מלחמת מים. סימן לברכה (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)
מלחמת מים. סימן לברכה (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

מלחמת מים

אחד מהמנהגים האהובים ביותר על ילדים (וגם על מבוגרים) בחג השבועות הוא התזת מים. איזו סגולה מיוחסת למנהג, מהו מקורו, מאיפה הוא הגיע לארץ ומדוע יש רבנים שמתנגדים לו? הכינו את רובי המים

פורסם בתאריך: 8.6.19 08:10

מנהגים רבים נקשרו בחג השבועות. בהיותו אחד משלושת הרגלים, אשר בהם היו עולים בני ישראל אל בית המקדש כחלק ממצוות העלייה לרגל לירושלים, הוא נחקק במסורת ישראל כחג של שמחה. מצווה זו מעוגנת בתורה בספר דברים, פרק ט”ז, פסוק ט”ז: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם”. ריקם על שום מה? על שום שהמוני בני ישראל היו מתקבצים מכל הפזורות ומביאים עמם פרי ביכורי האדמה, מנהג שגם הוא נכתב בתורה בספר דברים כ”ו ונחשב לאחת מ”מצוות עשה”: “וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם”.

גם בהיעדר בית מקדש המשיך המנהג להתקיים, ובמשך עשרות שנים נהגו ילדי ישראל להגיע לגן עם טנא מלא בכל טוב הארץ. לרבים מאיתנו יש תמונות שתיעדו את המאורע, ועדיין מהדהדים בראש מילות השירים שלוו בצלילים שהפיקה האקורדיוניסטית, כמו למשל “וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים” או הלהיט האולטימטיבי “סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים”. בזמן שביישובים העירוניים הלך המנהג והתעמעם עם השנים, ביישובים חקלאיים כמו קיבוצים ומושבים המסורת נמשכת.

מנהג הבאת הביכורים הוא לא המנהג היחיד שהשתרש בפולקלור היהודי בהקשר של חג השבועות. חג זה הוא גם חג מתן תורה, שבו חוגגים היהודים את האירוע שבו נתן ה’ למשה את לוחות הברית ואת עשרת הדיברות במעמד הר סיני. לכן נקשרו בו מנהגים כמו תיקון ליל שבועות, קריאת מגילת רות וכמובן אכילת מאכלי חלב שלקיומו יש פרשנויות שונות.

מנהג נוסף, שאהוב על ילדים והורים כאחד, הוא השלכת מים איש על חברו. בימי החג נוהגים ילדים להשפריץ ולהתיז מים בצינורות השקיה, בשקיות ובלונים על שכניהם ועל חבריהם לכיתה.

 

משחקי מים. "חכמי ישראל יצאו נגד זה ולא ראו זאת בעין יפה כי חג שבועות הפך להוללות" (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

משחקי מים. "חכמי ישראל יצאו נגד זה ולא ראו זאת בעין יפה כי חג שבועות הפך להוללות" (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

 

 

מנהג מיוהד

חוקרים ניסו להתחקות אחר שורשי המנהג, ושוררת תמימות דעים על כך שמקורו הוא ביהדות צפון אפריקה. במאמר שפורסם בשנת 2013 קבע פרופ’ הרווי א. גולדברג – פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים – כי קיימות עדויות עוד מימי הביניים למנהג הזה, וכי במאה ה־20 קיימות עדויות לכך ששכניהם הערבים של היהודים עודדו אותם ואף סייעו בהכנת מים עבור הזורקים משום שראו בכך סימן לברכה.

עם זאת, לדידו של פרופ’ גולדברג, הטענה שמקיימים את המנהג הזה מכיוון שהתורה משולה למים וחג השבועות הוא חג מתן תורה, אינה המקור למנהג זה אלא הקהילות בצפון אפריקה “ייהדו אותו”. מנגד, הרב אדיר כהן מישיבת “כיסא רחמים” פוסק כי מנהג זה “מקורו טהור מספר היכל הקודש (סימן פ”ד) לגאון המקובל רבי משה בר מימון אלבאז זצ”ל, ראש המקובלים בדרום מרוקו בזמן האר”י ז”ל”. משמע – למנהג זה יש עדויות עוד מהמאה ה־16 שבה חי ופעל האר”י הקדוש.

פרופ’ יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה, חוקר יהדות צפון אפריקה ובעיקר יהדות מרוקו, גורס כי מקורו של המנהג הוא בתושבים הברברים (שבטי ילידים קדומים בצפון אפריקה; ב”כ) במרוקו, שעם הזמן חדר לתרבות היהודית. “המנהג הזה הוא בעצם מנהג ברברי”, מסביר פרופ’ שטרית, “לברברים היו משחקי מים שאותם הם קיימו בהזדמנויות שונות ולא בצורה קבועה כמו אצל היהודים. הרעיון נלקח מהם. היו להם גם משחקי אש שיהודי מרוקו אימצו, כמו למשל בסוף חג סוכות. אני זוכר מילדותי שכאשר הרסנו את הסוכה לקחנו את קני הסוף שממנה היא נבנתה, הבערנו אותם למדורה גדולה וקפצנו מעל ללהבות הגבוהות. גם זה מנהג ברברי שאינו מיועד לאירוע מסוים. משחקי האש והמים היו נפוצים מאוד בקרב הברברים במרוקו. המשמעות של המשחקים הללו היא שהאדם משתלט כביכול על איתני הטבע – האש והמים”.

גם אם אכן מנהג זה מקורו בתרבות הברברית, במסורת היהודית כבר קיימים טעמים שונים שהעניקו לו. הרב כפיר ברוך מבורך דדון, רב קהילת “ישמח משה” במבשרת ציון ומחבר הקונטרס “נוהג בם – בירורי הלכה במנהגי צפון אפריקה”, מציין כמה טעמים שאומצו לקיומו. הראשון שבהם הוא שהתורה נמשלה למים, וכאשר שופכים מים על אדם כלשהו מברכים שיזכה להיות מלא בתורה. הטעם השני הוא שבמהלך ליל שבועות, שבו נוהגים לקרוא את מגילת רות, היו שנרדמו בזמן הקריאה וחבריהם הזליפו עליהם מים כדי להעירם. טעם נוסף הוא בכך שמים אינם זורמים “אלא למקום נמוך – כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח”, ומכאן ששפיכת המים נועדה ללמד דרכי ענווה. עוד טעם שמצוין בקונטרס מבוסס על הכתוב בספרו של רבי דוד עובדיה “נהגו העם” לזכר הולדת משה רבנו, שאמו הצפינה אותו במשך שלושה חודשים, וכשלא היתה יכולה עוד להסתירו היא הניחה אותו בתיבה על היאור, שם הוא ניצל על ידי בת פרעה. מכיוון שלפי חז”ל נולד משה רבנו נולד ב־ז’ באדר, ושלושה חודשים מתאריך זה הוא ו’ בסיון – מועד חג השבועות – נוהגים לשפוך מים כדי “לחבב את המים שעל ידי נצול מקבל התורה”. כלומר, יום הצלתו של משה (תודות למים), שבזכותו ניתנה התורה, הוא גם יום מתן התורה. טעם נוסף הוא שבשעת מתן התורה פרחה נשמתם של בני ישראל “והקב”ה הוריד טל תחייה להחיותם”. גם הרב כהן טוען באתר הישיבה כי “טעמו הוא לזיכרון טל התחייה שהיה יורד עליהם בהר סיני במתן תורה”.

פרופ’ שטרית מוסיף טעם משלו שהושאל מן המקרא: “המנהג הזה מתקשר לפסוק ‘הוי כל צמא לכו למים’ מספר ישעיהו, והפרשנות המדרשית של הפסוק הוא ‘אין מים אלא תורה’. מכיוון ששבועות הוא חג מתן תורה, הקשר הוא הגיוני וישיר. ביום חג קבלת התורה על הר סיני חוגגים על ידי מים שמסמלים את התורה, והקהילה היהודית גיירה אותו כמו מנהגים אחרים בכל העולם. מקורם של רוב המנהגים היהודיים היה לאו דווקא יהודי. ‘גיירו’ אותם ונתנו להם משמעויות חדשות. זהו תהליך טבעי מאוד שבו תרבות שואלת יסודות מתרבויות אחרות אך לא מאמצת אותן כלשונן אלא מבצעת בהן שינויים כדי להתאים אותן לעולם המושגים והמשמעויות הפנימיות שלה”.

פרופ’ אמריטוס עליזה שנהר, חוקרת פולקלור יהודי: “מים מציינים שפע ויש להם משמעויות בעיקר באזורים צחיחים. זה מנהג שהיה מקובל בעיקר בקרב יהדות צפון אפריקה ולא היה מקובל בעדות אחרות. האמת היא שאין ממש הסברים טובים לנושא. מנהגים כמו ספירת העומר למשל היו לכל העדות, אבל שפיכת המים בשבועות הוא מנהג עממי שלא כל כך ברור לנו כיצד הוא התפתח. בקהילות האשכנזיות אין עדויות לו, אלא רק בקהילות מסוימות של יהודי צפון אפריקה. זה לא מוכר בכלל אצל האשכנזים”. לדבריה, גם בארץ אין למנהג זה עדויות קודמות, והוא “התאזרח” בישראל בעקבות עלייתם של יוצאי צפון אפריקה לארץ: “זה מנהג שהובא לכאן. רבנים יצאו נגדו כי הם חשבו שיש לו מקורות זרים ולכן אין לו לגיטימציה ויש לבטלו, אבל יש הרבה מנהגים עממיים ש’התגיירו שלא כהלכה’ אבל הם לא מזיקים. אין תחושה שקרה משהו קשה שחורג מהיהדות הפורמלית הנורמטיבית”.

מנגד, הרב דדון טוען כי בקהילת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים יש עדויות לקיומו של המנהג עוד לפני גל העלייה לארץ ממדינות צפון אפריקה: “המוגרבים בירושלים הביאו איתם את המנהג הזה, ובקריאת האזהרות הם היו מתיזים מעט מים. הם הביאו את המנהג הזה ממרוקו לכל השכונות המרוקאיות בירושלים, כמו מוסררה למשל. רבים מיהודי המגרב עלו לארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, והם הביאו את המנהג הזה איתם”.

גם לדבריו של פרופ’ שטרית, יש עדויות לכך שהמנהג התקיים בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה ועלייתם של יהודי צפון אפריקה: “בהחלט יש עדויות שהמנהג קוים גם בארץ בקרב המוגרבים. עלייתם של יהודי מרוקו לארץ מעולם לא נפסקה. בימי הביניים זה היה בטפטופים, ובמאה ה־19 עלו לארץ מאות יהודים שהתיישבו בירושלים, בטבריה, בחברון ובצפת. המנהג נשאר בתוך הקהילה ולא כמשהו ציבורי רחב כמו במרוקו. במרוקו הרבנים הקפדנים נלחמו במנהג הזה מפני שילדים שפכו מים לא רק האחד על השני אלא גם על מבוגרים, ויש כאלה שבוודאי לא שמחו להירטב בפתאומיות. אני יודע שבמקנס – עיר בצפון מרוקו – קראו למנהג הזה ‘דרממין’. אי אפשר לדעת מהו מקור השם, אולי משהו שקשור למים. למרות שאני מתמצא בשפות שונות, אין קביעה אטימולוגית (אטימולוגיה היא ענף בבלשנות החוקר את מקורותיהן של מילים, את תולדותיהן ואת התפתחותן; ב”כ) למילה הזו. יכול להיות שזה בא מברברית עתיקה”.

 

בלון מים. "תהליך טבעי מאוד שבו תרבות שואלת יסודות מתרבויות אחרות" (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

בלון מים. "תהליך טבעי מאוד שבו תרבות שואלת יסודות מתרבויות אחרות" (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

 

בעד ונגד

יש אפוא חילוקי דעות בין האקדמיה לחכמי הדת על מקורו של מנהג שפיכת המים, אבל קיימת תמימות דעים על כך שהוא נוצר בצפון אפריקה, וליתר דיוק – במרוקו. עם זאת, ברור כי ממנהג שנועד להעיר תלמידי חכמים שהוגים בתורה באמצעות הזלפת טיפות מים קלות על פניהם, הוא השתנה לשפיכת מים למכביר.
מהו, אם כך, יחסה של הדת למנהג זה? בקונטרס “נוהג בם” מביא הרב דדון מהספר “מים חיים” של רבי יוסף משאש, לימים רבה הראשי של העיר חיפה, ולפיו מנהג זה היה קיים במקנס בזמן הקדום “אצל אנשים ריקים דווקא”, וחכמי העיר היו מוחים מדי שנה על קיומו. לפי הקונטרס, שמסתמך על ספרו של הרב משאש, עוד בשנת תר”ל, כלומר 1870-1869, הוצאה תקנה לביטולו מטעמי “אסור סחיטת בגדים ביום טוב” ו”אסור צערא דגופא דחבירו”.

“המנהג אינו מעוגן בהלכה, וחכמי הדורות יצאו נגד זה”, מסביר הרב דדון, “אני זוכר שגם בילדותי היו ילדים שנמשכו אחרי זה, וגם מבוגרים ונשים. חכמי ישראל יצאו נגד זה ולא ראו זאת בעין יפה כי חג שבועות הפך להוללות ולמשחק מים. ראינו גם יהודים ששופכים מים בתוך בית הכנסת בעת האזהרות, וגם את זה לא ראו זאת בעין יפה”. גם היום, אומר הרב דדון, חל איסור לקיים את המנהג: “שמעתי את גדולי הרבנים יוצאים נגד זה. אני יליד הדרום, וכל הרבנים שהכרנו וראינו בדרום היו נגד זה. הם היו מתריעים נגד המנהג הזה השכם והערב ואמרו שבפרט בארץ ישראל, שסובלת ממצוקת מים, זה בבחינת ‘בל תשחית’”.

הרב כהן פוסק באתר של ישיבתו כי מכיוון “שבמקור המנהג בספר היכל הקודש מבואר שהוא זכר לטל, הרי ידוע שטל אינו אלא טיפות אחדות היורדות בנחת. ואם כן זכר לטל, יש לנהוג כך ולא לשפוך מים בשפע שנראה יותר כגשם שוטף מאשר טל. ואם אי אפשר לשמור שכך יהיה ולא יוסיפו להפריז על המידה (וכדומה שכך הוא לפי המציאות בימינו), יותר נכון לבטל מנהג זה”.

מנגד, הרב דוד אבוחצירה, רבן של השכונות קרית אליעזר ורמת אלמוגי וראש מחלקת כשרות במחוז חיפה, סבור שאין להתנגד למנהג. “אמנם כמעט שלא נוהגים במנהג זה בשנים האחרונות, זהו מנהג שהולך ונעלם, אך אני לא נגדו. אם ראיתי באבותי את המעשה הזה, אני האחרון שאצא נגדו”.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר