לי לשים הכל בצד ולא להתעמת עם הדברים. עכשיו, כשאני קורא את זה, זה מפחיד”.

זה מעציב נורא.

“כן, מזעזע לחשוב כמה הדחקה יש, שאפשר לכתוב דברים ברורים כל כך ולא להבין אותם. אבל כשהתחלתי קצת יותר להבין אז כנראה שחררתי, והסובבים אותי התחילו לחשוד. הייתי בקומונה וסיפרתי לחברים. חלקם הופתעו, חלקם פחות. מישהי אמרה לי ‘מה, אבל אתה כזה גברי’, וזה נורא צרם לי. בטח, אני הרי מתאמץ להיות גברי. בגלל זה גם הדראג קסם לי מאוד. יש בזה כל כך הרבה שחרור. תמיד כשראיתי דראג אמרתי שאם לא הייתי צריך מכיתה ח’ להסוות, יכול להיות שהייתי הרבה יותר משוחררת בתור דראג. בטח שמת לב שאני ביישנית יחסית גם כדראג”.

את לא מוחצנת אבל גם לא ביישנית.

“בכל הופעה אני יותר משתחרר. הרבה אנשים שעושים דראג ממש משתנים ונהיים דמות אחרת, ואני מרגישה שאני יותר מדי נשארת אני. אני רוצה להיות משוחררת יותר אבל נשארת אסף”.

 

ניקול דיכפין במופע. “הדראג בעצם יוצא נגד הגדרות" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

“פה זה לא פורים”

אחרי שנתיים לא קלות בקומונה של הקיבוץ העירוני ברחוב פבזנר הכיר שחר את בן הזוג הנוכחי באתר היכרויות פופולרי של הקהילה הגאה. הוא עסק בהדרכה, אבל לא ממש התחבר ופנה ללמוד גרפיקה. בביתם המשותף בכרמל המערבי תלויות עבודותיו. יצירותיו עוסקות במרחב הזהות הלהט”בקית – מעין מסע חניכה קווירי שפותח צוהר לשונוּת והופך אותה מחוויה מתריסה וכואבת לשגרה של מציאות יומיומית. הוא מנכיח את היותו של הקוויר אחר וזר, ובד בבד מטרתו היא להפוך אותו למוכר, להפיג את החשש מפני השונה ובעיקר לשמוח איתו. כחריג שמודע לעצמו, יצירותיו נלחמות בדעות קדומות ויש בהן תביעה לסובלנות פוליטית וחברתית.

שחר החל לייצר ולמכור בחנות etsy האינטרנטית עבודות קטנות וחמודות, מתנות עם אמירה חזקה, שאותן ניתן להעניק לחברי הקהילה – כרטיסי ברכה ייעודיים שאותם לא ניתן למצוא בחנות מתנות רגילה, מגנטים הומו-ריסטיים, פוסטרים, פרטי לבוש ואביזרים למצעדי גאווה ולהופעות דראג. במהלך היצירה הוא ברא את ניקול דיכפין – מלכת דראג, האלטר אגו שלו ששותף לבניית דמותו הנקבית. הוא מעצב את תלבושותיה, תופר אותן, מלביש אותה מכף רגל ועד ראש, מכין את אביזרי הבמה שלה, יוצר את הכוריאוגרפיה להופעותיה וכמובן מציג את עצמו בדמותה.

איך התחלת להופיע?

“זוהרה פלטינום, שזה שם הבמה של זוהר אביגדורי – מחנך בבית הספר התיכון החברתי בקרית אתא – התחיל לפני שבע שנים לארגן ערב שנקרא ‘מסיבת הגאווה והדראג’. זה אירוע שמתרחש פעם בשנה ומיועד גם למתחילים, כאלו שלא עשו דראג אף פעם. זה גם סמינר שבו נפגשים לחמשוש, עוזרים אחד לשני, עושים חזרות ביחד ובסוף מעלים את המופע. ראיתי את זה ואמרתי ‘וואו, אני חייב’. זו הבמה בשבילי, למתחילות. לקח לי ארבע שנים לנסות. קבעתי עם חברה טובה ללכת ביחד, אבל היא היתה בחודש התשיעי להיריונה ונאלצתי לעשות את זה לבד. הופעתי אחר כך בפאב הסינקופה בעיר התחתית במעין תחרות שזוהרה ארגנה”.

היה מפחיד לעמוד מול קהל?

“דווקא פחות מפחיד מאשר להראות את זה לחבר שלי, כי כשאין לי ברירה אז זהו, אני לא יכול פתאום להתבייש כשאני על במה. הכל גם מתוכנן ומתוכנת, אין מקום לאלתורים”.

