סמדי גוטמן. "בעקבות הפציעה שלי גיליתי הרבה אנשים שחשבתי שהם חברים אמיתיים והתבדיתי" (צילום: משה מעוז)
סמדי גוטמן. "בעקבות הפציעה שלי גיליתי הרבה אנשים שחשבתי שהם חברים אמיתיים והתבדיתי" (צילום: משה מעוז)

"עד שאת לא בחושך את לא מעריכה את האור"

אחרי 33 שנים שבהן הפכה לגורו של המחול האירובי בחיפה, סמדי גוטמן פרשה בעקבות תאונה שריסקה את רגלה. במקריות מדהימה, באותה השנה פרש גם בעלה אלי מאימון כדורגל אחרי אותן 33 שנים. בריאיון מהלב היא מספרת על הקריירה שלה ושלו, על החיים המשותפים, על המשברים ועל מה שצופן להם העתיד

פורסם בתאריך: 12.1.19 08:08

"אנחנו מתכננים את החיים אבל יש מי שמחליט בשבילנו. באופן מקרי, גורלי או איך שתרצי לקרוא לזה, גם בעלי וגם אני תכננו המון דברים, ובסוף מישהו אחר קבע עבורנו”.

קארמה איז א ביץ’?

“אני מאמינה שמכל דבר רע יוצא טוב, וכמו שאני עושה מלימון לימונדה, גם הוא ילמד לעשות את זה. הוא קיבל אזהרה אחת, קיבל את השנייה, וזהו, מספיק”.

מדהים שההקבלה בשינוי נכפתה על שניכם באותה השנה.

“זה באמת מדהים. אני לא יודעת איך להגדיר את זה. כן, זו קארמה. בשנת 1985 התחלנו שנינו בקריירה נפרדת – הוא כמאמן מכבי קרית ביאליק בכדורגל ואני כמדריכת אירובי – ושנינו סיימנו את הקריירה באותה השנה. אין מקריות כזו בעולם”.

כך נפתח הריאיון עם סמדר גוטמן. הגורו של האימון האירובי בחיפה נאלצה לפרוש לאחר 33 שנים פעילות מאוד בעקבות פציעה חמורה שהשביתה אותה ליותר מחצי שנה. בעלה אלי גוטמן, מאמן כדורגל מהטובים שגדלו בעיר, נאלץ לפרוש לאחרונה, שלושה שבועות בלבד לאחר שמונה למאמן מכבי חיפה, בעקבות מצבו הרפואי.

לפני שנה בדיוק מיהרה גוטמן לביתה לאחר שסיימה עוד יום עבודה. היא רצה לארוז מזוודה כי באותו היום היא היתה אמורה לטוס לחופשה ביוון. אך מישהו או משהו שם למעלה חשב אחרת. היא החליקה במדרגות ליד ביתה, התגלגלה על פני לא פחות מ־12 מדרגות, והבינה מיד שמשהו רע קרה.

“מי האמין בכלל שיקרה לי דבר כזה?”, היא תוהה, “לא יכולתי לזוז. למזלי בעלי היה בבית ולקח אותי לחדר המיון. אבחנו אצלי חמישה שברים בכף רגל שמאל, ממש ריסוק. הייתי בטראומה, לא הבנתי מה קורה איתי. הרופאה אמרה לי ‘תגידי תודה שלא נפגעת במקומות יותר קשים, שהפנים שלך נשארו כמו שהם ושהגוף איכשהו בסדר’. אבל היה לי קשה מאוד. הייתי שבורה נפשית ושבורה פיזית”.

הבנת שהפציעה הזו הולכת לשנות את חייך?

“הבנתי שיהיה תהליך ריפוי ארוך. כל הרופאים המליצו לי להיכנס מיד לניתוח אבל לא הסכמתי. פחדתי נורא מהניתוח, לא יודעת למה אבל כך האינטואיציה שלי אמרה לי. בדרך כלל אני מקשיבה לקול הפנימי שלי, וגם הפעם הרגשתי שלא נכון לי לעשות ניתוח. רציתי לשמוע חוות דעת נוספות עד שאמצא את האחד שיאשר לי שאני לא צריכה ניתוח. עברתי בין כמה מהרופאים הכי נחשבים בחיפה, והייתי פשוט גמורה. היו לי כאבי תופת, כאבים בלתי נסבלים. בסוף הגעתי למלאך ד”ר אייל מלמד מבית החולים רמב”ם שאמר לי שננסה להתגבר על הפציעה ללא ניתוח. יש לי חבר טוב בשם אלכס, רוקח מנוה שאנן שעזר לי מאוד ותמך בי. הוא הביא לי חומר מיוחד בשם מומיו – בקבוקים מיוחדים עם חומר מהרי הקווקז שמאחה שברים. נתתי בזה אמון ושתיתי שני בקבוקים כאלה”.

וזה באמת איחה את השברים?

“התהליך היה קצת יותר ארוך אבל עברתי את זה. השברים פחות או יותר התאחו. אמנם נשארו לי כל מיני בעיות של הידבקויות של רקמות, אבל בגדול נמנעתי מניתוח. כשאת נכנסת לניתוח את אף פעם לא יודעת איך תצאי ממנו”.

מנגד, אולי לאחר ניתוח ההחלמה היתה מתקצרת והיית יכולה לחזור לאמן?

“לא בטוח. אף אחד לא מבטיח לך כלום. החלטתי לקחת את העתיד שלי לידי ואמרתי ‘מה שיהיה יהיה’”.

כמה זמן נמשכה ההחלמה?

“היא היתה ארוכה מאוד. במשך חצי שנה הייתי עם רגל מגובסת ונעזרתי בהליכון. ייאמר לזכותו של אלי שהוא תמך בי, ובאמת שיגעתי אותו לא מעט. הייתי מתעוררת באמצע הלילה בטירוף ומתחילה לבכות בכי קורע לב – על מה שקרה לי, על האובדן של ההנאה שלי שהיא הספורט, על הכאבים ועל הכל מכל. זה לא דבר פשוט לאבד את זה”.

ספורט הוא התמכרות לכל דבר.

“זה משהו שהיה חסר לי במוח. היום אני מבינה את זה יותר ויודעת כמה כל ההורמונים המטורפים האלו במוח גורמים לנו להתמכר. עברתי תהליך של גמילה – גמילה כואבת של כאבים פיזיים בגוף. את לא יכולה לעשות כלום, את אפילו לא יכולה ללכת. כל הזמן הייתי צריכה לחשוב ולחשב מסלול עם ההליכון ולהתפלל שלא שכחתי משהו בדרך כי אי אפשר לחזור. זו היתה לוגיסטיקה שלמה. למזלי היה לי מלאך בדמותו של הפיזיותרפיסט פיני שרון שעזר לי”.

 

סמדי גוטמן באימון. "הטבעתי את חותמי, וזהו סיפוק אדיר בשבילי" (צילום: משה מעוז)

 

ג’יין פונדה נכנסה לחיים

גוטמן נולדה בחיפה לפני 54 שנים, ולמעט שנה אחת שבה עברה המשפחה להתגורר בעומר, כשבעלה אימן את הפועל באר שבע, היא לא עזבה את העיר. היא גדלה בכרמל הצרפתי, בת שנייה מתוך ארבעה ילדים, למדה בבית הספר היסודי טשרניחובסקי ובחטיבת הביניים של בית הספר ליאו באק, ואת התיכון סיימה בבית הספר עירוני א’ בקרית אליעזר. אמה ז”ל ממוצא מרוקאי ואביה יליד ספרד גידלו משפחה חמה, אוהבת, תומכת ומלוכדת.

בחופש הגדול שבין י”א ל־י”ב היא הגיעה עם החבר שלה באותה העת למילק בר צביקה במרכז הכרמל. “ראיתי גבר עומד ומסתכל עלי”, היא נזכרת, “אף פעם לא נתקלתי בו אז שאלתי מי זה. אמרו לי שזה אחיו הגדול של גילי גוטמן שהיה בחבר’ה שלנו. הוא היה מבוגר יותר, למד בווינגייט ולא הסתובב במקומות שבהם אנחנו הסתובבנו. מכיוון שמעולם לא ראיתי אותו אז גם לא ממש התייחסתי. כעבור כמה ימים שוב נתקלתי בו, הפעם בים, ואז הוא זרק לי משפט. חייכנו האחד לשנייה והמשכנו לדרכנו. איכשהו הוא הגיע אלי, וזה היה קטע כי הוא היה כבר בוגר, מבוגר ממני בשמונה שנים, ואני הייתי ילדונת. מה הבנתי מהחיים שלי? הייתי בתחרות מלכות היופי של חיפה והראש שלי היה בשטויות”.

ומה עם ההוא?

“(צוחקת) ההוא – נפרדתי ממנו. אחרי שיצאנו במשך כמה חודשים החלטתי שאלי לא בשבילי – מבוגר מדי ולא מתאים לי. הוא רצה שאעלה אליו לשמוע תקליטים, אני רציתי מסיבות. הייתי נערה צעירה והוא כבר היה מורה לחינוך גופני. נראה לי שהפער הזה הוא יותר מדי גדול. היחידה שתמכה ורצתה את הקשר הזה היתה אמא שלי שהתאהבה בו מהרגע הראשון שבו היא ראתה אותו. נפרדנו, כעבור חודש נפגשנו שוב, ומאז אנחנו ביחד. השאר היסטוריה”.

רגע, לאן את רצה?

“חזרנו ואלי הציע לי נישואים. הייתי בת 17.5. כשהתחתנו הייתי בת 18 וקצת”.

לא התגייסת לצבא?

“התגייסתי. אבא שלי עמד על כך שאני חייבת להתגייס אחרת אשגע אותו כל ימי חייו. הוא מכיר אותי. עשיתי צבא שלושה חודשים והשתחררתי בגלל החתונה. מיד אחרי החתונה הלכתי ללמוד במכון ווינגייט”.

זה משהו שתמיד רצית?

“תמיד. כל החיים שלי רקדתי בכל המסגרות, בעיקר ריקוד מודרני, קלאסי, ג’אז וסטפס. אז עדיין לא היה מחול אירובי. החלטתי ללכת ללמוד הוראת מחול בבית הספר למחול של קאי לוטמן, ופתאום נכנסו לחיים שלנו ג’יין פונדה, ורד צבעון וכל הטירוף של המחול האירובי. החלטתי לעשות מעבר חד ועברתי לווינגייט כדי להשתתף בקורס הראשון שנפתח בארץ למחול אירובי. זה היה לפני 35 שנים. נכנסתי לזה חזק לפני 33 שנים, לאחר שנולד הבן הראשון שלנו אורי. התחלתי לעבוד בבתי ספר ובמתנ”סים. אז עוד לא היו מכוני כושר גדולים, והייתי עוברת עם הטייפ ממקום למקום. לפעמים הייתי לוקחת את הילד איתי, עם הטייפ ועם הקלטות. מדהים אותי איך הענף התפתח עם השנים ועם הקדמה. ככה המשכתי לעבור ממקום למקום עד שנפתח ההולמס פלייס בגרנד קניון לפני 20 שנה. השיעור הראשון שם היה שלי. שם צמחתי, התפתחתי והתקדמתי. במהלך השנים ילדתי שני בנים נוספים”.

יצרת לעצמך עדת מעריצות ומעריצים.

“זו היתה היסחפות כזאת. היינו בתוך לופ מטורף. סחפתי אחרי מלא אנשים. ההולמס פלייס היה הבית השני שלי, מקום שאני אוהבת מאוד, מעריכה מאוד ומוקירה מאוד כי בזכותו פיתחתי קשרים, התקדמתי, צברתי ניסיון ונהניתי. כל בוקר היה בשבילי חגיגה. כשאת מתפרנסת מההובי שלך אין יותר טוב מזה. עד היום רוב האנשים שם בקשר איתי, קשה להם מאוד העובדה שפרשתי”.

לא חשבת אף פעם לפתוח סטודיו משלך, להיות עצמאית?

“לפני שנפתחו כל המכונים היה לי סוג של סטודיו בנוה דוד אבל לא יכולתי להעניק למתאמנים שם את כל הפסיליטיז שההולמס פלייס נתן. היתה תחרות גדולה מאוד בשוק, והעדפתי לעבוד כשכירה, במיוחד עם החיים שאני חיה – בעל עם קריירה שעבר ממקום למקום, מעיר לעיר. הייתי חייבת שיהיה לי סוג של יציבות, וההולמס פלייס היה בשבילי המקום הזה – יציבות נפשית וכלכלית. ידעתי שזה המקום שלי ושטוב לי עם זה”.

הפכת לגורו בעולם הכושר בחיפה ובנית קריירה מפוארת. את מוזמנת לכל השקה וכותבים עלייך תדיר במדור הרכילות. הרצון שלך להיות מפורסמת קשור לעובדה שבעלך מפורסם?

“קשה לי להעיד על עצמי שאני גורו. אני מפורסמת בזכות עצמי כי עשיתי משהו. ב־33 שנים כמאמנת מובילה בתחום הטבעתי את חותמי, וזהו סיפוק אדיר בשבילי. גדלתי ביחד עם אלי, זה לא שהכרתי אותו כשהוא היה מפורסם. אני לא חושבת שרציתי להיות מפורסמת, נתתי לו את כל הבמה כי במקצוע שלו, אם את לא נותנת שקט לגבר, קשה מאוד להתקדם. יש פתגם שאומר שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה. אני לא צריכה לומר את זה, הוא אומר את זה בעצמו. נתתי לו המון שקט, לפעמים על חשבוני. לא יכולתי להמריא יותר מדי. אי אפשר ששני קרייריסטים יהיו בבית אחד. לגדל שלושה ילדים זה לא קל – לימודים, מחלות, עוברים עם ילדים ומישהו צריך להיות שם, מיליון ואחת בעיות. היה לי נוח עם שעות העבודה והעדפתי לא להמריא יותר מדי אבל להיות הכי טובה במה שאני עושה. המוטו שלי הוא ‘מה שאת עושה, לא משנה מה, תהיי הכי טובה’. או לפחות תשתדלי להיות הכי טובה”.

זה משהו שהעברת לילדים?

“כן, ללא ספק. הכי חשוב זה לתת את המקסימום”.

גם אלי כזה.

“שנינו פרפקציוניסטים מטורפים. הייתי יושבת שעות ומכינה מערכי שיעור ודיסקים עם מוזיקה, מחדשת כל הזמן. הייתי יכולה ללמד ארבע שעות ביום כאשר כל שעה היא שונה לגמרי מהקודמת. הדמיון שלי עבד שעות נוספות ועבדתי כמו מטורפת. לצערי גם פגעתי בגוף שלי עם כל העבודה המעמיסה הזו שגורמת לשחיקה. עד היום האחרון נהניתי מכל רגע ובכל בוקר הגעתי לעבודה עם התרגשות. אמרתי לעצמי שביום שבו ארגיש שאין לי חשק אני פשוט אחתוך, אבל אלוהים סידר לי שאעזוב מוקדם, וכנראה שיש לו את הסיבות שלו”.

יש כאלו שיגידו אחרי 30 שנה די.

“הייתי כבר מותשת אבל לא חשבתי לפרוש. זו לא הפציעה הראשונה, היו לי כמה פציעות במהלך הקריירה, אבל התגברתי עליהן ושרדתי, עם כדורים, עם זריקות. באתי לעבודה מחויבת ומחויכת כשאף אחד לא יודע מה אני עוברת. גם כשחוויתי קשיים עם אמא שלי שחלתה, תמיד הייתי באנרגיה טובה, אף אחד מעולם לא ידע מה באמת מסתתר מאחורי החיוך. כי כשאת באה לעבודה כזו את נותנת אנרגיה לאנשים שמצפים לקבל אותה ממך. את לא יכולה להפיל עליהם את הקושי שיש לך. זה גם סוג של הבראה נפשית בשבילי – הרי ספורט ונפש הולכים ביחד. את מגיעה שמחה, רוקדת ושרה, שוכחת מכל הבעיות, אפילו אם זה רק לשעה או שעתיים, וזה שווה את המחיר. שילמתי על הגוף שלי”.

היית מתאמנת בכל שיעור ביחד עם הקבוצה. יכולת למתן את ההשתתפות שלך.

“תמיד חוויתי עם המתאמנים שלי את העוצמה של השיעור ואת הכאב בגוף בשביל להבין מתי לעשות סטופ. לא חוכמה לבוא ולתת הוראות, לומר לקבוצה לעשות משהו ואז לגלות שיש הרבה פציעות. אני חושבת שהייתי מדריכה אחראית מאוד וקשובה מאוד למתאמנים שלי. לכן אני חושבת שזכיתי לכל האהבה הזו וקיבלתי אותה בזכות”.

 

סמדי ואלי גוטמן. "הוא תמיד אומר שאני היתד של הבית" (צילום: משה מעוז)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

החיים כרכבת הרים

אהבתו של אלי גוטמן לכדורגל הביאה אותו לטופ של הכדורגל במדינה, אך ההתחלה לא היתה קלה. הוא החל כמאמן בליגות הנמוכות באזור הצפון, ואת ההזדמנות לאמן בליגה הראשונה הוא קיבל כשהיה בא לצפות באימוניו של שלמה שרף שאימן את מכבי חיפה.

“הוא היה הולך לאימונים וממלא מחברות עם רשימות”, משחזרת גוטמן, “יום יום הוא היה מגיע למגרש וכותב את מה שראה. הוא היה צמא למידע. שרף הבחין בו ושאל אותו מה הוא רושם. אלי הראה לו, ושרף התרשם מהרצינות שלו. אלי הוא מסודר מאוד, פרפקציוניסט בלתי נלאה בכל דבר שהוא עושה, והוא הרשים את שרף שצירף אותו לצוות כעוזר מאמן. זאת היתה הזדמנות פז. לעולם לא אשכח לו את זה שהוא נתן לאלי את הבמה ואת דריסת הרגל בליגה. אחרי כמה שנים אלי התחיל לאמן לבד והגיע לאן שהגיע בזכות עבודה קשה והתמדה. הוא לא ויתר אף פעם, תמיד היה נאמן לעקרונות שלו, גם אם זה היה במחיר של לקום ולהתפטר. יום אחד רכשנו דירה בבוקר ואחר כך הוא נסע למשחק, אני חושבת שזה היה בבית”ר חיפה. כעבור שעה הוא חזר הביתה. שאלתי מה קרה, חשבתי שהמשחק התבטל. ‘התפטרתי’, הוא ענה. ‘סליחה’, אמרתי ‘עכשיו קנינו בית. מי מתפטר ביום שבו הוא קונה בית?’. הוא אמר שהוא לא מוכן שיתערבו לו בהחלטות או בחיים. ככה הוא היה כל החיים שלו – פשוט לא הסכים שמישהו יחליט עבורו או ישנה את דעתו לגבי שחקן זה או אחר. ככה הוא סלל את דרכו, בצורה מכובדת מאוד, והגיע להיות מאמן נבחרת ישראל שזה באמת הטופ. הרבה מאמנים ושחקני עבר מפוארים לא זכו לקבל את התפקיד הזה, ובזכות התוצאות שהוא עשה והדרך היפה שהוא עבר באמת הגיע לו. מגיע לו שאפו ענק. בדרך הוא עבר המון דברים – היו עליות והיו ירידות – אבל אני רוצה להתמקד בהצלחות”.

איך החיים לצדו?

“החיים לצד אלי? אני מדמה אותם לרכבת הרים. החיים איתו הם מרתקים ומעניינים ומלאי הפתעות, את אף פעם לא יודעת מה יהיה, וזה כל היופי. לא משעמם”.

אמרת שאת אוהבת יציבות.

“הוא תמיד אומר שאני היתד של הבית ושאני אי של שפיות ואי של יציבות. הרי אם שנינו היינו שפויים ויציבים היינו משעממים. עברנו הרבה דברים בדרך, זה לא היה קל”.

חוויתם משבר בחיי הנישואים.

“משבר שצמחנו ממנו ושעשה לנו טוב. מי שמספר לך שהכל ורוד והכל טוב אצלו הוא שקרן אחד גדול, כי כשחיים הרבה שנים ביחד אז יש מהכל. יש גם רגעים טובים, גם רגעים פחות טובים, יש משברים, והחוכמה היא לצלוח אותם. החוכמה היא לדעת להתגבר ולצמוח. אני חושבת שבעקבות המשבר רק נהיינו חברים טובים יותר, אוהבים יותר, מחוזקים יותר ובסך הכל זה עשה לנו טוב. צריך לקחת מזה דוגמה לחיים. אני לא חיה בסרט. להבדיל מהרבה נשים שאני מכירה שמטאטאות מתחת לשטיח, אצלי הכל על השולחן. אני אוהבת שהמדף הוא נקי, להגיד את כל אשר על לבי. כנות ויושר הם הדברים שמובילים אותי בחיים. אני לא אוהבת להשאיר דברים בבטן. חובה להגיד את כל מה שיש לך, במיוחד אם זה לבן הזוג שלך או לילדים שלך, לפתור דברים ולנסות לתקן אותם”.

היה ברור שתעשי הכל לתקן את המצב?

“כן. אני בודקת את הדברים לעומק כדי לנסות לברר ולתקן. אם חלילה לא הולך אז לא הולך, דברים לא נעשים בכוח. אלי הוא האהבה הגדולה של חיי”.

את מדברת על כנות ויושר ויהיו כאלו שיאמרו שאלי לא כזה.

“אני מדברת באופן כללי על אנשים שסביבי ולא רק עליו. בעקבות הפציעה שלי גיליתי הרבה אנשים שחשבתי שהם חברים אמיתיים והתבדיתי. למזלי יצרתי לי גם חברויות מחוץ לתחום, כי בתחום אין חברים”.

אנשים רואים דמות על מסך הטלוויזיה. גלי לנו משהו שלא ידוע על אלי.

“אלי בן אדם מלא, יש לו המון, פשוט לא מכירים אותו מספיק. לא רק כדורגל יש לו בראש, הוא יכול לדבר איתך על כל נושא ובכל דבר הוא מבין. הוא מכור לסרטים, זו הבריחה שלו כשבא לו להתנתק. אני בורחת למוזיקה. לפני משחקים חשובים הוא היה נסגר בחדר ורואה סרט. הוא אוהב תיאטרון, הופעות, אנחנו מבלים המון בחו”ל רק שנינו. אנחנו אוהבים לטייל ברחובות ימים שלמים – התרפיה שלו היא הליכה ברגל. הוא איש משפחה למופת, בן ואח נהדר ואבא שקשור מאוד לבנים ותומך בהם. כשהם היו קטנים זה היה פחות כי הוא היה עסוק בקריירה שלו, אבל בשנים האחרונות הוא מפצה אותם בגדול. בשנים האחרונות אלי השתנה לגמרי. אם פעם הוא היה מאמן נוקשה ודיקטטור – גרמני קראו לו – בשנים האחרונות הוא שינה סגנון ושיטה והפך להיות סוג של אבא-חבר לשחקנים, ולכן הם נתנו בשבילו את הנשמה. כך היה בהפועל תל אביב וכך היה בנבחרת. בואי נגיד שהקדישו לו ונלחמו עבורו, וזה דבר מאוד חשוב”.

ואז הוא קיבל התקף לב.

“ב־29 בינואר 2011, יום שבת, 7:00 בבוקר. זה יום שאותו לא אשכח לעולם. זו היתה העונה השלישית שלו בהפועל תל אביב, והוא התעורר עם כאב. הייתי צריכה ללכת לעבודה והוא אמר שהוא יתאפק והתעקש לחכות. אמרתי שאין מצב ונסענו ככה, עם הפיג’מות, לבית החולים. תוך שש דקות היינו בבית החולים כרמל, שם הוא קיבל את ההתקף הגדול. אמרו לי שאם לא היינו מגיעים בזמן הוא לא היה איתנו יותר, שאי אפשר היה להציל אותו. אלי עבר צנתור והשתקם. למרות הכל הוא רצה לחזור לאמן את הקבוצה כי הוא בן אדם עקשן שלא מוותר. אז חזר לאמן וזכה בגביע באותה העונה. זה מראה על הבן אדם, על הנחישות ועל הרצון שלו”.

הוא התמנה למאמן הנבחרת, אחר כך שימש פרשן טלוויזיה, ובנובמבר האחרון חזר לאמן בליגה. מכבי חיפה היתה משאת נפשו?

“כשהוא היה עוזר של שרף הם זכו בשתי אליפויות היסטוריות, ומאז כל הזמן ישב לו בראש שהוא רוצה לסגור מעגל ולחזור למכבי חיפה כמאמן ראשי. במשך כל השנים זה פשוט לא הסתדר, לא יצא, ואז הוא קיבל את ההצעה והיה כולו בהתלהבות. הוא הרגיש כאילו הוא חזר אחורה איזה 20 שנה”.

באחד מהריאיונות שלו הוא אמר שהיה אוהד מכבי. לאוהדי הפועל דווקא זכור אחרת.

“כשהוא היה קטן הוא אהד את מכבי. גם אבא שלו היה אוהד הקבוצה”.

את בטוחה? גילי אחיו שרוף הפועל.

“באיזשהו שלב, כשאלי היה בוגר יותר, הוא היה בהפועל. הוא רצה לשחק שם אבל לא הצליח. אז נכון, בשלב מסוים הוא היה אוהד הפועל, אבל בגדול הבית היה מכבי. כשאבא שלו נפטר לפני חצי שנה אלי הרגיש שהוא מרצה אותו. הוא מה זה רצה להיות שם. הוא אהב מאוד את האווירה, ויעקב שחר היה מקסים. כל הצוות, השחקנים והאוהדים קיבלו אותו בכזו אהבה, כאילו ציפו לו”.

ואז אלוהים החליט אחרת.

“קרה מה שקרה”.

מה באמת קרה?

“הוא לא הרגיש טוב. תראי, בשנים האחרונות אלי לא אימן באופן רציף. הוא חי חיים רגועים ושקטים, למעשה הוא התרגל לסוג של חיים די נינוחים, ופתאום שוב להיכנס ללחץ הזה של משחקים. הוא לא היה מודע, כנראה שכח מה זה לחוות לחץ. במשך שלוש שנים הבן אדם היה רגוע, ולפתע הוא נכנס ב־1,000 ואט, נכנס בטירוף, הגיע כל בוקר ב־8:00 למתחם בכפר גלים ועזב ב־20:00. הוא דאג לכל דבר, מהקטן ביותר לגדול ביותר, ניסה לעשות שינוי והצליח בשלושה שבועות שהיה שם לעשות איזה וייב טוב במועדון. השחקנים התחברו אליו בצורה מדהימה. זה היה מושלם. ואז הגיע הדרבי, קרה מה שקרה, הוא לא הרגיש טוב, עלה לו לחץ הדם, וזהו. הלכנו לבית החולים והרופא אמר לו חד משמעית שאם הוא רוצה להמשיך לחיות הוא צריך לוותר על האימון”.

הוא לא ניסה להתקומם?

“ברור שהוא ניסה להתקומם, אבל אני הייתי שם. כל החיים אני שם בשביל להעמיד את הדברים כמו שהם, להציב לו מראה. אני מעדיפה בעל בריא – זה מובן מאליו ואני לא צריכה לתרץ את זה. היה לו קשה מאוד – קשה לו עד היום – אבל צריך לדעת לפנות את הבמה. אנחנו שחקנים על במה, וצריך מתישהו לרדת ממנה מסיבה כזאת או אחרת. אין מה לעשות, אלה החיים”.

איך הגיבו בקבוצה?

“אני חייבת לספר על שחר. הוא פשוט אישיות מדהימה ונעלה שהתנהג כל כך יפה, כל כך ג’נטלמני וכל כך בכבוד לאלי. הייתי מופתעת מאוד. אני מכירה אותו שנים, ורק עכשיו עמדתי על טוב לבו. כל מה שהוא עובר עכשיו עם האוהדים זה עוול אחד גדול. הוא בן אדם מדהים. אם לא הוא לא היתה מכבי חיפה, ואני לא חושבת שתהיה מכבי חיפה בלעדיו. הוא תורם בלי סוף לאורך כל חייו, אז שאנשים ייקחו בפרופורציות לפני שהם כותבים ומכינים שלטים. שיחשבו מה היה קורה בלעדיו. זו דעתי כי אני מכבדת מאוד את הבן אדם הזה ואת כל האנשים סביבו”.

קראת את הטוקבקים שכתבו שאלי חיפש תירוץ לעזוב לאחר התבוסה בדרבי?

