מור יני. "מוזיקה קלאסית היא לא פופולרית מדי בישראל. זה לא כמו פופ ומזרחית” (צילום: שי סקיף)
מור יני. "מוזיקה קלאסית היא לא פופולרית מדי בישראל. זה לא כמו פופ ומזרחית” (צילום: שי סקיף)

“סיפרתי לחברים שניגנתי עם הפילהרמונית, והם שאלו מה זה”

מור יני בן ה־17 הוא הדבר הבא בעולם המוזיקה הקלאסית הישראלי. בגיל 12 הוא ניגן מול תורמים של קשת אילון בניו יורק, כעבור שנתיים עשה את זה בלוס אנג’לס, ולפני שנה ניגן כסולן עם התזמורת הפילהרמונית. ככה זה כשהחלום שלך הוא להיות יצחק פרלמן (או לפחות דיוויד גארת)

26.1.19 07:53

אם נשאל אמא של מוזיקאי מתי היא ידעה לראשונה שלילד שלה יש מנה גדושה של כישרון, היא לבטח תפצח במונולוג שכבר בבטן, בכל פעם שהיא השמיעה לו מוזיקה, הוא פצח בריקוד סמבה סוער שכולל בעיטות ונפנופי אגרופים קפוצים. זהו בדיוק הסיפור שאמו של מור יני מספרת מאז שהיא ילדה אותו לפני כמעט 17 שנים. הזיכרון המוזיקלי הראשון שלו הוא בערך מגיל 3, כשהיה אוסף את ילדי הגן ועושה להם הופעה שכללה תיפוף על סירים בכפות.

כשהיה בן 6 אמו היתה לוקחת אותו ל”צלילי הקסם” – סדרת מופעים על עולמם של המלחינים הגדולים בהנחייתה של ניצה שאול – והוא הוקסם. הכנרים ריתקו אותו וגרמו לו להחליט להתחיל ללמוד. “בבית היינו שומעים קצת מוזיקה”, נזכר יני, “אבל לא בהכרח קלאסית. תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד היה לי את זה בגוף, אז אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל”.

מה ריתק אותך בכינור?

“העמידה, הנגינה, ההופעה מול קהל – כל אלה ממש משכו אותי ואמרתי לעצמי ‘וואלה, אני חייב לנסות’. לא היה לי מושג עד כמה קשה לנגן בכינור, כמה זה דורש ממך ומהי מידת ההשקעה. אמא קיבלה המלצה על המורה יבגני אפטר, שהסתבר שהוא הכי טוב בחיפה, ונרשמתי ללימודי כינור אצלו בקונסרבטוריון למוזיקה ע”ש רובין. אמא היתה יושבת איתי בכל יום על אימונים. זה היה נורא קשה ולפעמים הייתי מפספס דברים, אבל ידעתי בתוכי שאם אני רוצה להגיע לרמה טובה, כדאי שאתמיד באימונים. בבית ידעו שיש לי אוזן מוזיקלית, ואת השמיעה האבסולוטית פיתחתי מגיל 7 בערך, מהרגע שבו ידעתי תווים”.

על מה נאלצת לוותר?

“הרבה פעמים הייתי רואה את כל החבר’ה שלי משחקים כדורסל וכדורגל, ולפעמים חשבתי לעזוב הכל ולהצטרף אליהם. אבל כשהייתי בן 8 הבנתי שאני מוכשר וכבר היה לי חבל לעזוב את הנגינה. זה משהו שאני אוהב ואז מה אם קצת קשה, בשביל זה לעזוב? אני מוצא זמן לספורט. אני משתדל שלא לשחק כדורסל כי אני נורא פוחד על האצבעות, אז אני משחק כדורגל ומתאמן בריצות”.

כמה שעות ביום אתה משקיע בנגינה?

“אני מתאמן בכל יום בין שעתיים לשלוש שעות, ופעם ביומיים יש לי שיעור בקונסרבטוריון, שם אנחנו גם מופיעים בקונצרטים בכל שבועיים. אבל זו לא המסגרת היחידה שבה אני מנגן. המורה שלי שלח אותי לקשת אילון, שזה מרכז מוזיקלי שהוקם במטרה לקדם ולטפח כנרים צעירים מחוננים. במהלך השנה מתקיימים בקשת אילון סמינרים שמשתתפים בהם 70 עד 80 ילדים, ובסופם בוחרים כמה ילדים שינגנו כסולנים בקונצרט הסיום. האמת, בכל פעם הייתי נבחר לנגן כסולן, וזה נתן לי הרגשה טובה. מדי קיץ מתקיים במקום קורס בין לאומי לנגני כלי קשת במתכונת של כיתות אמן בהנחיה של כנרים ומורים לכינור מהארץ ומרחבי העולם”.

