“מאיפה מתחילים?”, שואלת עינת צור, ודודי בעלה משיב: “אפשר להתחיל מזה שמחר יום ההולדת של שירה ושהיא היתה אמורה לחגוג 23”.
הסיטואציה המצמררת הזו לא היתה נוחה לשלושתנו. נפגשנו בערב יום השואה בסלון ביתם בשכונת דניה כדי לדבר על שירה ז”ל – הצוערת בקורס הקצינים שנרצחה בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים לפני שנתיים וחצי.
“שירה נולדה ב־2 במאי, סמוך ליום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה”ל וליום העצמאות, אבל אף פעם לא ממש חשבנו על הסימבוליות”, מספר דודי בקול רך, “השנה זה נפל על יום השואה ואני מתכוון להשתתף בטקס במקום עבודתי ברפא”ל ולהקריא מכתב ששירה כתבה לסבא שלה, אבי, כשהיתה במשלחת של תלמידים לפולין בקיץ שלפני כיתה י”ב. כשקוראים את המכתב הזה מבינים מי היתה שירה. רואים את הבגרות, את צורת החשיבה שלה ובאלו עיניים היא הסתכלה על הסביבה והתחשבה בכל אחד. זו היתה שירה. היא לא שפטה אנשים והיתה לה תמיד את הרגישות לחשוב על האחר. כשהיא התבקשה על ידי המורה לכתוב מכתב, הראשון שעלה לה היה אבא שלי שהיה ניצול שואה בעצמו ונפטר לפני שנה. מה שהכי מעניין במכתב, ואולי זה משהו שמראה על הרגישות הרבה שלה, זה שהיא כתבה אותו אבל מעולם לא נתנה לו לקרוא. אף אחד מאיתנו לא ידע על המכתב, מצאנו אותו בחדרה לאחר שנהרגה. באחת מהמגירות היתה מונחת מעטפה שעליה היה כתוב ‘לסבא’ עם ציור של לב. כשהייתי במשלחת לפולין הקראתי אותו באושוויץ.
“’לסבא דני’, היא כתבה, ‘עכשיו, אחרי שעברתי שבעה ימים של מסע ברחבי פולין, אני לא יכולה להגיד שאני מבינה, אבל אני בהחלט יודעת יותר. ראיתי, נחשפתי לדברים רבים, הרגשתי, שמעתי, הקשבתי והרחתי, ובכל מקום שהיינו בו, כל זוועה שדיברו עליה, תמיד חשבתי בראש שבאותו הזמן שזה קרה, סבא יצחק ברח ברחבי אירופה ואתה גם חיית ביערות, במחנות או אצל המשפחה המאמצת שלך באיטליה, וההורים שלך לחמו בשורות הפרטיזנים. אני כותבת לך עכשיו מצריף 13 של ילדים פולנים ונשים יהודיות במקום הנורא בעולם – אושוויץ-בירקנאו – ואני מסכמת בראשי לא את כל השבוע שחלף, לא את כל מה ששמעתי ושאני יודעת, אלא את כל מה שאני לא יודעת. כל כך הרבה שאלות ובעיקר הרגשה שכל מה שקרה על האדמות האלה במשך שש שנים זה פשוט לא אנושי. ואז כשאני חושבת על כך יותר, אני מבינה שזה כן אנושי. הנאצים לא הגיעו מהחלל, הם הגיעו מהעם הכי תרבותי שהיה אז, מהאיש הקטן, ופה האבסורד, פה הרוע הבלתי יתואר וחוסר היכולת להבין. אמרו לנו לכתוב למישהו מכתב, ואתה הראשון והאחרון שעלה בראשי. אני באמת רוצה להגיד לך שני דברים עיקריים. קודם כל, באמת כל הכבוד. לך ולהורים שלך, על כך שהתמודדתם עם כל זה. מבחינתי אתם גיבורים. כל הכבוד, לא כמו שאומרים בדרך כלל כשמישהו עשה משהו מוצלח, אלא אני פשוט נותנת לכם את כל הכבוד שיש בי. אני מעריכה אותך כל כך וגאה להיות הנכדה שלך. הדבר השני – תודה. תודה על החיים שהתנסיתם בצורה הכי טובה שיש לשרוד. זו ההתנגדות הכי מדהימה. תודה שפעלתם כפי שפעלתם, שלא ויתרתם, ששמרתם על צלם אנוש, ותודה לך סבא שאתה לא שותק, שאתה תמיד מספר עוד ועוד ונותן לעולם ולי לדעת. אחרי השבוע הזה אני מבינה שזה אינו מובן מאליו. אני מבינה כמה שסיפור אחד הוא שווה ערך. כל כך הרבה סיפורים של ניצולים, והרבה מהם הלכו עם הניצולים לקבר ואף אחד לא ידע. נוסף על כך, יש שישה מיליון סיפורים כמעט שלא היה אפילו סיכוי לדעת אותם, סיפורים שנלקחו באכזריות. ולסיכום, אני אוהבת אותך סבא. שירה’”.
משפחת צור לפני האסון. "היא היתה החלק המאוד דומיננטי בבית, המחבר"
רוצים להישאר מעודכנים?
על אוטומט
היה זה יום ראשון, 8 בינואר 2017. שירה וחבריה הצוערים הגיעו לירושלים במסגרת פעילות חינוכית כחלק מסדרת חינוך שהם עברו בקורס קצינים בבה”ד 1. האוטובוס שהסיע אותם לבירה עצר בצד הדרך, והחיילים ירדו ממנו לטיילת היפה הסמוכה לג’בל מוכאבר. בשעה 13:15 עברה במקום משאית נהוגה בידי מחבל, שהגביר מהירות ודהר לעבר החיילים. לאחר שפגע בהם הוא לא הסתפק בכך, נסע לאחור, סובב את המשאית ודהר שוב אל תוך קבוצת החיילים. המחבל הרצחני נעצר רק לאחר שנורה ונהרג על ידי חיילים אחרים. קצינה, שתי צוערות וצוער נהרגו, וכ־13 אחרים נפצעו בדרגות קושי שונות.
איפה תפסה אתכם הידיעה?
עינת: “אנחנו הודענו לעצמנו. כשדודי שמע על הפיגוע ברדיו הוא ניסה להתקשר לשירה, לא תפס אותה, הגיע הביתה ואמר לי ‘בואי, אנחנו נוסעים לחפש אותה בבית החולים’. בעליות לירושלים כבר היה לנו ברור. קיווינו שלא, אבל הבנו. כשהגענו להדסה הודיעו לנו”.
דודי: “חמש דקות לאחר הפיגוע הבנתי שמשהו קרה. בשעתיים שבהן נסענו לירושלים תפסנו את המפקדים שלה. הם הבינו שאנחנו בדרך והפנו אותנו להדסה עין כרם בגלל ששם יש רשימת פצועים, אבל לנו כבר היה ברור שהיא לא בין הפצועים. כי למה היא לא מתקשרת? למה לא נותנים לנו לדבר איתה? זו היתה הטראומה שלנו, ואז היתה הטראומה של הילדים – איך מודיעים לילדים?”.
עינת: “עדי, שהיה בן 24, ידע שיצאנו לחפש אותה”.
דודי: “אני זוכר שהדבר הראשון שעבר לי בראש, וזה נורא מוזר, הוא שבעוד רגע עדי יתקשר, כי כל הזמן הוא היה מתקשר ושואל מה קורה. ועכשיו אני כבר יודע מה קורה, אז מה אני אשקר לו? ישר חשבתי שאני לא הולך לשקר לו, בדיוק הפוך ממה שקצינת הנפגעים בבית החולים אמרה שלא לספר לו בטלפון. לא יודע, עד היום אני שואל את עצמי אם עשיתי נכון או לא. כשאתה מנתח את הסיטואציה לאחור, אתה מבין שמה שעשית היה טוב”.
עינת: “יש פה גם עניין של אמון בסיסי. הרי הוא ידע שהיא היתה בפיגוע ושאנחנו נסענו לחפש אחריה”.
דודי: “עדי ידע שאנחנו יוצאים לחפש אותה, אבל איך עכשיו מודיעים לו ששירה נהרגה?”.
עינת: “סיפרנו לו והוא ניתק את האינטרנט בבית כדי שגאיה, שהיתה רק בת 13, לא תגלה על כך ברשת כשאנחנו לא לצדה. אבל הדרך חזרה היתה פקוקה, ראינו שאנחנו מתעכבים, וכבר היו בפתח צלמי טלוויזיה, אז ביקשנו מחברה טובה שלנו שתיכנס ותספר לה ביחד עם עדי”.
איך היתה הדרך חזרה לחיפה?
“בהתחלה את לא מבינה. לוקח זמן, את לא קולטת, את על אוטומט”.
דודי: “מה שעובר לך בראש זה שיש לך עוד שעתיים פלוס נסיעה חזרה הביתה, ומה שהעסיק אותנו זה מה קורה עם גאיה. אתה לא ממש מעכל. אתה מגיע הביתה, הבית עמוס באנשים, ובלילה, כשאתה נשאר לבד, זה גם לא ממש מחלחל”.
עינת: “זה אף פעם לא יחלחל עד הסוף”.
דודי: “זה מחלחל, רק שזה בלתי נתפש. אתה מבין שזה קיים, מבין שזה שם, אבל המוח והלב נמצאים בקונפליקט כי אתה אומר לעצמך שאתה לא רוצה את זה”.
איך שירה נפגעה?
עינת: “אני לא יודעת. אנחנו לא רוצים לדעת”.
דודי: “לא שאלתי, זה לא רלוונטי. היה תחקיר של המשטרה אבל אפילו לא הלכתי לשמוע. זה לא עניין אותי”.
שירה צור וחברתה הפולנייה דומיניקה. "היה ברור שהן ילמדו באוניברסיטה ביחד"
החוליה המקשרת
כאשר שירה היתה בכיתה ו’ נסעה משפחתה לשליחות של שנתיים בעיר ברמן בגרמניה, שם היא למדה בבית הספר הבין לאומי בעיר. דווקא העזיבה והמרחק, בתקופה שבה בנות בגיל הזה משקיעות יותר מאמצים לריב אחת עם השנייה, עשו לה טוב. אלו היו שנתיים מאושרות מאוד בחייה. היא חזרה ללמוד בבית הספר הריאלי בכיתה ח’, אבל לא הפסיקה לחלום.
איזו ילדה שירה היתה?
עינת: “גיל ההתבגרות לא היה קל. היא היתה דעתנית ומתפלספת ומתווכחת. שירה היא האמצעית מתוך שלושה ילדים. זה לא שהיא היתה מקופחת, אבל שמענו את קולה. היא היתה הדומיננטית. סתם דוגמה – היא רצתה לעשות פירסינג והיה לה ברור שנסרב. היא הגיעה לשיחה מצוידת במאמרים שמוכיחים למה זה בסדר, לא מסוכן וכן בריא, וכשאמרנו לה שאין בעיה – היא לא עשתה פירסינג מעולם. היא באה למלחמה מצוידת, והוצאנו לה את הרוח מהמפרשים. היא היתה החלק המאוד דומיננטי בבית, המחבר. החוליה הכי חברתית בבית”.
היו לה תוכניות לעתיד?
דודי (צוחק): “מכאן ועד הודעה חדשה”.
עינת: “לא היתה לה תוכנית קונקרטית אבל היו מיליון חלומות. עד הצבא היה ברור שביום שבו היא תשתחרר היא תיסע מכאן. החזרה מגרמניה היתה לה קשה מאוד כי היה לה טוב שם. בית ספר שם ערוך לקבל בכל יום בשנה תלמיד חדש שאינו יודע את השפה, ולכן כל המערכות הן תומכות מאוד. כשהיא חזרה ארצה לשפת האם שלה, היא לא קיבלה מהמערכת יום חסד אחד. היא היתה בהלם כי היו לה חוסרים, והיא שנאה כל רגע. בברמן שירה הכירה ילדה פולנייה, דומיניקה, והן הפכו לחברות נפש. בכל השנים מאז שחזרנו היתה רכבת אווירית לברמן, ולשתי הבנות היה ברור שהן יגורו בחו”ל וילמדו באוניברסיטה ביחד. זו היתה התוכנית המקורית, אבל הצבא שינה לשירה את התוכניות כי הוא חיבר אותה מאוד לפה. תמיד היה לה חלום ללמוד באוניברסיטה יוקרתית כמו הרווארד או ייל, ואנחנו התבדחנו מאיפה יגיע המימון. אלו היו החלומות בגדול, אבל הצבא שינה אותה לגמרי. מבחינתה נגמר החלום לעזוב ולחיות בחו”ל, היא ידעה שהמקום שלה הוא פה. הצבא חיבר אותה לאנשים שאותם היא פגשה. הם חבר’ה מדהימים והם נשארו קבוצה מאוחדת ומגובשת עד היום, גם לאחר שהם כבר השתחררו”.
דודי: “היתה לה חברה שהיא מדריכה קבוצות של נערים אמריקאים, משהו כמו פרויקט ‘תגלית’, שביקשה מאיתנו לבוא ולדבר על שירה כדי להראות לחבר’ה איך היא ידעה לחבר בין אנשים, לחבר בין כולם. תמיד היה אכפת לה איך כולם מרגישים”.
עינת: “שירה לא היתה בן אדם של קונפליקטים. אם כבר, אלו היו קונפליקטים שלה מול עצמה. אינטריגות לא עניינו אותה, היא לא היתה נכנסה למקומות האלה. היה לה נורא קל לחבר. היא לא ראתה איומים מאנשים, היא האמינה בהם. אם היתה תחרות, היא היתה שלה מול עצמה ולא מול אחרים. לכן היה לה נורא קל עם אנשים”.
סוג של נאיביות?
“היא פשוט לא נכנסה לעימותים, היא פשוט נמנעה. היא לא ברחה”.
דודי: “להיפך, היא היתה פרקטית מאוד. היא ראתה את העולם כמו שהוא. היא רצתה תמיד לעשות יותר ולשפר, תמיד היתה מציבה לעצמה אתגרים ורף גבוה. למשל כשהיא התחילה להדריך בצופים היא היתה בכיתה י’, והחניכות היו בכיתה ד’. בהתחלה היו שבע ילדות באחווה, והיא הציבה לעצמה רף שעד סוף השנה היא תכפיל את מספר החניכות. והיא עמדה בכך. היא הצליחה עם עבודה קשה. בזמן שבין סיום הקד”צ וקורס מב”ר (קורס טרום צבאי ומש”קית בינה רשתית, בהתאמה; ח”ה) ועד שהיא התגייסה ליחידת 8200 של חיל המודיעין היתה תקופה של חודש וחצי-חודשיים שבה שירה נסעה לחופשת סקי ונפצעה. בגלל הפציעה היא פספסה את הגיוס עם המחזור שלה והתגייסה חודשיים באיחור. לאחר הגיוס מתחילים לעשות כל מיני מבחנים והסמכות, ושירה, כך סיפרו לנו, הודיעה לחבר’ה שהיא תדביק את הפער. זה קרה ביג טיים. היא היתה הישגית מאוד, ומה שיפה בהישגיות הזו הוא שזה מעולם לא פגע באיש, זה לא היה על חשבון מישהו”.
עינת: “היא לא דרכה על אנשים. הדברים קרו בזכות עצמה ולא בגלל שאחרים הם לא”.
דודי: “יותר מזה – היא היתה דואגת להרים אנשים. אנחנו שומעים סיפורים מהחבר’ה שלה בצבא איך היא תמיד דאגה שכולם יהיו ביחד. אז נכון, עובדים ועובדים ועובדים, אבל יש גם פאן ואי אפשר רק לעבוד, צריך גם לעשות חיים, לעשות כל מיני דברים מעבר”.
ההנצחה של שירה צור בבית הספר בגרמניה. "לא מובן מאליו"
הנצחות מכל עבר
על המצבה של שירה חרוט המשפט הבא: “חיי מלאו אהבה, נתינה, צחוק וידע. כל פעם שאלו נשמעים, שם אני נמצאת”. לדבריהם של הוריה, משפט זה ממצה אותה. הם בחרו להנציח את זכרה בחוברת שבה אוגדו מכתבים ששירה כתבה לאחרים וכאלו שכתבו עליה. את החוברת הם חילקו לארבע קטגוריות לפי אותיות של שמה – שוויון, יופי, רעות והתמדה. אך זו אינה ההנצחה היחידה שלה זכתה שירה במותה.
דודי: “קצת אחרי ששירה נהרגה, חברה שלנו ליאורה קליש יזמה מיזם שנקרא ‘Haifa TeenTech’ שמפגיש 30 תלמידים מהארץ עם 30 תלמידים מכל העולם, ובמשך שבוע של האקתון עם מלווים ועם מנטורים הם מנסים למצוא פתרונות טכנולוגיים לבעיות מתחום אורח החיים הבריא. הצטרפנו לאירוע הזה עם קרן על שם שירה שמטרתה היא להעניק מלגות לימודים לטכניון. כדי לאסוף כספים לקרן אנחנו עושים פעם בשנה ערב הרצאות מעורר השראה בסגנון טד, ששירה אהבה מאוד לשמוע. השנה יתקיים הערב לזכרה ב־23 במאי באולם פבזנר בבית בירם, ונשמח שאנשים שיבואו. כרטיס הכניסה הוא התרומה לקרן שירה”.
עינת: “לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד ולהנציח. לא חשבנו שנעשה משהו גדול, אבל זה קרה. לילדים זה פחות מדבר, אבל הסכמנו שכל אחד יתמודד בדרך שלו ושכל דרך שתיבחר היא בסדר. לי למשל הקבר לא מדבר אלי ואני לא יורדת לשם, גם לא ביום הזיכרון. וזה בסדר. אנחנו לא שופטים את הדרך של האחר אלא מקבלים אותה”.
אלו פעולות הנצחה נוספות עושים לשירה?
עינת: “החברים מהצבא מגיעים בכל יום שישי הראשון שלאחר יום ההולדת שלה, מכינים עוגיות ומחלקים אותן בכל פעם במקום אחר – בבתי חולים, בבתי ספר. החברים שלה מהצופים עושים טיול לזכרה. כל אחד בחר להנציח אותה בדרכו שלו. הכיתה של גאיה אימצה את הקטע של העוגיות – הם אופים אותן ומחלקים לכל תלמיד בבית בירם. לעטיפה של העוגיות מוצמדת גלויה קטנה עם כיתוב. אנחנו פחות מתערבים בזה, אנחנו נותנים להם את הבמה. זו הדרך שלהם”.
דודי: “את עניין העוגיות הם עושים כי בשבת שלפני הפיגוע, יום אחד בלבד לפניו, כל הפלוגה היתה פה בבית, כ־25 אנשים. שירה קראה לזה מסיחיפה כי תמיד ירדו עליה שבחיפה אין מה לעשות, אז היא הוכיחה להם שדווקא יש מה לעשות. הם רקדו ואפו עוגיות והיו פה במשך יום שלם. לאחר מותה הם מיד אמרו שהמסורת של מסיחיפה תימשך, וזה מה שהם עושים”.
עינת: “הפתיע אותנו מאוד שלאחר הפיגוע ערכו בבית הספר בברמן טקס וסיפרו עליה. בכל זאת, היא למדה שם רק שנתיים, היא לא היתה בוגרת בית הספר. הם גם עשו פינה לזכרה בחצר בית הספר ונטעו שם שלושה עצי תפוח. מנהל בית הספר הסביר לנו שהם בחרו בתפוח כי זה הפרי שיש לו הכי הרבה זנים וככה לדעתו היתה שירה – מאוד מגוונת. לא ציפינו, הופתענו מאוד. הופתענו לקבל מכתבים מעוד חברים שלה משם שלא ידענו שהם היו בקשר. על דומיניקה ידעתי כי זו היתה אהבה, אבל מהשאר זה הפתיע ולא היה מובן מאליו”.
דודי: “היתה לה נוכחות. שירה היתה ילדה שנכנסת לחדר ואי אפשר היה לפספס אותה. ראשית, בגלל הגובה שלה והשיער המתולתל והשופע. יש סיפור מעניין שמתחבר לנוכחות שלה. אחרי שהיא נהרגה התקשרה אלינו חברה מגרמניה שראתה כתבה בעיתון מקומי על שירה. הכותרת היתה ‘שירה נהרגה’. מסתבר שבמהלך שבוע ניווטים בנגב איזה כתב גרמני וקבוצת חברים שלו טיילו שם והגיעו במקרה למחסום בכביש. מי שעמדו במחסום היו שירה וחבריה לקורס, והיא ניגשה לקבוצת התיירים, הסבירה להם למה הם לא יכולים לעבור ומה עליהם לעשות. העיתונאי הסביר בכתבה שדמותה, על אף המפגש הקצר, נצרבה לו בזיכרון, וכשהוא ראה את תמונתה בין ההרוגים, סיפורה הפך להיות מוחשי, ולכן הוא בחר לכתוב עליה. זו שירה. פגשת אותה – לא יכולת לשכוח אותה”.
על הכרטיס שמחולק עם העוגיות מודפס בקטן המשפט “לא הכרתי את שירה, אך מהמעט שלמדתי, שירה מסמלת בעיני את הטוב בנוער שגדל בישראל ומגיע לממש את אחריותו ושליחותו בצה”ל”. על החתום רא”ל גדי איזנקוט.
דודי: “יום לאחר ההלוויה סייר איזנקוט בצפון והיה גם בבסיס שלה סמוך לצפת, שם הוא ראה את תמונתה והסיפור שלה עלה. הוא הגיע לפה לשבעה, ולאחר כמה ימים שליח הביא מכתב שכתב ובו הוא אמר שמעולם לא נשאר ללא מילים כמו בביקור אצלנו. יש המון סיפורים לספר עליה, אבל הייתי מעדיף אם היא היתה יושבת פה לידי”.
המכתב של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל גדי איזנקוט למשפחת צור. "מסמלת בעיני את הטוב בנוער"
עינת: “יש קלישאה שאומרת שבחרנו בחיים. החיים בחרו בנו, לצערנו, לא בשירה. לא החלטנו לבחור בחיים, אין החלטה כזו”.
דודי: “אני לא מסכים עם עינת – יש פה החלטה. יש החלטה אם אתה נותן למרה השחורה ולדיכאון להשתלט עליך או אם אתה נלחם. יש אנשים שזה משתלט עליהם ואני לא יכול להאשים אותם כי זה משתלט עליך נורא בקלות. אי אפשר לבוא לבן אדם שזה השתלט עליו ולומר לו ‘זה לא בסדר’. זה עניין אינדיווידואלי. גם פה בבית כל אחד מאיתנו קיבל את ההחלטה שלו, ואני שמח שבסוף כולנו החלטנו להתמודד. יש לנו ילדים, יש לנו האחד את השני. הכאב לא נעלם, אין דרך להעלים אותו. אני בניגוד לעינת כן יורד מדי פעם לקבר, יושב שם, חושב, מדבר איתה ומספר לה דברים. אתה מתגעגע כל הזמן, זה פשוט כל הזמן ישנו, זה לא עוזב אותך”.
עינת: “זו עוד קלישאה שאפשר להוריד ממצבת הקלישאות – שהזמן מרפא את הכאב. שטויות. נראה לי שהקלישאות האלה נולדו לאנשים שלא חוו אובדן וכאב כאלה”.
דודי: “הכאב מלווה אותך בקו מקביל לחייך. זה כל הזמן איתך, כל הזמן מלווה אותך”.
עינת: “לא ישבנו וחשבנו איך אנחנו בוחרים להמשיך ולחיות”.
ספרי לי על הקעקוע שכולכם חולקים.
“שירה רצתה לעשות קעקוע והתלבטה בין שלושה – משולש, מיקי מאוס או פאזל. פעמיים היא ישבה אצל המקעקע אבל לא הצליחה להחליט. בני המשפחה חולקים כולם את אותו קעקוע – שילוב של שלוש הצורות האלה עם המילה שירה”.
דודי: “כל אחד התקעקע במקום שונה ובגודל שונה – עינת וגאיה בשורש פרק כף היד, עדי ובת דודתו עשו ליד הלב, ואני על האמה”.
עינת: “העניין גדל בלי שהתכוונו. עשינו מדבקות עם הצורה הזאת, וכל מי שנוסע לחו”ל, כולל אנחנו, מדביקים את הצורה הזאת על קירות, על עמודים. זה התחיל בקטן, ועכשיו כבר הדפסנו את הנגלה השלישית. כולם מפזרים אותם בהמון מקומות בעולם ושולחים לנו תמונות”.
דודי: “דרום אמריקה והמזרח מלאים במדבקות. שירה מגיעה לכל מקום. אני אוסף את כל התמונות, אולי פעם נעשה איתן משהו. זה משהו שנוצר מאליו, אנשים החלו לבקש, וזה תפס תאוצה”.
עינת: “זה לא היה מתוכנן, אבל יצא מזה משהו נהדר”.
הקעקוע המשפחתי. "כל אחד התקעקע במקום שונה ובגודל שונה"