“נו באמת, נראה לך? ככה את מכירה את אלי? מה, הוא לא חווה הפסדים בכדורגל? אחרי הפסד אחד אתה קם והולך? זה ממש לא הוא. אני לא קוראת טוקבקים, אנחנו יודעים מי יושב מאחורי המקלדת וכותב. זה לא מדבר אלי. אני מכירה את בעלי ויודעת מי הוא. אני יודעת שיש לו הרבה מה לתת לכדורגל ושהוא יכול לעשות עוד דברים נפלאים, רק לא על המגרש. יש עוד הרבה תפקידים אחרים שאפשר לעשות. לתת מהידע שלו לאחרים זה הדבר הכי חכם שאפשר לעשות. מי שייקח אותו כדי להעשיר דור המשך – בעיני זה הדבר הכי מדהים שיש כי יש לו מה לתת. חבל שבן אדם כזה יהיה מבוזבז. הוא עדיין מעכל את כל מה שקרה כי הוא עבר טלטלה גדולה וזה לא דבר קל, אבל כמו שאני השלמתי עם השינוי בחיים שלי ועם אובדן העבודה האהובה שלי והיום אני פורחת וחיה חיים אחרים, אז בעתיד זה יקרה גם לו”.

 

סמדי גוטמן. "היום יותר מתמיד אני מעריכה את מה שיש ולא בוכה על מה שאין" (צילום: משה מעוז)

 

הגיע הזמן לנכדים

בעקבות הפציעה החליטה גוטמן לעשות שינוי בחיים. היא לא אחת שתשב בחיבוק ידיים ולכן היא נרשמה ללימודים בווינגייט בקורס תזונת ספורט – מה שיעזור לה להיות קואצ’רית לאורח חיים בריא.

זו תהיה הקריירה השנייה שלך?

“בחרתי בזה כי יש לזה קשר לספורט. אני עדיין רוצה להישאר בתחום בגלל שאני מחוברת אליו. ככה אני מרגישה שלא התנתקתי. אני לומדת המון, והיום אני בודקת כל מה שאני מכניסה לגוף שלי ומקפידה מאוד. חשוב לי לשמור על הגוף שלי כי הוא בית מקדש, ואני לא רוצה להכניס אליו דברים שיהרסו אותו. בסופו של דבר תזונה היא מקור כל התחלואות של גופנו, והיום יותר מתמיד אני מודעת לזה. תזונה לא נכונה וסטרס הם הרס עצמי ברמות. זה אחד הדברים הטובים שקרו לי, כי לא סתם קרו דברים. אם לא היה קורה מה שקרה הייתי כנראה נשארת וממשיכה את מה שעשיתי עד לשחיקה טוטאלית. נעצרתי בזמן כדי לשמור על הקיים, לשמור על הגוף שלי. אין חלקי חילוף. אני רוצה לתת טיפ לכולם – אנא, שמרו על גופכם. כשאתה נפצע זה דבר נורא, זה כאב בלתי נסבל, ולכן כדאי לשמור על הקיים ולהיזהר בספורט. אני סבורה שצריך לעשות ספורט אבל הכל במתינות, במידה. לא ידעתי לשמור על עצמי, נתתי את כל כולי בשיגעון. אני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי, הכל נעשה באהבה, אבל היום, כשהתבגרתי מעט אחרי שחוויתי פציעה חמורה ואני מכירה את הגוף שלי טוב כל כך, אז אני שומרת עליו. זהו, זה הטיפ שלי”.

הבנתי שאת כבר לא יכולה לחכות ולוחצת על נכדים.

“אורי כבר בן 33, טל בן 29 וגל בן 21. שלושתם הם החיים שלי, הם כל עולמי. שני הגדולים גרים בתל אביב, ובכל ביקור שלי אני חופרת להם. אני רוצה מאוד, גם יש לי זמן להעניק עכשיו, אז שינצלו את זה. לרוב החברות שלי כבר יש נכדים, אז אני חושבת שזה מתבקש, לא? כשנפצעתי ושכבתי מרותקת במשך חמישה חודשים למדתי שעד שאת לא בחושך את לא מעריכה את האור. והנה, שרדתי גם את זה. היום יותר מתמיד אני מעריכה את מה שיש ולא בוכה על מה שאין. מצער אותי בשביל אלי על זה שהוא לא יכול לאמן, אבל אין מה לעשות – אלה החיים. צריך לדעת לקבל שינויים, אי אפשר לשקוע בעבר, צריך להתקדם קדימה. עכשיו הזמן שלו לכתוב פרק אחר בספר אחר. רק צריך להישאר אופטימיים”.

 

סמדי גוטמן עם בניה אורי, טל וגל. "לרוב החברות שלי כבר יש נכדים, אז אני חושבת שזה מתבקש, לא?" (צילום: משה מעוז)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר