בקיץ 2010 הזמינה המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל אדריכלים צעירים עד גיל 40 וסטודנטים לאדריכלות ולשימור להציע עתיד חדש למגדל מים קיים בישראל. במסגרת זו הוכרזה תחרות בחסותם של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וארגוני שימור נוספים, ובסיועה של קרן הפרסים של אוניברסיטת קליפורניה ברקלי.
האדריכלים והסטודנטים התבקשו להגיש הצעות לשימור, לעיצוב ולייעוד מחדש של המגדל שאותו הם בחרו “תוך יציקת תכנים חדשים למבנה באופן שיתרום לצורכי הקהילה המקומית”, ולהגיש תיק תיעוד שיכלול מסמכים היסטוריים, תיעוד אדריכלי ודימויים שיתארו את המגדל ואת מקומו בקהילה. התיקים והצעות העיצוב, כך נכתב בקול הקורא שהוציאה בצלאל, יוצגו בתערוכה ובכנס שיערך במחלקה לארכיטקטורה, ועשר הצעות נבחרות יעלו לשלב הגמר.
לאתגר הזה נענו שתי אדריכליות חיפאיות – עינת קליש רותם, כיום ראש העיר חיפה (ביחד עם אליהו כפיר) ונעה שק. השתיים בחרו במגדל המים שניצב בכיכר היינרייך היינה בכרמל.
“קליש רותם פנתה אלי, והחלטנו להשתתף בתחרות”, מספרת שק, “המים הם מקור החיים, אלמנט מרכזי בחיינו, ולכן סברנו שחשוב לשמר את מגדלי המים בארץ כערך היסטורי”.
איסוף החומרים לא היה פשוט. “היום כשאתה מזמין תוכניות במגרש מסוים אתה יכול לעשות זאת דרך האינטרנט באתר של משרד הפנים”, מסבירה שק, “אבל לפני תשע שנים האופציה הזו לא היתה קיימת. נעזרנו במסמכים רבים, בפרוטוקולים ובספרים, ובהם ספרו של פרופ’ יוסי בן ארצי שכתב על התקופה הזו בספרו ‘להפוך מדבר לכרמל’”.
מגדל המים והפיגומים ששימשו לבנייתו, 1937 (צילום: נחמן גרבר)
רוצים להישאר מעודכנים?
רבותי, ההיסטוריה
עד לאמצע המאה ה־19 אנשים לא התגוררו על רכס הכרמל פרט למגורים ארעיים של רועים ומתבודדים. הבעלות על האדמות התחלקה בין השלטון העות’מאני, המסדר הכרמליתי ותושבי הכפר הערבי א־טירה, שעל אדמותיו נמצאת כיום טירת כרמל. על ההר היתה דרך משובשת אחת שנודעה בשם ‘הדרך העליונה’, ועל קו החוף היתה ‘הדרך התחתונה’ שנקראת היום דרך ההגנה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלה חברת הכשרת היישוב (הכשה”י) – הזרוע המבצעת של הנהלת ההסתדרות הציונית – לקנות אדמות בכרמל, והדבר הוביל לפיתוח האזור כשכונה יהודית מוקפת בגנים כפי שהיא מוכרת כיום. במקביל, הטמפלרים שהגיעו לכאן מגרמניה התיישבו בשנת 1868 בשטחים הידועים כיום בשם המושבה הגרמנית. הם ביקשו לבנות בתי מרגוע על ההר, אבל זה לא היה פשוט כי המסדר הכרמליתי טען לבעלות על הקרקע. לאחר מאבק משפטי שבו נקבע כי הטמפלרים יוכלו לבנות על ההר הונחה התוכנית לשכונה על ידי המהנדס הטמפלרי גוטליב שומאכר.
בראשית שנות ה־90 של המאה ה־19 נבנו בתי הקיץ הראשונים לצד פנסיונים ובתי הבראה. אספקת המים התבססה על מי המעיינות בוואדיות הסמוכים ועל בורות אגירה במרתפי הבתים, כמו אלה שקיימים עד ימינו בחצר של המכון ע”ש גוטליב שומאכר ברחוב קלר 2 ובמרתף 10 בבית רוטשילד – כיום בית הכט.
בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת גייסה הכשה”י את האדריכל היהודי-גרמני ריכארד קאופמן, שעלה לארץ בשנת 1920, כמתכנן הערים שלה כדי לקדם את חזון עיר גנים גם בחיפה. בשנים 1922 ו־1923 תכנן קאופמן את עיר הגנים של חיפה ואת תוכנית האב לעיר.
“בהתאם לרוח תנועת עיר הגנים התבססו תכוניותיו של קאופמן על שטחים ירוקים נרחבים, על גינות פרטיות ועל גינות ציבוריות”, מסבירה שק, “התכנון יצר רחובות על בסיס קווי הגובה הטופוגרפיים הטבעיים ובקצותיהן גנים, כמו למשל גן האם וכיכר רקפות. אבן הפינה לשכונה החדשה שנקראה בן ציון – כשמו של אחד מהשותפים לבעלות על הקרקע – הונחה בשנת 1925, ונבנו בה מבנים מועטים על ידי עולים מרומניה”.
שאלת השאלות היתה כיצד פותרים את בעיית אספקת המים לאזור. “בשנות ה־20 התגוררו בכרמל יהודים ומעט בריטים שהקימו ביחד את ועד אספקת המים, אבל המעבר מאזור של נופש ובתי קיץ שמיושב בדלילות ליישוב מתפתח וצומח חייב פתרון מערכתי לעניין”, מספרת שק, “הוועד הגיע להסדר עם הנהלת הרכבת בדבר שימוש במי צינור אספקת המים מוואדי שיח. בשנת 1927 ביקש הוועד להספקת מים להסתייע בהכשה”י לניהול משא ומתן לרכישת הזכויות על מי המעיינות בוואדי שיח אך נענה בשלילה. משכך, בשנת 1929 ייסדו התושבים את האגודה ההדדית להספקת מים על הכרמל שמטרתה היתה להסדיר את הובלת המים מהוואדי במעלה ההר, ובהתחלה הועברו המים לחביות אגירה שעמדו על קונסטרוקציה בסביבת מפגש הרחובות המעיין והיינה”.
עם ההסדרה של העברת המים החלה השכונה להתפתח. הגידול העצום במספר התושבים שהגיעו לכרמל בשנים 1936-1933 במסגרת העלייה החמישית מאירופה, חייב את הרחבת פעילותה של אגודת המים לתחומים נוספים שאינם קשורים קשר ישיר לאספקת מים, ובהם פיתוח עירוני ומסחרי, חינוך וסלילת דרכים. בשנת 36’ הוקמה אגודת תושבי הר הכרמל שפעלה בצמידות לאגודת אספקת המים.
“האוכלוסייה שהגיעה לכרמל באותה העת מגרמניה היתה אוכלוסייה עירונית מרמה סוציואקונומית גבוהה יותר מהאוכלוסייה שכבר התגוררה במקום”, אומרת שק, “אוכלוסייה זו היתה יכולה לממן הקמה של מגדל מים כי המוסדות הבריטים סירבו לממן את הפרויקט. כדי לבנות כזה מונומנט נדרש היה לממן אנשי מקצוע רציניים, וזה עולה הרבה מאוד כסף. אמנם הדיבורים על הצורך בהקמת מגדל מים כבר עלו בעבר אך נדחו מחוסר בתקציב”.
בינתיים, בלית ברירה, הסתפקו גם תושבי השכונה הגרמנים במים שהגיעו במיכלים מפח ממקור מים קרוב שהועמסו על חמורים. “האנשים שהגיעו לכאן מברלין ומערים נוספות בגרמניה לא הסכימו להיות תלויים בחמור להובלת מים”, מוסיפה שק, “זה לא התאים למנטליות שלהם, ולכן הם החליטו על הקמת המגדל”.
322 מטר מעל פני הים
מגדלי מים לא היו דבר חדש בחיפה באותה העת. בהדר נבנה כבר בשנים 1914-1912 מגדל מים בחלקו העליון של מתחם הטכניון (שבו הוקם לימים בית הספר בסמ”ת), ובשנת 1925 נחנך גם מגדל המים בנוה שאנן. לתכנון המגדל בכרמל גויסו שני אדריכלים חיפאים אנשי ההגנה. הראשון שבהם היה עמנואל ילן (וילנסקי) שכונה מנולה בפי ידידיו “אחיה של המשוררת מרים ילן-שטקליס”. בשנת 1935 הוא הצטרף לסגל הטכניון כמרצה בפקולטה לארכיטקטורה, ולאחר כך לימד בפקולטה להנדסה חקלאית. משנת 1940 התגורר ילן ברחוב דרך הים 25 ואף הספיק ליהנות ממי המגדל. נוסף על כך הוא היה פעיל בארגון ההגנה ושימש כמפקד המודיעין בצפון הארץ. השני היה יוחנן (אויגן) רטנר ששימש ראש המפקדה הארצית הראשון של ההגנה ושל הפלמ”ח. בין רעיונותיו של רטנר ניתן לציין את הקמת יישובי חומה ומגדל ותכנון פרויקט “מצדה בכרמל” – תוכנית הגנה מפני פלישה של הנאצים לארץ ישראל. רטנר לימד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, תחילה כסגנו של מייסד הפקולטה האדריכל אלכסנדר ברוולד, ולאחר פטירותו של ברוולד בשנת 1930 כראש הפקולטה. רטנר התגורר ברחוב יפה נוף 123.
האדריכל מיכה רטנר, בנו של יוחנן רטנר, מספר: “המגדל בהיינה הוא מגדל מעוצב ובתוכו חלק מתוחכם שכלל מיכל מים ומערך מדרגות שעלה עד לגג. המבנה שימש גם לצורכי ביטחון, ולוחמי ההגנה היו שולחים איתותים מראש המגדל. זהו מגדל וירטואוזי שנועד לתת מענה לאוכלוסייה גדולה”.
לדבריה של שק, “מגדל המים הוא למעשה מיכל גדול שמעביר מים על בסיס לחץ, ולכן הוא חייב להיות מספיק גבוה כדי לספק רמת לחץ כזו שתוביל את המים לכל צורכי הקהילה. הוא נבנה כך שהוא מכיל מספיק מים גם ביום שבו יש תקלה והמשאבות מפסיקות לפעול. אחד מהיתרונות שלו הוא האפשרות לווסת את כמות המים שיוצאת ממנו. בבקרים, כשהביקוש היה גבוה, המשאבה הזרימה יותר מים, ובלילה, כשהביקוש היה אפסי, המשאבה מילאה את המגדל. כך החלה אספקת המים המסודרת לשכונה”.
נור אלדן, ששימש עד לאחרונה מנכ”ל תאגיד המים מי כרמל, מספר כי מגדל המים עדיין פעיל וכי הוא משולב במערכת המים של מי כרמל. לדבריו, המים במגדל נועדים לסייע בעת לחץ וביקוש גבוה.
במהלך הכנת תיק התיעוד מצאו שק וקליש רותם גרמושקה בחתימתו של האדריכל ילן המתייחסת למגדל. “אמנם על הגרמושקה לא צוין תאריך, אך לפי תוכניות הקונסטרוקציה הנלוות ולפי מספר הזיהוי העירוני מדובר בשנת 1935”, מספרת שק, “ייעוד המבנה, כך נכתב, הוא מגדל מים, וחומר הבנייה הוא בטון מזוין”.
בשנת 1937 הושלמה בנייתו של מגדל המים לפי התכנון האדריכלי של ילן ורטנר. המגדל כלל גם משרדים (שקיימים אגב עד היום) שבהם רוכזה הפעילות הציבורית של תושבי הר הכרמל – החל בפעילות אגודת המים, דרך פעילות אגודת תושבי הר הכרמל וכלה במשכן אגודת מכבי האש הר הכרמל. עם חנוכתו בשנות מאורעות תרצ”ו-תרצ”ח שימש גג המגדל לצורכי ביטחון בזכות מיקומו הטופוגרפי – 322 מטר מעל פני הים – וגם בזכות גובהו שמתנשא לרום של 23 מטר.
“בגלל שהמגדל נבנה מחומרים עמידים הוא התאים לשמש גם כמגדל שמירה”, מספרת שק, “כרמל הכהן, בנו של שמואל הכהן מראשי אגודת אספקת המים, מספר שבראש המגדל הותקן פרוז’קטור שהופעל על ידי בני נוער. מעניין שעד היום ממלא המגדל את גלגוליהם של מרבית שימושיו העיקריים – מגדל מים, משרדי מחלקת המים העירונית ומכבי האש”.
כמה שילמו על קוב מים באותם הימים?
“בשנים 1938 ו־1939 גבתה אגודת המים בשיתוף פעולה עם אגודות התושבים את ‘הגרוש הנוסף’ – מס פיתוח בסך של חמישה מיל ארץ ישראלי. המס הזה מימן פעולות תשתית ופיתוח, ובהן סלילת כבישים, הקמת מגרש ספורט, הצבת ספסלים בשדרות והקמה של גרם מדרגות מרכזי בשכונה. האגודה ההדדית לאספקת מים העבירה גם תקציבים לבניית מוסדות חינוך ובית כנסת. בתחילת שנות ה־40 נבנו על הכרמל עוד ועוד בתי מגורים ומוסדות כמו הסנטוריום של קופת חולים כללית ופנסיונים נוספים. בשנת 1941 השלימה אגודת המים בנייה של בריכה סמוך לשכונת אחוזה, ובשיתוף אגודת התושבים הוקם בית העם שמוכר יותר אולם הקולנוע סינמה-קפה מוריה. מרכזיות של מגדל המים בנוף השכונתי באה לידי ביטוי גם בשמות הרחובות הסובבים אותו – המים והמעיין. עד לשנת 1956 נקראה המקום כיכר המגדל, ואז הוחלף שמו לכיכר היינריך היינה”.
מגדל המים, זמן קצר לאחר סיום הקמתו (צילום: ארכיון מכבי האש חיפה)
ובמקום השני
באוקטובר 1976 הוגשה תוכנית מתאר מקומית לגן שמואל הכהן ולמגדל המים, שכללה את פיתוח השטח וחזיתו של מגדל. בתוכנית הוצע להרוס את מגדל המים ההיסטורי ולבנות במקומו מגדל חדש שיתנשא לגובה של 64 מטר, תוך איחוד הכיכר והגן ההיסטורי עם אי התנועה הצפון מערבי. ההצעה אומצה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אך עד היום לא מומשה.
“למרבה הצער, גורלם של חלק מהמגדלים ההיסטוריים בארץ לא שפר והם נהרסו או פורקו במהלך הרחבת היישוב שבו הם נבנו”, מספרת שק, “עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות גברה המודעות ההיסטורית לייחודם של המבנים האלה, והדבר בא לידי ביטוי בשחזורם ובטיפוח סביבתם. אמנם ההצעה שהגשנו היתה רעיונית בלבד, אבל זו היתה המטרה שימור”.
זכיתם בפרס?
“כן, במקום השני בקטגוריית האדריכלים. אני לא זוכרת כמה כסף קיבלנו ומי זכה במקום הראשון, אבל מבחינתי הזכייה האמיתית היא ההכרה בחשיבות השימור של מגדלי המים בישראל, ולכך אני שמחה שתרמנו”.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
תודה על הכתבה המעניינת.
לא הבנתי, איפה הביקורת על קליש
מה אין ביקורת ?