מתי הקמת את “דראג בסלון”?

“נורא רציתי שהחברים שלי מהתנועה יבואו להופעה שלי, אבל לא יצא להם להגיע למועדונים. חשבתי לעצמי ‘מי אמר שזו הנישה היחידה של הדראג?’. הרגשתי שזה יהיה משהו מהפכני, ויצאנו לאור. ההופעה השלישית נערכה בשבוע שעבר, אנחנו מפרסמים רק באיוונט בפייסבוק”.

זה ההרכב הקבוע?

“לא בדיוק. בשבוע שעבר הופעתי עם זוהרה, עם מפקורה בולבול ועם מאמה דה לה סמאללה. המטרה היא שיהיו כל מיני מופיעות ומופעים, וחשוב לי שיהיה גיוון. הפעם כולם היינו זכרים שמופיעים כמלכות, בפעם הקודמת היו קינגיות”.

מה זה קינגיות?

“אשה שלבושה כגבר, אבל יש גם חצי חצי. זה מביא אותנו להגדרות של מה זה דראג מסורתי, קלאסי, ומה זה דראג כיום. זה מעניין מאוד – פעם המהפכני היה גבר שמופיע כאשה או אשה שמופיעה כגבר. היום, איך שאני מופיעה, זה הקלאסי, הברור מאליו, אבל היום יש כל כך הרבה סוגים. יש את הקונצ’יטה הזו שהופיעה באירוויזיון עם זקן, יש דבר שנקרא ג’נדר בלנדר – ערבוב של המינים והמגדרים, ויש נשים שמופיעות כנשים”.

אז מה הופך אותן לדראגיות?

“אין בעצם הגדרה היום, ואני לא יודע אם אי פעם היתה איזושהי הגדרה. הדראג בעצם יוצא נגד הגדרות. לפחות בבסיס שלו זה הופעה של מחאה או התרסה נגד התניות חברתיות, נגד הפטריארכיה, נגד התפישות של איך גבר ואשה צריכים להיות. במובן הזה, במקרים רבים ההופעות האלה הן הופעות של מחאה או של אמירה פוליטית רדיקלית או איזו בעיטה, צעקה. עם הזמן הפך הדראג לפרפורמנס קווירי, ביטוי של אחרות. במובן הזה הדראג לא כופה את עצמו על עצמו ולא מגדיר את עצמו שכך צריך להיות. עם השנים פרץ הדראג את הגבולות שלו, ונוצרים בתוכו כל מיני אפשרויות שהן על הרצף המגדרי וכל אחד מוצא את אופן הביטוי הנכון לו. בכלל, גם הפירוש של קוויר השתנה. פעם היה מדובר על הומו או על לסבית, והיום המנעד הוא רחב יותר. לכן גם ההופעות הן רחבות יותר – יש כאלו שבאות להצחיק ולשעשע, יש כאלו שבאות למחות ולהציג סאטירה או אמירה חברתית, ויש כאלו שמדברות על מעמד הגבר ועל המיקום שלו בהתייחסות של החברה, וכך גם לגבי האשה. יש פה ערך חינוכי. קודם כל, מה שלא מוכר לך הוא מוזר לך ואתה פוחד ממנו כי הוא מאיים עליך. אנחנו מנגישים את זה לקהל וגם נותנים לו הזדמנות לשאול שאלות. מה שאני עושה זה ניסיון למתוח את הגבולות שלי. כמי שהיה ביישן ומופנם, המקום הזה שבו אני יכול לפרוץ ולהראות דרך הדראג מי אני זה המקום הכי דרמטי מבחינתי”.

מי הן מפקורה בולבול ומאמה דה לה סמאללה.

“מפקורה זה דותן ברום שהוא משורר שגר בהדר, פעיל חברתי שחוקר ומתעד את ההיסטוריה הגאה של חיפה. הוא עורך סיורים בעיר ופסטיבל בכל שנה. גם בנאמברים שלו הוא בועט בלי רחמים. מאמה זו אלן בסט – בחור ממש צעיר, בן 19, חייל בצבא”.

הקונספט של המופע האחרון היה בחירות, אבל במובן רחב יותר.

“כשקבעתי את התאריך להופעה חשבתי שאי אפשר יהיה לא להתייחס לבחירות. רציתי שהנושא יהיה בחירה – לא משהו מצומצם על הבחירות לעירייה. אז הנושא התחיל מאקטואליה, אבל בעצם בחלק מהקטעים דובר על בחירות אישיות בחיים, על מה אתה בוחר להיות ועל כמה אתה נותן ביטוי לבחירה שלך. במובן הזה הקלפי עמדה בכניסה והפתקים היו עם אפשרויות לבחירה – מה שאנשים בוחרים בפועל לעשות ואיך להתנהג. אם מישהו הוא הומופוב זה כי הוא בחר להיות כזה. הם אולי לא יודעים שהם בוחרים והם לא יודעים שהם יכולים פשוט לעשות בחירה אחרת. מנגד, קבלת האחר ולמידה להתקרב הן גם בחירות”.

אחת מכן שאלה אם הקהל מרוצה מתוצאת הבחירות ורק ארבעה אנשים הצביעו. קצת מפתיע בהתחשב בפערים בין המנצחת למפסיד.

“אז אולי יונה יהב צדק כשאמר שגנבו לו קולות. סתם סתם”.

מה הבחירה שלך?

“חשוב לי להרחיב את אופני הביטוי המיוחסים לזהות, לפרוץ את מעגל הרגשות החד מימדי, לעורר אמפתיה, ליצור גשר של תקווה ואופטימיות, להפיג פחדים, למוטט חומות, לנער סטיגמות ולקרוא תיגר על ההגדרה הצרה של הנורמטיבי”.

בשיר ששרת נראה היה שרבת עם עצמך.

“נראה לי מוזר לעשות קטע ללא מחאה ולשיר סתם שיר ללא אמירה. הרעיון הוא למצוא שיר ולתת לו פרספקטיבה אחרת, התבוננות אחרת. זוהי הזדמנות להשמיע, כמו הטוויסט שעשיתי לשיר של אלאניס מוריסט ששרה במקור לגבר שעזב אותה וכמה היא כועסת עליו. בנאמבר שלי ניקול רבה עם אסף. בחרתי בשיר כדי ליצור דיאלוג עם עצמי. אני, אסף האדם שמתמודד עם היותו הומו, אחר ושונה לעומת הדראגיסטית שבי, ואז נוצר דיאלוג בין שנינו. ניקול שרה למראה שבה יש תמונה של אסף, ומה שנוצרים על הבמה זה הקונפליקט והכאב שיצאו החוצה, מקום שבסופו של דבר יש בו גם השלמה וגם שמחה. בעצם דיברתי אל הדמות שלי ונוצר דיאלוג מעניין מאוד”.

ואז ניקול הורידה את כל הסממנים החיצוניים – העקבים, הפאה והריסים המלאכותיים.

“נכון, ניקול כאילו אומרת ‘מה אני צריכה אותו? זו הגרסה הישנה שלי, שילך’. זו פרשנות אחרת לשיר. אפשר להגיד שפה זו לא היתה תחפושת, פה זה לא פורים. העלבון הכי גדול לדראג זה כששואלים אותו למה התחפשת. בפורים אתה רוצה להיות דמות אחרת לרגע, אתה לא מתכוון להיות מישהו אחר כל הזמן. דראג הוא ביטוי עצמי שלך, אתה לא מתחפש. זו התקרבות לעצמי יותר מאשר התחפשות למשהו אחר. אני כך נותן ביטוי לחלק מתוכי, אני מתחבר אליו, אני נותן לו לצאת החוצה. זה לא שאני מרגיש אשה – אני לא טרנס שחושב ומרגיש כמו אשה ואז מתלבש כמו אשה. יש לי קטע עם נשיות כמו אותו פתק שבו כתבתי שאני אשה. כנראה שיש חלק שרוצה להיות משהו אחר, והדראג נותן ביטוי לזה”.

ביצירות שלך אתה מטפח את השונוּת כהמצאה תרבותית.

“נכון, איפה אפשר למצוא כרטיס ברכה להומו? היצירה שלי נועדה לברוא את הנורמלי כניגוד של הסוטה. כדי לנפץ את חומות הסטיגמה והעוינות אני עוסק בגילויים השונים של האחרות. היציאה מהארון של הומו בחברה מסוכסכת ורבת פנים, ההתמודדות של קהילת זהויות שמבקשת קבלה. יש עבודות שעוסקות בשלבי חוסר ההבנה או בדחייתה של הזהות הקווירית ומביעות זרות בעולם, חיפוש עצמי וגילויים של מאבק על חופש לביטוי, ויש עבודות שעוסקות בשלבי הקבלה, הפיוס ואפילו הגאווה. לכן אני רואה ביצירותי גם אפשרות של מתנה – להעניק מתנה זה קודם כל לאהוב את עצמך, ולאהוב את עצמך זה היכולת להפנות את המבט לאחר, לגעת בלבו. זה מי שאני”.

 

פתקי הבחירות במופע. "קבלת האחר ולמידה להתקרב הן גם בחירות” (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

כל הידיעות החמות בעיר אצלך במייל

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר