חני בוהדנה התייתמה מהוריה כשהיתה בת 12. בפרק זמן של שנה נפטרו אמה שהיתה מטופלת בדיאליזה ואביה שחטף אירוע מוחי, והשאירו אחריהם 11 ילדים וילדות. בוהדנה, השמינית בסדר האחים, סירבה לעבור לחסות של אפוטרופוס, אפילו לא אצל אחת מאחיותיה הגדולות. היא הרגישה בוגרת מספיק כדי לדאוג לעצמה, להמשיך בחייה, לפתח את כישוריה ובעיקר לחלום.
כשאמה היתה עדיין בחיים הן נהגו ללכת להסתובב בשוק הפשפשים. היא היתה מתחננת שיקנו לה שידת טואלט עתיקה לחדר או פריט ריהוט אחר. “כשתגדלי ותתחתני תוכלי לסדר את ביתך כפי שאת אוהבת”, השיבה לה האם, “לנו זה לא מתאים, אנחנו לא יכולים להכניס את הריהוט הכבד הזה הביתה”.
גם לאחר שהתייתמה המשיכה בוהדנה לפקוד את שוק הפשפשים רק משום שלא היה לה מספיק כסף לרכוש לעצמה בגדים חדשים. היא נאלצה להסתפק בבגדים יד שנייה, אבל הצליחה לעשות מהלימון לימונדה.
“הייתי מגיעה לשוק הפשפשים ורוכשת לי כל מיני חפצים – בגדים, נעליים, תיקים וכובעים”, נזכרת בוהדנה, “לא היה לי מספיק כסף לקנות דברים חדשים אבל הייתי קוטפת לי את הדברים הכי מיוחדים. בכל מקום שאליו הייתי מגיעה היו אומרים לי ‘וואו, איזה בגד, איזו נעל, איזה תיק, איזה יופי, מאיפה זה?’. עניתי שזה משוק הפשפשים, ואנשים לא ידעו בכלל מה זה השוק הזה. הייתי ממציאה את האופנה, ממש כך”.
איך היו החיים עד גיל 12?
“גדלתי בטירת כרמל, למדתי בבית הספר אריאל, וכל הזמן הייתי מנקה, מבשלת, מסדרת את הבית ותופרת. הייתי עצמאית לכל דבר. ההורים שלי עלו ממרוקו. אמא שלי דיברה שבע שפות והיתה מתורגמנית, אבל לא רכשתי ממנה שום שפה. כשהיא הגיעה לארץ היא התעקשה לדבר רק בעברית. שניהם לא היו הרבה שנים בארץ כי הם נפטרו”.
מי גידל אותך?
“אף אחד לא גידל אותי, אני גידלתי את עצמי. לא רציתי אפוטרופוס. אחותי הבכורה לקחה על עצמה לגדל את האחים הקטנים, אבל אני תמיד הרגשתי עצמאית ובוגרת. בגיל 12 נראיתי כמו בת 17 או 18. כשאת גדלה לתוך זה את כבר לא מתנהגת כמו ילדה. את מתחזקת עם השנים, לוקחת את כל האחריות על עצמך ומכוונת את עצמך למצב. גרנו בבית של ההורים והייתי צריכה להתאים את עצמי לסיטואציה. אם כנערה הייתי אמורה לחזור עד השעה 24:00 אז חזרתי ב־24:00 ואפילו לא דקה מאוחר יותר. לא ניצלתי את העובדה שאין לי הורים ושאפשר להשתולל. הלכתי לבית ספר אבל היה לי קשה מאוד, בעיקר בחורף. חשבתי על ההורים שנמצאים בקבר והגשם מרטיב ומציף אותם. מה לעשות, ילדה חושבת על דברים בצורה אחרת. בבית הספר התחשבו בי ונתנו לי להתעסק ביצירה ובאמנות. כשהיו צריכים לצייר משהו או להעלות הצגות היו ממנים אותי לאחראית. זה פשוט עשה לי כיף ללכת לבית הספר כי נתנו לי לעשות דברים אחרים במקום ללמוד. כל הזמן היו אומרים לי שאם היו משקיעים בי יותר אז הייתי משהו”.
למה התכוונו?
“כילדה ציירתי יפה מאוד, אפילו הציגו ציורים שלי במוזיאון חיפה והם זכו במקום ראשון בעולם באיזו תחרות. רציתי מאוד להיות בחוג ציור במוזיאון ולצייר עם כל הילדים, אבל היה לי קשה להגיע. הנסיעות עלו משהו כמו חמש לירות, אז הייתי שוטפת מדרגות כדי להרוויח את הכמה לירות האלה. בשלב מסוים הפסקתי לצייר כי לא היה לי מספיק כסף להגיע לשם, אז עשיתי דברים אחרים. התקבלתי ללהקת הצברים בטירת כרמל שהיתה להקה ייצוגית, והופענו בכל הארץ. היו לי חיים יפים בסך הכל. הייתי בתנועות נוער ומילאתי את עצמי בכל מיני מסגרות בשביל לא להיות ברחוב. שמרתי על עצמי. הייתי דמות מוכרת מאוד בטירה כי הייתי שחקנית טובה ושרתי יפה. היו הרבה תחרויות של שירי ילדים שבהן זכיתי ברוטציה – פעם מקום ראשון, פעם מקום שני, אבל בחיים לא מקום שלישי”.
אז אולי הפסדנו ציירת או זמרת אחת בדורה?
“אולי (צוחקת)”.
האחים והאחיות ליוו אותך?
“האחים לא ליוו אותי, הם היו טרודים בפרנסה. הרי מה היינו צריכים? קורת גג ואוכל וכסף לשלם את החשבונות. גדלתי ממש לבד, אף אחד לא דאג לי. כילדה את לא חושבת על זה שיש חשמל ומים זורמים בבית בגלל שמישהו שילם על כך. ידעתי שגרתי בדירה, וכל השאר לא עניין אותי, לא חשבתי על זה בכלל. יש לי אחות בכורה שטיפלה בכל הנושא הכספי בדירה כדי שאנחנו נישאר שם ושיהיה לנו נוח. את האחות הכי קטנה היא גידלה אצלה בבית, אבל בגלל שאני הייתי בת 12 לא רציתי ללכת לשום מקום, רציתי להישאר בבית. תמיד הייתי עסוקה ועד היום אני תמיד עסוקה. לא תמצאי אותי בבטלה, תמיד יש לי מה לעשות”.
חני בוהדנה. "יש לי קליינטים מאילת עד קרית שמונה” (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
“זה כל עולמי”
אלא שמעבר לעצמאות בגיל צעיר, בוהדנה גם שידרה עיקשות. הלימודים לא ממש עניינו אותה אבל צה”ל כן, וכשהיתה בת 16 היא כתבה לנשיא המדינה מכתב וסיפרה לו על יתמותה ועל דרישתה להתגייס מוקדם. היא למעשה התחננה. חצי שנה עברה והיא התחיילה. כשהשתחררה היא מיהרה להתחתן, ובגיל 19 הפכה לאמא למוני. לאחר 25 שנות נישואים ועוד שני ילדים – אדריאן ועדן – היא התגרשה וגידלה את הילדים בכוחות עצמה. היא עבדה כמוכרת בכל מיני חנויות ומעידה על עצמה כמוכרת מעולה. היא המשיכה לצייר, לעצב ולתפור בגדים, לרכוש שידות וכיסאות שאותם היא צבעה ושעליהם היא ציירה. את כל עבודותיה היא מכרה לאנשים בשכונה, וכך התפרנסה. בזמן הזה היא הכירה את חיים מנדלסון, ולאחר עשור ביחד הם התחתנו.
“יש לי בן זוג שהוא חבל על הזמן, גבר מהסרטים”, היא משוויצה, “אני מאחלת לכל אחת בעל כזה. אין לנו ילדים משותפים, והכי טוב ככה. יש לנו כלבה יורקשיירית שקוראים לה בון בון, והיא חלק מהחיים המשותפים שלנו. הוא הביא לי אותה כשהיא היתה גורה, אז אנחנו מתנהגים אליה כאילו היא הבת שלנו – אסור לצעוק עליה וצריך ללטף אותה כל הזמן. היא מקסימה. אמנם אין לנו ילדים משותפים, אבל יש לנו הרבה דברים משותפים. בתחילת ההיכרות הוא קלט שיש פה מישהי עם פוטנציאל ושאל אותי מה הייתי רוצה לעשות. אמרתי לו שהחלום שלי הוא לפתוח חנות קטנה בשוק הפשפשים, במיוחד לאחר שהצלחתי למכור את הריהוט שיצרתי. הוא דחף אותי, ואני קצת חששתי כי לא היה לי כסף. הוא האמין בי וידע שאסתדר. לקחנו חנות קטנה מאוד, מטר על מטר, סידרתי אותה מדהים והפכתי אותה ליפהפייה. קראנו גם לה בון בון, כמו לכלבה. אנשים באו אלי מכל הארץ ועמדו בתור כי אי אפשר היה להיכנס לחנות הפצפונת הזו. בימים גשומים אי אפשר היה לפתוח כי הלקוחות היו צריכים לחכות בחוץ. הייתי מחכה לימים יפים ורק אז הייתי פותחת. אני זוכרת שכאשר עשיתי את הכסף הראשון שלי – זה היה 700 שקל – בן זוגי בא לספר לי על תכולה של איזו דירה שביקשו עליה את אותו הסכום. הוא שאל אותי אם אני רוצה לקנות, ועניתי לו ‘תקשיב טוב, זה הכסף היחיד שיש לי, זה האוכל של הילדים שלי. אם אני לא מצליחה להוציא לפחות את ההשקעה אתה לא תהיה איתי יותר’. הוא לא דאג. הוא רכש את התכולה ועשיתי על זה משהו כמו 25,000 שקל. זו היתה המכה של החיים. היו שם דברי כסף וזהב, תמונות וריהוט. הלקוחות קנו בלי להתווכח, ולפי זה הבנתי שהדברים היו באמת שווים. כל אחד שנכנס לחנות הרים איזה כלי, הפך אותו ובדק, ואני ניסיתי להבין על מה הם מסתכלים, למה הם הופכים את הכלי. בגלל זה התחלתי ללמוד את הנושא ולהבין בעתיקות. לאט לאט רכשתי ניסיון ולמדתי יותר, הייתי משקיעה זמן ולומדת על בובות, על פורצלנים, על רהיטים. בינתיים התרחבנו ועברנו לחנות גדולה יותר, ואז לעוד אחת. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שנמאס לי לעבור כל הזמן ושהגיע הזמן לקנות חנות, אז רכשתי את החנות הזו ברחוב קיבוץ גלויות שהיא במרכז העניינים”.
ואז התחלת לייבא ריהוט מחו”ל.
“היה לי רעיון ושאלתי את בעלי כמה כסף יש לנו בצד. היה משהו כמו 30,000 שקל, ואמרתי ‘קדימה, נוסעים לחו”ל, נעשה מכולה’. ככה התחלנו”.
זה סלנג כזה, “לעשות מכולה”?
“נוסעים לשווקים בדיוק כמו שרואים בתוכניות הבריטיות – מסתובבים, בודקים, רוכשים, אורזים, מעלים הכל על מכולה ושולחים אותה לארץ”.
מצאת בן זוג עם תחביב משותף.
“הוא גם אוהב עתיקות וגם אוהב לנסוע איתי לחו”ל. היינו הולכים לשווקים גדולים ומפורסמים בכל מיני כפרים, אבל לא בלונדון כי היא יקרה. נכנסתי לשוק וכל הגוף שלי רעד. הייתי משתגעת, רוצה הכל. חיים היה צריך להרגיע אותי כי לא יכולתי לקנות את כל השוק. הייתי באטרף מטורף – מחטטת, נוברת ומחפשת את הדברים המיוחדים, אבל שיהיו גם בתקציב שלי, שיספיק לי הכסף להכל. לאט לאט גדלנו, הכרנו סוחרים מקומיים, התרחבנו והתחלנו לנסוע גם לבלגיה ולצרפת, וגם משם אנחנו מייבאים קונטיינרים. זה לא היה פשוט עם המסים, המכס וכל המסביב. אבל אני לא מתעייפת על אף הקושי. להחזיר את ההשקעה של כל מכולה זה לא קל אבל אף אחד לא יכול לשבור אותי. אני חייבת את זה לעצמי, אני אוהבת, נושמת וחיה את העיסוק הזה. זה כל עולמי. אם לוקחים לי את הדבר הזה, לוקחים לי את החיים. אני אגיע לחנות בכל יום, גם אם השמים יפלו עלי, עם הרבה כוחות ועם הרבה אנרגיה. אני מקווה שהשוק פה יפרח יום אחד. בינתיים אנשים מגיעים רק בשבתות. בכל ימות השבוע הרבה חנויות לא עובדות כי אנשים לא מגיעים”.
אם היו שואלים אותך מה היית מייעצת לראש העיר החדשה?
“אם היו פותחים פה יותר מקומות של אוכל זה היה עוזר להרים את המקום, וגם אם עיריית חיפה היתה דואגת לאטרקציות זה היה עוזר כי יש לנו כאן דבר מדהים. בכל מקום בעולם שאני מגיעה אליו, שוק הפשפשים הוא מושך הקהל מספר אחת. כשאת מסתובבת בשווקים באנגליה, בכל פינה יש קרוואן קטן שבו מוכרים מיני מזון, ליצנים מעסיקים את הילדים והכל מלא באנשים – לא רק בוויקאנד אלא בכל יום בשבוע. כל כך חבל שאין לנו את זה בחיפה. אני אומרת תודה רבה שיש לנו את השבת, לפחות את זה. אני מציעה שהעירייה תיקח את פרויקט השיקום של שוק הפשפשים ותמנף אותו לשוק איכותי ברמה כי יש פה חנויות נהדרות ואנשים מקסימים. יש קליינטים שממש אוהבים לבוא לשוק שלנו, אבל זה לא מספיק”.
מי הם הקליינטים שלך?
“יש הרבה סוחרים תל אביביים שאני עובדת איתם. יש לי קליינטים מאילת עד קרית שמונה”.
הדבקת את הבן הגדול בחיידק.
“באחד מהסיבובים היה לי מקום ענק פה בשוק – 500 מ”ר עם מסעדה. עברתי לחנות קטנה יותר ונתתי לבן להישאר בחנות הגדולה. הוא ואשתו יותר בעניין וינטג’ ולא עתיקות, ולכן לחנות שלהם קוראים בון בון וינטג’ ולשלי בון בון עתיקות”.
שתי החנויות מקושרות זו לזו?
“ממש לא. זו לא אותה חנות. הם מחזיקים פריטים שונים לגמרי. בחנות שלי הפריטים הם יותר רומנטיים – מלמלות, תחרות וגובלנים. בחנות שלהם יש קווים ישרים, כמו שהיה בשנות ה־50. כשנכנסים לשם ולפה רואים את ההבדל בסחורה. אני מתה על שני הסגנונות. כשאני רואה ענתיקה אני רוצה אותה, אבל גם כשאני רואה וינטג’ אני רוצה אותו. אני מבולבלת מרוב זה שאני אוהבת הכל. אבל בגלל שיש לי את הנישה שלי ואי אפשר לבלבל את הקליינטים, אני מקפידה להמשיך באותו סגנון, אפילו שכיום אין שום חוקים בעיצוב הבית. הכל הולך. מי שרוצה ציור שמן עם שושנים או כדים עם שושנים מגיע לחני”.
חני בוהדנה. "אני מקווה שהשוק פה יפרח יום אחד. בינתיים אנשים מגיעים רק בשבתות" (צילום: חגית הורנשטיין)
“מברכת את בורא עולם”
היום, בגיל 54 ועם רזומה של 16 שנים בשוק הפשפשים, בוהדנה חושבת רחוק, הרבה יותר רחוק. בינתיים היא הכניסה שיפורים בחנות הנוכחית והחזירה לפני כחודש את מחלקת בגדי הווינטג’ והיד השנייה שאותם היא בוחרת בקפידה.
“אני מכירה את השוק כשהרומנים שהיו מוכרים בגדים, זוכרת את הפרצופים של האנשים. הם היו מבוגרים והייתי נוברת להם בסחורה”, היא נזכרת, “הייתי קונה ליווי’ס 501 גבוה, כפכפי עץ עם עור ועם ניטים, חולצות תחרה וז’קטים יפים. עד היום כשאומרים לי שיש פינוי של בגדים אני מסניפה את זה. אני כל כך אוהבת את זה, זה החיים שלי”.
כך את אוספת את כל הבגדים שנמצאים פה?
“לא, אני רצה ואוספת אותם בעצמי, בוחרת פריט פריט. היום יותר קל לי כי במקומות באירופה שבהם מוכרים פריטי וינטג’ הכל נקי. בישראל יש קצת בעיה – הבגדים הם מלוכלכים, הם לא ברמת ניקיון מינימלי. יש עוד פריטים מדהימים בארץ משנות ה־50, ה־60 וה־70. קשה למצוא אותם, ועד שנופלת לך ליד סחורה כזו משובחת עובר הרבה זמן. היו לי פה פריטים מדהימים שאני זוכרת שלבשתי כאלה כילדה”.
שמעתי אותך אומרת משפט יפה – שהחנות שלך היא כמו אשה.
“לפני שמגיע קונטיינר אני מרוקנת את החנות לגמרי, מצניחה את המחירים לרצפה ומצליחה למכור הכל, להיפטר מכל הסחורה הקודמת. אז אני מנקה ומצחצחת את החנות, וכך אני מקבלת את הסחורה החדשה ובמשך יומיים אני רק מסדרת ולא מסכימה למכור כלום עד שכל הפריטים נכנסים לחנות. הכל צריך להיות מסודר – השטיחים, מערכות הישיבה, המפות, הווילונות, האקססוריז – אני מעצבת הכל ואז מתחילה למכור, והחנות שוב משתנה מהקצה אל הקצה. בכל חודשיים בערך אפשר לראות איך התצוגה משתנה לגמרי, כמו אשה. החנות שלי היא כמו אשה. פעם בא לה ללבוש מכנסיים אז היא לובשת מכנסיים. אם בא לה ללבוש חצאית היא לובשת חצאית. כמו אופנה, כך גם החנות שלי משתנה. הפריטים מתחדשים ומשתנים כל הזמן. אני יודעת מה נמכר טוב ועם מה אני הולכת להיתקע, אבל לפעמים אני טועה ופריט כזה נמכר בצ’יק”.
אם נתקלת בשני אגרטלים – האחד מהמם ביופיו והשני קצת פחות אבל הוא רויאל דלטון אמיתי. על מה תלכי?
“אני הולכת על השווים והיפים. תו איכות אצלי הוא מאוד מאוד חשוב כי אנשים אוהבים רמה ואני עובדת על רמה. אני אוהבת דברים איכותיים. כל מה שאני נוגעת בו הוא בדרך כלל גם יקר מאוד וגם לא משתלם לי להביא אותו, אבל זה הטעם שלי. אז יש לי עם זה קצת בעיה – לא כל אחד מוכן לשלם את מה שאני שילמתי. אני אוהבת למכור לאנשים שמבינים. ההצלחה של הקונטיינרים שלי היא בגלל הפריטים שאני בוחרת שהם מאוד מיוחדים וגם בגלל המחירים הלא יקרים ששווים לכל כיס”.
איך נראה הבית שלך?
“אני אספנית רצינית של בובות עתיקות. יש לי בבית כ־150 בובות. הבית שלי אפילו יותר יפה מהחנות”.
הוא גם משתנה כל הזמן?
“בוודאי. מגיע קונטיינר וקודם כל זה חני. היום אני כבר לא נוסעת לאנגליה, יש לי שם מישהו, סוחר, ששולח לי הכל. לבלגיה ולצרפת אנחנו עדיין נוסעים ובוחרים לבד. אז כשמגיע משלוח מאנגליה אני מופתעת מתכולתו, ואת הדברים היותר יפים ומיוחדים אני מעלה הביתה. חיים אומר שאני הקליינטית הכי טובה של החנות”.
יש פריט אחד שאת מצטערת שמכרת אותו?
“הגיעה לקוחה וראיתי שיש פה פוטנציאל כי היא התעניינה בדברים קצת יותר טובים. לקחתי אותה אלי הביתה והיא פיתתה אותי. היא ביקשה שלא אנקוב במחיר אלא שהיא תהיה זו שתקבע אותו. ואז היא קנתה כמעט את כל הבית עד שעצרתי אותה. היא שילמה לי טוב, אבל מה שעבר לי בראש היה שלעולם לא יהיו לי יותר הפריטים האלו. אני לא מצטערת, אני מתנחמת בזה שהיא שילמה לי טוב, אבל אצלי זה לא הקטע של הכסף, זה לא מעניין אותי. בדיוק אתמול באה מישהי ואמרה שהיא זוכרת שיש לי שתי בובות גרמניות בבית שהיא רוצה. אמרתי לה 12,000, והיא הסכימה. הרגשתי שהלב יוצא לי מהמקום. אין, לעולם לא אמכור אותן, הן כאילו הילדים שלי. אולי בגלל שבמשך שנים ארוכות לא היה לי, אולי בגלל שאני חוששת שאולי פעם לא יהיה לי, החפצים האלה הם הביטחון הכלכלי שלי. אני כל הזמן פוחדת שלא יהיה. אני לא אוהבת להוציא דברים מהבית, זה עושה לי לא טוב”.
מה החלום שלך?
“לפתוח האנגר של הכל מהכל, שלא יהיה מצב שבו בן אדם ייכנס אלי ויחפש משהו שאין לי. זה חלום גדול אבל הוא יתגשם. זה לא החלום ה-גדול שלי. יש לי עוד חלומות שאני הולכת להגשים אבל נדבר עליהם בעוד שנתיים”.
רמז?
“החלום שלי הוא לפתוח מלון בוטיק בחו”ל, להתעסק עם בגדי וינטג’ ולסדר את כל המקום עם עתיקות. מכל העולם יגיעו אלי למלון הזה. את הארץ אני משאירה חסויה כרגע. זה התכנון שלי”.
את מוכנה לעזוב פה הכל?
“תלוי אם ילך לי. אני חולמת לקחת מבנה עתיק וגדול ולעצב חדרים מדהימים שכל אחד שייכנס תנשור לו הלסת והוא יישאר פעור פה”.
אי אפשר לעשות את זה פה?
“לא, בגלל העלויות. הלוואי שהייתי יכולה. אני מתה על הארץ, אבל הבעיה היא שהחלומות האלה הם כל כך גדולים ואנחנו יכולים לפנטז על להגשים אותם פה. אני חייבת את חו”ל, את הבתים עם העוצמה שיש שם. לו הייתי צעירה ב־20 שנה, אבל עם השכל של היום, מזמן הייתי מגשימה את החלום ולא נשארת פה לרגע. התנופה, היכולות והידע שלי מוערכים בחו”ל הרבה יותר. שם הייתי עושה את הכסף, לא בארץ, אבל אני אומרת תודה על מה שיש. יש הרבה דברים בחיים שלי שגורמים לי לאושר, כמו הילדים שלי, שני הנכדים שלי הלל ואדיה שמעריצים אותי, ובעלי שאני מברכת את בורא עולם בכל בוקר על ששלח לי כזה מלאך. מנגד, יש גם הרבה דברים עצובים. אבל את העצב אנחנו מניחים בצד, קמים בכל יום בבוקר להישרדות של החיים ולדברים שאנחנו אוהבים לעשות ומעריכים”.
חני בוהדנה. "כיום אין שום חוקים בעיצוב הבית" (צילום: חגית הורנשטיין)