זו הרמה הכי גבוהה בארץ?

“הכי גבוהה. מבחינת שיעורים אישיים זה הכי גבוה. זה קורס של כמה ימים אינטנסיביים שבהם אתה עושה כיתת אמן עם מורה ברמה הכי גבוהה – ארצית או עולמית. אני זוכר שלפני כמה שנים למדתי בקורס עם מורה משווייץ, ולא האמנתי שהיא תיתן לי לנגן סולו בסוף הסמינר, אבל וואללה, היא התלהבה. זה תמיד מרגיש טוב שמאמינים בכך. מהמסגרת הזו טסתי איתם פעם אחת לניו יורק כשהייתי בן 12 להופעה מול תורמים מההיילייטס של עשירי מנהטן שתורמים לקרן של קשת אילון. ההופעה היא חלק מהעניין – להראות את התוצאה של מה הקרן הזו עושה. בגיל 14 טסתי ללוס אנג’לס לאותה מטרה של גיוס כספים. גרנו באחוזה של מייקל ג’קסון בבוורלי הילס”.

בנברלנד?

“לא, בקטנה יותר. הסתובבתי שם בין החדרים, ואני חייב להגיד שהחדרים של הילדים היו מושקעים בצורה מטורפת. נראה שהוא אהב ילדים”.

אתה כנראה לא יודע עד כמה. ספר עוד על האחוזה.

“יש שם מדשאה ענקית, הסלון הוא אולם עצום, מהתקרה תלויים אולי 30 שנדלירים בקוטר של שני מטרים, והחדרים הם עם תקרות בגובה של שישה מטרים. משהו מטורף. בקיצור, החיים הטובים. קנו את האחוזה יהודים אמריקאים, אנשי עסקים שאוהבים את ישראל”.

נחמד ככה לטוס ולנגן בחו”ל.

“נחמד מאוד. בניו יורק מישהו התלהב ממני ובחר לשלם לי על שנת לימודים שהיא נורא יקרה. אז זה כן נותן מוטיבציה. אני אגיד לך את האמת – אני יודע שאני טוב. לפעמים אני צריך את הדחיפות האלה שיזכירו לי את זה כדי שאמשיך בדרך”.

 

מור יני. "תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד היה לי את זה בגוף" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

“כשאנשים שומעים אותי מנגן הם נהנים”

עם ההתחלה של לימוד יסודות הנגינה והתווים הגיע התיאבון. יני התחיל להעשיר את הידע שלו בשמיעה של יצירות מוזיקליות ובקריאה על חייהם של הכנרים הגדולים בדורנו.

“אני יכול להגיד לך שהדיסק של יצחק פרלמן הוא זה שנתן לי את ההשראה”, הוא משחזר, “קוראים לו ‘קונצרטים מילדותי’ ובו הוא מנגן יצירות שניגנתי בתור ילד. הייתי מפעיל את הדיסק, בזמנים שבהם היה דיסקמן, ואל היצירה שהתנגנה ברקע הייתי מצטרף בנגינה. היו אומרים לי ‘אתה חושב שאתה פרלמן?’ והייתי משיב ‘אני מתקדם אליו לאט לאט’. זה משהו שזכור לי מאוד. התלהבתי מזה בהתחלה, אבל אחר כך הבנתי שזה לגמרי לא קל. זה מקצוע תחרותי ויש עוד נגנים טובים”.

מהי השאיפה?

“פרלמן. לגמרי. אני מקווה”.

לשם כך תעזוב את ישראל?

“מוזיקה קלאסית היא לא פופולרית מדי בישראל. זה לא כמו פופ ומזרחית”.

ברור שלא, אבל יש פה לא מעט חובבי מוזיקה קלאסית, יש תזמורת מעולות.

“הפילהרמונית הם וואו, מנגנים בה הנגנים הכי טובים בארץ, אבל אני מתכוון לקהל שמגיע לשמוע. תשאלי צעירים היום ברחוב – זה לא מעניין אותם, הם לא יודעים מה זה. זו מוזיקה אליטיסטית לגמרי והם לא גדלו עליה בבית”.

אפשר לשלב, לא?

“לגמרי. אני אוהב מאוד לשלב בין רוק וקלאסי. אני עושה את זה בשביל הכיף. מכירה את דייוויד גארת? הוא כנר. בקלאסית הוא בין הטובים בעולם ויש לו לוק כזה מדהים. הוא עושה כל מיני עיבודים לשירי רוק, מוזיקה יפה כזו. הוא מצליח מאוד – לפני כמה חודשים הוא מילא את היכל נוקיה. אם היו שואלים אותי כמו מי ארצה להיות, אז כמוהו. את פרלמן אני מעריץ בתור פרלמן”.

אתה מכיר את סיפור חייו?

“לגמרי. זה יפה שהוא קם מזה ושמחלת הפוליו לא הפריעה לו להגיע לרמה כזו. הוא אייקון בכל העולם. לא ראיתי אותו פנים מול פנים ולא נראה לי שאראה אותו מנגן כי הוא כבר לא ממש נותן קונצרטים, אבל אני מאמין שאפגוש אותו”.

הזכרת את התזמורת הפילהרמונית. בקיץ ניגנת עם הפילהרמונית הצעירה.

“המנהלים של התזמורת שמעו עלי או משהו. הם באו לשמוע הופעה שלי והזמינו אותי לנגן איתם כנגן מהשורה. זו רמה גבוהה, אלה לא שיעורים יחידניים, אבל מגיעים לשם הכנרים הכי טובים בארץ. נקודה. זה נותן מוטיבציה להתאמן, לעקוף תמיד. ניגנתי שם במשך שבועיים וחצי בקיץ ועשינו שלוש הופעות – באודיטוריום חיפה, בהיכל התרבות בתל אביב ובתיאטרון ירושלים. לאחר שסיימתי שם קיבלתי במייל הזמנה להגיע לאודישן בהיכל התרבות כדי לנגן סולו עם הפילהרמונית הבוגרת. מגיל צעיר אני מדמיין את עצמי ביחס למימד הזה. כשאני מתאמן אני מרגיש שיש מאחורי תזמורת שלמה, אני מהנהן למנצח ומתחיל לנגן. זה אמנם הכל בראש, אבל זה מה מעניין אותי”.

וכשאתה מדמיין את עצמך זה ככנר ראשי או כחלק מהתזמורת?

“לגמרי סולן. תשמעי, נסעתי לשם, התכוננתי היטב ליצירה. ראיתי שם את כל מי שנחשב בברנז’ה של הכנרים בארץ – בערך 40 הנגנים הכי טובים – ומהם בוחרים רק אחד או שניים. לא הגיעו לשם כאלה שידועים כבינוניים אלא הכי טובים. ידעתי שיש לי סיכוי”.

אתה לא מתרגש באודישנים ובתחרויות?

“מתרגש מאוד. המורה שלי הכין אותי. הוא אמר לי שכשאני נכנס אז כמה שפחות לדבר. ‘תעלה, תנגן, תסיים, תדבר’. וככה עשיתי. ניגנתי, סיימתי וירדתי אל מאחורי הקלעים עם אמא שלי ועם הפסנתרן שליווה שלי. ארזתי את הדברים, אמא ואני כבר יצאנו כדי לחזור הביתה, ופתאום הפסנתרן התקשר אלי ושאל אם הלכנו. עניתי שכן, כי הרי מה יש לי לעשות שם, והוא סיפר לי שהשופטים ירדו אל מאחורי הקלעים וחיפשו אותי. שאלתי אותו אם הוא רציני, והוא ענה שכן. רציתי לדעת מה הם אמרו עלי”.

ומה הם אמרו?

“הם רצו לפגוש אותי כי ריגשתי אותם מאוד. אמרתי לאמא שלי שכדאי לחזור, אולי נשמע איזו מחמאה. חזרנו, נכנסנו ושמענו בכל ההיכל את ההקלטה שלי. הם שמו את הקטע שלי בכל הרמקולים. אמרתי ‘יא אללה, זה לא אני, אין מצב שזה אני’, אבל כן, זה הייתי אני”.

מה ניגנת?

“קונצ’רטו של מנדלסון. האמת, נורא התרגשתי. לא הבנתי באותו הרגע למה הם השמיעו אותי שוב, אבל אחרי זה הבנתי. הם אמרו לי שנורא ריגשתי אותם ושניגנתי ממש יפה. אחרי כמה ימים קיבלתי מייל. זה מה שאני רוצה לעסוק בו. זה החלום שלי”.

צרחת?

“לא, אני לא מאלה. עשיתי ‘יש’ וזהו. כשבאתי לפילהרמונית לא ידעתי אם איבחר. אני בן אדם עם ביטחון עצמי גבוה אבל לא ידעתי אם אצליח כי היו שם הרבה נגנים טובים. אני יודע שאני טוב, אני יודע שאני ברמה גבוהה, אני לא מתבייש להגיד את זה ולא מצטנע. אני צנוע בדרך כלל, אבל כשאני אומר את האמת עלי אני לא משקר. זה היה ממש מטורף שקיבלתי את זה”.

באיזו מסגרת היתה ההופעה הזו?

“מפגש כנרים ארצי לזכרה של רותי גוטסמן. היו הרבה סדנאות, ובערב היה קונצרט של התזמורת שניגנה לבד ובסוף אני ניגנתי איתם. היה עוד נגן, בן 19, שגם הוא ניגן סולו”.

נבחרתם שניים מכל ה־40?

“כן. את יודעת, מדי פעם אני מרגיש מין חוסר ביטחון, אבל אז אני אומר שאם בחרו בי אז כנראה שיש בי משהו מיוחד ושיש לי לאן להמשיך ולאן לשאוף. תכל’ס, עדיין לא עשיתי כלום. הקונצרט הזה היה וואו, אבל זו רק תחילת הדרך. זה מה שאני מרגיש”.

ואיך היה בקונצרט?

“קניתי חליפה, עליתי עם ביטחון, הייתי נורא מרוגש”.

בלי חזרות?

“היתה חזרה ביום שלפני המופע וביום המופע. אין יותר מדי זמן להתקשקש, אלה מקצוענים, צ’יק צ’ק. חצי שעה יום אחד, חצי שעה יום שני, ותעלה לנגן. שמו אותי בחדר כל היום. אני חייב להגיד שזה היה חדר מפנק – אוכל, שתייה – אבל לקראת הקונצרט הייתי בלחץ”.

מה אתה עושה כשאתה לחוץ?

“אני הולך כל הזמן בחדר, כמו אסיר, מנגן הכל לאט לאט כדי שלא אפספס כלום. ואז אמרתי לעצמי שאם אני עולה בכזה לחץ אז לא אנגן טוב, והרי בשביל מה באתי. דיברתי לעצמי ואמרתי ‘תוריד מהלחץ, תעלה ותנגן כמו שצריך, תרד ואז תתרגש’. וככה עשיתי. היה לי קשה לעשות את הסוויץ’ הזה, אבל זה מה שהיה. עליתי, ניגנתי, והאמת היא שדי התלהבו. גם המנצח רומן שפיצר התלהב”.

הוא והנגנים החמיאו לך?

“כן. בכל פעם שסיימנו לנגן, גם בחזרות, הם מחאו כפיים. בהופעה כשמסיימים לנגן אני משתחווה, לוחץ יד למנצח, לכנר הראשי ולזה שלידו, והרגשתי שהם התלהבו מאוד. המנצח אמר לי על הבמה שניגנתי עשר. זה נותן ביטחון לשמוע כאלו מחמאות מהנגנים הכי טובים שיש ושאני מעריץ אותם. אנשים אומרים לי שאני עף על עצמי, אבל ככה אני מרגיש, אני בימתי כזה. כשאנשים שומעים אותי מנגן הם נהנים”.

איך זה לחזור ליום יום?

“תקשיבי, אני נותן את התו האחרון, 2,500 איש צועקים, מוחאים כפיים, מרגיש קצת כמו סטאר. למחרת היה לי מבחן בלשון ב־8:00 בבוקר. אמרתי ‘יא אללה, איך נפלתי’. אני אגיד לך מה מעצבן – שלא מכירים בזה. סיפרתי לחברים שניגנתי עם הפילהרמונית, והם שאלו מה זה. בעולם שלנו זה גדול אבל בעולם החיצוני זה כלום, הם לא מבינים בזה”.

בקונסרבטוריון עשו עניין?

“התלהבו, אבל לא יותר מדי, כדי שלא אתבלבל או משהו. המורה שלי היה איתי באותו היום, גם בחזרה”.

אל תגיד לי שבדרך חזרה לחיפה הוא דיבר על טעויות בנגינה.

“בקונצרטים בקונסרבטוריון שבהם אני מנגן פעם בשבועיים אני יורד מהבמה ותמיד יש הערות בונות. אני אוהב את זה. אבל כשיש קונצרט גדול אני מסיים ושואל אותו איך היה. הוא לוחץ לי את היד ואומר ‘עזוב’. הוא לא מתחיל לדבר על טעויות קטנות. ‘נתת הופעה גדולה ואין עכשיו מה לדבר עליה’, הוא אומר. אבל אני יודע שבפילהרמונית ניגנתי די טוב. הרגשתי שעשיתי משהו די גדול אבל החבר’ה שלי לא ממש מכירים את זה, ואז אני שואל ‘למי זה מדבר? מה, רק למבוגרים?’”.

או לרוסים.

“את רואה. אליהם זה מדבר, ברור. ההופעה ממש פתחה לי את התיאבון ומאז אני הרבה יותר משקיע. אני נותן מעצמי הרבה יותר ומאמין שאני יכול לגעת בחלום הזה. מגיל צעיר תמיד ידעתי שאצליח. יש את נגני הסולו המפורסמים ויש גם פחות גדולים שמופיעים בקביעות ברמות הכי גבוהות. אולי לא שמות גדולים כמו מסי ורונלדו, אבל הם טובים מאוד. תמיד ידעתי שאו שאני אהיה שם או שאני לא אעבוד בזה. אני לא מזלזל חס וחלילה, אבל זה פחות הקטע שלי לנגן בהרכב קבוע או בתזמורת. אני אוהב ומעריך מאוד את כל הנגנים, אבל אני מעדיף לעשות קריירת סולו. אני שואף לשם וזה מה שאני מקווה לעשות”.

איך זה עובד? איך מגיעים לשם?

“יש תחרויות עולמיות ומי שזוכה בהן יש לו קריירה, גם אם הוא לא רוצה. הוא מוחתם ברגע שהוא זכה באיזו סוכנות, וישר אחרי התחרות הוא מתחיל בהופעות. אני לא יודע אם אני שם. אני מאמין שאיזו תזמורת אולי תיתן לי צ’אנס לנגן איתה. אפילו הפילהרמונית. אני מקווה מאוד שייתנו לי צ’אנס נוסף לנגן איתם – קטע יותר ארוך בקונצרט יותר נחשב ולא חד פעמי אלא בסדרה של כמה קונצרטים. הכל פתוח, אין לנו הרי מושג מי עשוי לשבת בקהל, אולי יש שם צייד כישרונות שיזמין אותי להופיע עם איזו תזמורת. אז הופעה אחת פה והופעה נוספת בחו”ל, ומתחילים להכיר אותך וכבר יש לך קריירה. ככה אני מקווה שיקרה לי. אני פחות בקטע של תחרות. אני אמנם תחרותי רצח, אבל זה לא הקטע שלי”.

מה זה עושה לך לנגן מול קהל?

“זה 70 אחוז מהכיף. אני אוהב לתת את הטאץ’ שלי במוזיקה”.

יש כזה דבר במוזיקה קלאסית?

“כן, זה לא סטטי. יש את הישנים – ויוואלדי, באך – שאתה צריך לנגן רצף קבוע מאוד, ויש את המוזיקה הרומנטית שגם היא בהגדרתה קלאסית, מוזיקה מלפני 150 שנה, כמו מנדלסון, שזה יותר רגש, יותר מוזיקה יהודית. לא כליזמרים, אלא מוזיקה יהודית עצובה כזו. שם אני אוהב לתת את עצמי, זה הסגנון שאני אוהב”.

 

מור יני. "אני שואל ‘למי זה מדבר? מה, רק למבוגרים?’”

 

“הכינור שלו שווה 15 מיליון דולר”

יני לומד בבית הספר ליאו באק, שם נותנים לו את כל התמיכה ומאפשרים לו לצאת להופעות. במסגרת המחויבות האישית הוא מנגן בכל הטקסים ואוהב את זה מאוד. אין לו חברה ולא בגלל הנגינה, פשוט לא יצא. הוא מעיד על עצמו שהוא תלמיד טוב, יש לו חוצפה חיובית, הוא יודע בדיוק מה הוא שווה ומה עוד נדרש ממנו כדי לכבוש את במות העולם. יני הוא זוכה קבוע של מלגת קרן שרת – המלגה הגבוהה ביותר בארץ למוזיקה – וכך הוא משלם את שכר הלימוד הגבוה בקונסרבטוריון. בצבא הוא מתכוון ללכת לתוכנית מוזיקאי מצטיין ובכלל לא חושב על אלטרנטיבה, אפילו שאבא שלו מנסה להשפיע עליו שתמיד צריך שתהיה תוכנית נוספת במגירה. יש לו לוק שונה – הפוך מכל סטריאוטיפ של נער חנון שמנגן בכינור.

“אבא שלי תמיד אומר לי שסולן צריך שיהיה לו לוק”, הוא משועשע, “למעשה, חוץ מגארת שהוא באמת דוגמן, אף אחד לא נראה משהו, וכן – צריך להיות נעים בעין. את יודעת מה, הנגינה צריכה להיות נעימה, לא הלוק. אני איך שאני”.

אתה קצת איש של ניגודים.

“אני מנוגד מאוד. אני מזרחי שמנגן בכינור קלאסי. המוצא שלנו הוא קצת איטלקי, קצת תוניסאי וקצת מצרי. אני שומע עומר אדם וצ’ייקובסקי. אני לא מגביל את עצמי לסגנון. אם יש מלודיה יפה, לא אכפת לי לשמוע אותה. אני שומע זוהר ארגוב וקווין. אם הייתי יכול לשלב ביניהם למוזיקה הקלאסית זה מה שהייתי עושה. אני אוהב לשמוע את הוואו, וכל אלה שהזכרתי הם וואו. ניגנתי בסוכות בפסטיבל הסרטים כדי לעשות כמה ג’ובות ברחוב. מישהו בא אלי ושאל אם אני רוסי. אני לא ממש נראה כמו רוסי”.

יש הרגשה שאין לך זמן, שאתה רוצה הכל כאן ועכשיו.

“זה צריך להיות עכשיו כי אין מצב שבגיל 30 אתה תיתן את הפיק שלך. הקפיצה הגבוהה צריכה להיות עכשיו. החלום שלי הוא להתאמן כל השבוע, לתת ביום חמישי בערב הופעה עם איזו תזמורת, לסיים אותה, לצאת לאן שהוא, וחוזר חלילה. בחו”ל כמובן. אני שואל את עצמי מתי באמת זה יתפוס מישהו, מתי יחתימו אותי. אני יודע שאני בהתחלה, אפילו גארת היה עובד בדוגמנות כדי לממן את עצמו, אבל הוא המשיך לנגן כי הוא היה טוב ובסוף נתפסו עליו. מי שטוב בסוף יעלו עליו. הלוואי שיום אחד אעשה איתו דואט, זה יהיה כבוד בשבילי”.

תכתוב לו, שלח לו סרטון.

“האמת היא שאני קצת מתבייש כי הכינור שלו שווה 15 מיליון דולר ושלי קצת פחות, אז זה לא יישמע טוב ביחד”.

סטרדיווריוס?

“אכן כן. יש לו את אחד הכינורות הטובים בעולם. אני מאמין בעצמי. לפעמים יש ביקורות מכאלה שמבינים יותר. לפעמים זה מוריד אותך. אני זוכר שהייתי בקורס האחרון והיתה מורה ממש טובה. ניגנתי והייתי די בטוח בעצמי. היו לה הערות בונות אבל זה הוריד לי קצת את הביטחון. ובכל זאת לקחתי את ההערות הטובות שלה, ואני פשוט מיישם אותן. צריך לדעת לא לקבל את זה כהורדת ביטחון עצמי אלא כפוש”.

היא העירה לך כדי שתלמד.

“בדיוק, את זה הבנתי יותר מאוחר. ההערות הגיעו ממש אחרי ההופעה, הייתי עדיין מרוגש”.

והיא החזירה אותך לקרקע.

“לגמרי”.

מה עם לנגן עם הסימפונית חיפה?

“כסולן? לא פנו אלי”.

לך תציע את עצמך.

“זה לא בדיוק עובד ככה, אבל נתת לי רעיון טוב. אני חייב לצבור ניסיון, אז אין פה עניין של אגו. אפנה אליהם”.

 

מור יני. "אני חייב לצבור ניסיון, אז אין פה עניין של אגו" (צילום: שי סקיף)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר