מליאת הכנסת. חיפה לא על המפה (צילום: אוליבייה פיטוסי)
מליאת הכנסת. חיפה לא על המפה (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כך ירדה קרנה של חיפה בפוליטיקה הארצית

מדיניות ההפרטה שגרמה לאיבוד כוחם של ההסתדרות, מועצת פועלי חיפה וועדי העובדים התפתחות של אזורי תעשייה שהובילה לצמצום השפעתו של המרכז התעשייתי בחיפה התחזקות הליכוד על חשבונה של מפלגת העבודה שזוהתה במשך שנים עם העיר והתעצמותה של מדינת תל אביב שהפכה את חיפה לפריפריה בהכחשה למה לי פוליטיקה עכשיו?

פורסם בתאריך: 31.3.19 07:58

היו ימים שבהם חיפה היתה על מפת הפוליטיקה הארצית. המשקל שניתן לה בקרב מקבלי ההחלטות הפך אותה למכריעת הכף בסוגיות פוליטיות – עיר תעשייה במרכזו של מטרופולין צומח שחשיבותה עוד מימי המנדט הבריטי הלכה לפניה ושמרה על כוחה. חברי כנסת מחיפה היו חלק מהנוף של הכנסת, ועדי העובדים שהלכו והתחזקו תחת מטריית ההסתדרות היו לכוח שיש להביא אותו בחשבון, ולראשי העיר, שבתחילה היו גם חברי כנסת במפלגת השלטון מפא”י, היתה השפעה רבה בזירה הפוליטית. לא עוד. זקני העיר מביטים בערגה על הימים ההם, שנראה כי לא ישובו עוד.

חיפה המודרנית היתה עיירת נמל נעדרת חשיבות, חלק מווילאיית ביירות ברשת הווילאיות העות’מאניות – יחידות מוניציפליות שחילקו את האימפריה העות’מאנית העצומה. חשיבות מסוימת קיבלה העיר עם הקמתן של מסילת הרכבת החיג’אזית ורכבת העמק, שהובילו לצמיחה של אוכלוסייתה והביאו עמן פריחה כלכלית. אך היו אלה הבריטים שגרמו לשינוי הגדול, ואת הפיכתה של חיפה לעיר מרכזית יש לזקוף לזכותם. הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, שהאימפריה הבריטית ראתה בה אזור אסטרטגי חשוב במעלה בשל קרבתה לתעלת סואץ והימצאותה על הדרך להודו, העלה את קרנה של העיר. מפרץ חיפה היה מקום אולטימטיבי לבניית נמל – דרך לחזק את אחיזתה של האימפריה בארץ, בסיס אסטרטגי גיאו-פוליטי לשינוע סחורות וגם מקום עגינה לספינות הצי המלכותי, שבעת קריאה יצאו להגן על המושבות הבריטיות.

הקמתם של בתי זיקוק – נכס אסטרטגי חשוב נוסף – לצורך זיקוק דלקים שהגיעו מעיראק בצינור הדלק כירכוכ-חיפה, העניקה לחיפה את החותם הסופי כעיר תעשייתית מפותחת. בימיה הראשונים של מדינת ישראל, בהיעדר מרכזי תיעוש משמעותיים, היתה חיפה מרכז התעשייה הישראלית, ורק תל אביב היוותה לה מתחרה. הנמל, בתי הזיקוק, ממגורות דגון, המפעלים שמן, נשר, סולל בונה, אבן וסיד, וולקן הנדסה, וולקן יציקה ופניציה, חברת התרופות תרו, מפעל הרכבים אוטוקרס בטירת כרמל, מחלבת תנובה, טחנות הקמח שכונו “הטחנות הגדולות של ארץ ישראל”, טחנת קמח שטיינמץ (לימים טחנת קמח שטיבל), מפעל הטקסטיל אתא שהיה לגדול בארץ, מספנות ישראל ותחנת הכוח של חברת חשמל היו רק חלק מתצרף עצום שאף פוליטיקאי לא יכול היה להתעלם ממנו.

 

בתי הזיקוק בתחילת שנות ה־50. נתנו את החותמת הסופית לכך שחיפה היא עיר תעשייתית מפותחת (צילום מתוך האנציקלופדיה של ישראל בתמונות)

 

משנות ה־20 ועד אבא חושי

סיבה נוספת לחשיבותה של העיר ניתן למצוא בדברי הימים של התאגדות העובדים בארץ. בדצמבר 1920 התכנסו 87 צירים בבניין הטכניון בהדר כדי לדון בהקמתה של ההסתדרות הכללית, ולאחר שישה ימי דיונים בין המפלגות השונות הוכרז רשמית על הקמתה. בשנת 1921 הוקמה מפ”ח – מועצת פועלי חיפה. ד”ר אלי נחמיאס ז”ל ראה בה “יצירה תנועתית-פוליטית ומנגנונית שאין לה אח ורע בתולדות תנועת הפועלים הארץ ישראלית וגם הישראלית”. מפ”ח צברה במהרה עוצמה פוליטית עם הקמתם של מוסדות חברתיים ופוליטיים – קואופרטיבים, בית פועלים חיפאי, קופות סיוע לפועלים ועוד.

בשנות ה־30 של המאה ה־20 הפכו החברות שהוקמו בחיפה לענפי היסוד של ההסתדרות. בשנות ה־40 נודעה להסתדרות חשיבות מכרעת בהקמת המדינה – סיוע למתנדבים, גיוס חברים, עזרה רפואי, מפעלי חינוך ותרבות, קליטת עלייה, ארגוני נשים, הנוער העובד, המשק ההסתדרותי וסיוע להגנה. לדידו של נחמיאס, כוחה של מפ”ח המשיך להתעצם בשנות ה־50 עם השתלבותה בתהליכי בניית האומה, ושנות ה־60 היו תור הזהב שלה. מקומות העבודה שהתרבו עם תהליכי התיעוש העירוניים הובילו לגל הגירה של מחפשי עבודה, ועמם גדל כוחם של ההסתדרות וועדי העובדים. ההסתדרות, שנשלטה על ידי מפא”י אשר רצתה להבטיח את שליטתה בה מול המפלגות האחרות, היתה חייבת לתת את דעתה על הוועדים המקומיים.

שביתה אחת היתה מסוגלת לשתק משק שלם, בדיוק כפי שקרה בשביתת הימאים בשנת 1951. בבחירות למועצת איגוד הימאים זכתה רשימה על מפלגתית, ולאחריהן ביקש האיגוד להתנתק ממפ”ח ולהקים ארגון עצמאי בתוך ההסתדרות. ההסתדרות נעמדה על רגליה האחוריות, והאיגוד הכריז על שביתה. ביוזמת ההסתדרות, את מקומם של השובתים איישו ימאים זרים וימאים מקומיים שלא יישרו קו עם השביתה. האיגוד לא נכנע והשבית את הספינות. ראש הממשלה דוד בן גוריון נדרש לסוגיה וכינה את השביתה “ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה”. רק בהתערבות המשטרה הצליחו להוריד את השובתים מהסיפונים תוך הפעלת כוח. שישה שבועות אחר כך הגיעו הצדדים להסכם שבמסגרתו נקבע כי הימאים ישובו לעבודתם. ראיה לחשיבותם הפוליטית של הוועדים המקומיים עבור המפלגות הארציות ניתן היה לראות בכך שמפלגות כמו מפ”ם ומק”י תמכו בימאים מול ההסתדרות המפא”יניקית, בין השאר במטרה לצבור הון פוליטי.

אם התעשייה וארגוני העובדים היוו את חשיבותה הכלכלית של חיפה, לביסוס מעמדה הפוליטי היה אחראי ראש העיר אבא חושי. חושי היה בשר מבשרה של מפא”י, ולתפקיד ראש העיר הוא נכנס בשנת 1951, לאחר שהתפטר מהכנסת הראשונה. חלקו בפעילות הציונית בתקופת שלפני קום המדינה והתפקידים בהם שימש, כמו למשל מזכיר מפ”ח, פתחו לו דלתות במפלגת השלטון שעמה הוא נמנה. התהליכים שהתבצעו ביוזמתו, ובהם הקמתם של אוניברסיטת חיפה והתיאטרון העירוני וכרייתה של הכרמלית – הרכבת התחתית היחידה בארץ – חיזקו את כוחה של חיפה כמטרופולין הצפוני והחדשני של ישראל.

פרופ’ שבח וייס, לשעבר יו”ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, מציין את חשיבותו של חושי בביצור מעמדה הפוליטי של העיר: “לחיפה היה משקל ייחודי בגלל שחושי שהיה המנהיג הבלתי מעורער של העיר. חיפה היתה גם מבצר מפלגתי, כלומר עיר מאוד מפא”יניקית. קראו לה ‘חיפה העובדת’, והיה לה משקל בזכות חושי והתנהלותו, שהיתה בדלנית מעט אבל היה לה גם כוח. זו היתה עיר פועלים, ועובדה זו הציבה אותה על המפה הלאומית”.

כוח זה תורגם הלכה למעשה לייצוג בכנסת. “בכנסות הראשונות היו במפא”י ארבעה וחמישה חברי כנסת מחיפה”, אומר וייס, “היו שם אנשים כמו חושי, דוד בר רב האי, ישראל קרגמן, דוד הכהן, יוסף אלמוגי ומשה ורטמן – קבוצה בולטת של חברי כנסת. לעומת זאת, הסניף החיפאי של מפלגת חירות היה חלש יותר. תמיד היו גם חבר כנסת חיפאי אחד או שניים ממפ”ם, ואחר כך מאחדות העבודה כמו למשל ציפורה לסקוב. לחיפה היו בכנסות הראשונות בין שבעה לעשרה חברי כנסת מתוך 120, שזה לא מעט, אבל הכוח העיקרי היה במפא”י”.

 

נמל חיפה, 1947. בזכות האימפריה הבריטית (צילום: זולטן קרוגר, לע"מ)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

חיפה כבר מזמן לא לבד

אלא שעם הזמן הלך ונשחק מעמדה הפוליטי של חיפה. חוקרים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים מצביעים על הגורמים שהובילו לירידת קרנה של העיר ומייחסים אותה לתהליכים פוליטיים, כלכליים וסוציולוגיים שכל אחד מהם התנהל אמנם בנפרד אך לא ניתן לנתק אותם האחד מהשני.

פרופ’ דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה מצביע על מדיניות ההפרטה הממשלתית, שהחלה במהפך הפוליטי בשנת 1977 עם עלייתה של מפלגת הליכוד לשלטון, כאחד מהגורמים המשמעותיים להידרדרות. לדבריו, מדיניות ההפרטה הובילה לצמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה וחיזקה את כוחו של ההון הפרטי שהעדיף את “מדינת תל אביב”. אך חיפה לא היתה היחידה שסבלה ממדיניות ההפרטה – היתה זו מנת חלקן של כל הפריפריות שהפסידו במאבק למטרופולין של מרכז הארץ.

“ירידת קרנה של חיפה היא תולדה של תהליכי ההפרטה שהובילו לכך שמדינת ישראל מתרכזת בתל אביב”, מסביר גוטווין, “בעשורים הראשונים של המדינה היתה חיפה מרכז תעשייתי חשוב וחזק שנוצר עוד בימי המנדט הבריטי, וזאת בזמן שחלקי המדינה האחרים לא היו מפותחים. זה יצר נוכחות שיצרה כוח פוליטי אשר התנקז אל ההסתדרות ואל מפא”י. בגלל שאנחנו נמצאים במשטר ניאו-ליברלי מפריט, הכל מתרכז במדינת תל אביב”.

ואכן, למדיניות של הממשלה בתחום התעשייה היה חלק מכריע בשינויים שעברו על חיפה. אם תל אביב היתה מרכז התעשיות הקלות (טקסטיל, מזון וכו’), חיפה החלה לאבד את חשיבותה כמרכז התעשייה הכבדה בעיקר בגלל מדיניות פיזור האוכלוסין. המדינה, שראתה ביישוב שטחים ערך עליון, היתה חייבת לדאוג לפרנסתם של התושבים בערי הפיתוח והעניקה תמריצים במטרה לפזר את התעשייה לאזורים נוספים.

חקיקת החוק לעידוד השקעות הון בשנת 1959 נועד בעיקר כדי להמריץ השקעות בפריפריה תוך מתן הטבות למשקיעים, ואט אט החלו לקום אזורי תעשיה בכל רחבי הארץ. בשנת 1955 נבנה נמל אילת ובשנת 1965 נחנך נמל אשדוד, וחיפה כבר לא היתה עיר הנמל היחידה בארץ. אם בחיפה ובתל אביב היו תחנות הכוח היחידות שסיפקו חשמל, בשנת 1958 נבנתה תחנת כוח באשדוד, בשנת 1981 החלה לפעול תחנת הכוח בחדרה ובשנת 2000 נחנכה גם תחנת הכוח באשקלון.

גם בעשורים האחרונים נדמה שהמדינה נותנת עדיפות לפריפריה. מבדיקת נתוני המענקים שניתנו על ידי מרכז ההשקעות של משרד הכלכלה בשנים 2010-1987 מתברר כי 85 אחוז מהם ניתנו למחוז דרום ולמחוז צפון ורק חמישה אחוזים למחוז חיפה. ואם לא די בכך, בשנת 1993 קבעה הממשלה אזורי עדיפות לאומית במטרה לצמצם את פערי הפיתוח ונתנה תמריצים והטבות לאזורים שונים בארץ.

במקביל למדיניות ההפרטה מצביע גוטווין על סיבה נוספת – המודעות העצמית של העיר ששבויה בקונספציה מוטעית. “חיפה היא פריפריה בהכחשה”, הוא אומר, “זו ההגדרה הנכונה. ירידת קרנה הפוליטי של חיפה היא תולדה של האופי הבסיסי שלה, שמצד אחד אנחנו עוברים יותר ויותר תהליכי פריפריליזציה ומצד שני אנחנו פחות ופחות מודעים לכך. כשאתה תושב של פריפריה מוכרת, כלומר של אזורים שמבינים שהם פריפריה כמו ערי הפיתוח, אתה מבין שאתה צריך כוח פוליטי כדי לקדם דברים שקשורים לאזור שלך. מה שאני מזהה בחיפה זה שזיקתה הפוליטית של חיפה אל הפוליטיקה הארצית משתבשת בגלל שהיא לא מגדירה את עצמה לא כמטרופולין ולא כפריפריה. היא לא מזהה את עצמה כפריפריה בזמן שהתהליך העיקרי שעובר על חיפה הוא תהליך של פריפריליזציה. וככל שמדינת ישראל מופרטת יותר, חיפה הופכת יותר לפריפריה, אבל היא פריפריה לא מודעת בניגוד למשל לירוחם, ושם אתה מוצא פוליטיקאים במקומות בולטים במפלגות, בעיקר בליכוד. חיפה היא עיר בתהליכי נסיגה פריפריאליים, אבל בגלל שיש לנו מוסדות כמו הקריה הרפואית רמב”ם, הטכניון והאוניברסיטה, יש פה אוכלוסייה חזקה שמייצרת תחושה של מרכז כביכול. בסתירה הזו, שבין המצב הפריפריאלי האמיתי לתחושה הכוזבת של המרכז, חיפה לא מייצרת אנרגיה פוליטית של שינוי. לפריפריות בישראל יש תשוקה פוליטית ענקית, ובחיפה מה שיש זו תודעה כוזבת – תושביה לא מבינים שהם פריפריה ולכן הם לא מתנהגים פוליטית כפריפריה. מנגד, אנחנו כבר לא מרכז אז אין לנו כוח של מרכז”.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא התדמית שהעיר שיוותה לעצמה לאורך השנים. בעוד שהחיפאים שבויים במודעות עצמית מוטעית, כטענתו של גוטווין, מבחוץ מצטיירת חיפה כעיר פועלים אפרורית שהולכת לישון מוקדם. גם דיויד ברוזה, שנולד בחיפה, מזמר בשירו “חיפה” ש”יש לי אשה ויש לי ילד/ ואבא שלי עובד בנמל, הולכים לישון בדיוק בעשר/ כי לא רוצים לבזבז חשמל”. גם בתוכניות הבידור והסאטירה לא פסחו על הדימוי הזה, שקיבל חותמת אקדמית בפרסום מחקרו של פרופ’ יורם בר-גל מאוניברסיטת חיפה.

במאמרו “מחזון הרצלייני ליפהפייה נרדמת” שפורסם בשנת 2009 בכתב העת המדעי “אופקים בגאוגרפיה” בחן בר-גל את דימויה של חיפה בספרי הלימוד העבריים לאורך 100 שנים – משנת 1903, שנה לאחר פרסום הספר “אלטנוילנד” של בנימין זאב הרצל שראה בחזונו עיר מודרנית, ועד לשנת 2003, ומסקנתו היתה חד משמעית. “המסקנה העיקרית היא שספרי הלימוד הציגו לגבי חיפה דימויים הרצליינים עד 1948. לעומת זאת מאז ועד היום חיפה ממשיכה להופיע כמרכז תעשייתי, שהוא נחות ‘מהלב התוסס של הארץ’ – תל אביב. למעשה חיפה מתאפיינת בספרי הלימוד כ’יפהפייה נרדמת’ – עיר שהיה או יש לה פוטנציאל טבעי והיסטורי אך הוא לא מומש”, כתב בר-גל בהקדמה למאמרו.

בעשור האחרון התווסף מימד מאוד לא מחמיא לדימוי של חיפה – עיר מוכת זיהום. מגמה זו הלכה והתחזקה עם עליית המודעות לאיכות הסביבה. דוחות התחלואה ופליטות המזהמים באזור הניעו גם את מקבלי ההחלטות לפעול בנדון. מיכל האמוניה נסגר, ולפני שבועיים – בעיקר על רקע הבחירות שבפתח – התפרסמה תוכנית של רשות מקרקעי ישראל לסילוק המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה ולבנייתם של עשרות אלפי יחידות דיור במקומם.

היתרון שהקנה לחיפה את חשיבותה ושממנו נהנתה העיר בשנותיה הראשונות של המדינה הפך לאליה וקוץ בה – מפעלי התעשייה שהפכו אותה למרכז של התעשייה הישראלית הם בבחינת אסון בריאותי ואקולוגי.

 

עטיפת הספר "אלטנוילנד". בנימין זאב הרצל ראה בחזונו עיר מודרנית

 

הליכוד, העבודה ומה שביניהן

בעוד שערי הפיתוח עלו לראש סדר היום הציבורי עם עלייתה של מפלגת הליכוד לשלטון, במפלגת העבודה – הגוף הפוליטי שהיה מזוהה עם חיפה לאורך שנים ארוכות – חלה נסיגה משמעותית בחשיבותה של העיר. ובנקודה זו חלו שני תהליכים מקבילים: תושבי חיפה שמרו על אופיה המפא”יניקי של העיר ובחרו פעם אחר פעם, גם לאחר המהפך של 77’, ראשי עיר שהתמודדו במסגרת העבודה (אריה גוראל, עמרם מצנע, עינת קליש רותם) או זוהו עמה (יונה יהב, שהיה ראש העיר הראשון שנבחר שלא בחסות מפלגת העבודה אלא בחסותה של מפלגת שינוי), אך מספר חברי הכנסת מטעם המפלגה הלך וקטן.

בכנסת ה־14 כיהנו מטעם העבודה ארבעה חברי כנסת – וייס, יהב, יוסי כץ ומשה שחל. בכנסת ה־15 כיהן אחד בלבד (כץ), ובכנסת ה־16 היו שניים, וגם הם לא כיהנו במשך קדנציה שלמה – מצנע עזב כדי לעמוד בראש הוועדה הקרואה בירוחם, ונטע דוברין שימשה חברת כנסת רק לאחר התפטרותה של אורנה אנג’ל. מהכנסת ה־17 ועד לכנסת ה־20 לא היה למפלגה ולו חבר כנסת חיפאי אחד, וגם בכנסת העתידית לא יהיה לעבודה ייצוג מחיפה. בליכוד, לעומת זאת, השיא היה שני חברי כנסת חיפאים במקביל – יובל שטייניץ ומשה כחלון – אך הראשון כבר מזמן לא חיפאי והשני פרש מהליכוד והקים את מפלגת כולנו.

להידרדרות במעמדה של חיפה במפלגת העבודה יש כמה תיאוריות. מפלגת העבודה, שקמה על יסודותיה של מפא”י, החלה לאבד מכוחה האבסולוטי מאמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת. נציגי המחוז שנהנו משריונים במקומות גבוהים ברשימת המפלגה לכנסת נדחקו אל תחתית הרשימה, וככל שירד כוחה האלקטורלי של העבודה הם מצאו את עצמם במקומות לא ריאליים.

במקביל להתפתחותם של מרכזי תעשייה חדשים חל באופן טבעי פיחות במעמדם של מפ”ח ושל ועדי העובדים בחיפה. גם ההסתדרות איבדה מכוחה, ובשנות ה־90 קמו לה מתחרים בדמותם של ארגוני עובדים נוספים.

ישראל סביון, מזכיר מחוז חיפה במפלגת העבודה, מצביע על גורם נוסף – שינוי תהליכי הבחירה הפנים-מפלגתיים, וזאת לאחר שבשנת 1992 הונהגה בעבודה שיטת הפריימריז: “כוחה של חיפה היה חזק כל עוד השיטה היתה שיטה של איזונים ובלמים. כעת זה מצעד של כוכבי תקשורת. מאז ששינו את השיטה מבחירה במרכז המפלגה לשיטת הפריימריז, שהיא לא אזורית אלא מרכזית, כוחה של חיפה ירד. בפריימריז מתמודדים אנשים שמצד אחד יש להם חשיפה ארצית גדולה ומצד שני מימון. בליכוד הנהיגו שיטת בחירות שמאפשרת לאנשים בפריפריה ייצוג וסיכוי להתברג בהנהגה הארצית, כי בליכוד אתה יכול להתמודד במחוז רק פעם אחת ובפעמים הבאות אתה נדרש להתמודד ברשימה הארצית. במפלגת העבודה לא יצרו שיטה שוויונית שמאפשרת לצעירים להתברג בהנהגה הארצית. אם יש 50,000 חברי מפלגה, כדי שצעיר חיפאי יוכל להתברג הוא יצטרך למכור את הבית שלו כדי שיהיה לו את המימון הדרוש, וגם אז יהיה לו סיכוי קלוש כי אין לו חשיפה בתקשורת הארצית. צריך לזכור שחיפה היא לא הומוגנית, היא לא התנועה הקיבוצית או המושבים או המגזר הדרוזי שבהם אנשים מצביעים לפי הנחיות של ההנהגה, אלא אוכלוסייה הטרוגנית שבוחרת לפי תפישת עולם ואי אפשר להכתיב לה למי להצביע. כמובן שעם עליית הליכוד השתנו מרכזי הכובד, ועם ירידת קרנה של העבודה הצטמצם הסיכוי של החיפאים להשתלב ברשימה”.

גם להבדל בין הזהות של מפלגת השלטון לאוריינטציה הפוליטית של ראש עיר יש השלכות על כוחה של העיר. לכן, לקשריו של ראש העיר במוסדות השלטון יש חשיבות באשר ליחסה של הממשלה לעיר. יהב הבין זאת היטב, ובהתנהלותו הפוליטית הוא דאג לפתח קשרים עם שרי הממשלה, וכך הוא הצטרף למפלגת קדימה כשזו היתה בשלטון, ומאוחר יותר למפלגת כולנו של שר האוצר כחלון.

“ההתנהלות הפוליטית הביאה לעיר קרוב ל־15 מיליארד שקל לאורך השנים”, מסביר יהב, “זה בא לידי ביטוי בהתפתחות של העיר, וכעת יש לנו אבטלה של כארבעה אחוזים בלבד בעוד שבעת כניסתי לתפקיד היא עמדה על 12 אחוז. בשל קשרי הטובים עם שר התחבורה ישראל כץ קיבלה העיר חיזוק נוסף מעבר לתקציבים הרגילים בבניית פרויקטים ענקיים כמו נמל המפרץ והקצאה של חלק מנמל חיפה לחזית ים עירונית. האינטראקציה עם הממשלה היא לב לבה של עבודת ראש עיר”.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. דני דין

    חיפה רק שעה נסיעה מתל אביב כשאין פקקים ושיש רכבת.

  2. צריך לגייס את המפלגות הערביות לטובת חיפה

    הם יכולים להועיל הרבה והם לא מצפים שכל העיר תצביע להם

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בלי כל הפילוסופיה התשובה היא אחת!!! התושבים היהודים עוזבים את העיר בכמויות אדירות ….אז למה שהממשלה תשקיע בעיר אם אין מי שיצביע לה אחר כך !!! מי שנשאר בעיר זה זקנים רוסים וערבים וסודנים למה שזה יעניין את הממשלה??? וה בצדק!! ההשקעה שהממשלה עשתה בזמן האחרון בחיפה זה הרכבל ..שהוא לא לתושבים בכלל אלא לאוניבסרטיה !!!!

  4. ואם ראש העיר החדש משתדל להכנס לעימות עם שרים חשובים (תחבורה, אוצר) אז עוד יותר נפגע מעמד העיר בכנסת...

    מאבקים על מסלול טיסה…
    עצירת נמל המפרץ…
    עצירת פרוייקטי תחבורה חשובים…
    הצהרה על הקפאת חזית הים…
    הצהרה על ביטול הרכבל…

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר