מרקי ארבל. "הים זה החיים שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)
מרקי ארבל. "הים זה החיים שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

“הים אוהב אותי. הוא ממש אוהב אותי”

כבר כמעט 40 שנה מגיע מרקי ארבל לחוף שלו עם אוטו גלידה. דורות של בני נוער גדלו עליו, והוא מופיע אפילו ב־Google Maps. בגיל 62 הוא כבר ראה הכל, ויש לו רק בקשה אחת - “שלא יבנו לי פה מגדלים בחוף”

פורסם בתאריך: 29.6.19 09:55

קיץ. ים. מרקי. דורות שלמים של בני נוער, צעירים יותר או פחות, מתעוררים לאטם לקראת הצהריים בזמן חופשת הקיץ ומגיעים לאותה פיסת חוף הממוקמת כ־400 מטר דרומית מקצה הטיילת. שני אתרי רביצה הצמודים האחד לשני הם האהובים על צעירי חיפה – חוף הסטודנטים והחוף של מרקי – שבכל אחד מהם יש גזלן קבוע שמספק שתייה, אוכל, צל וכיסא נוח.

החוף של מרקי אינו מוסדר, וזה כל הקסם שלו. הצעירים מעולם לא אהבו את סוכות המצילים שקובעים להם מתי מותר להיכנס למים ומתי לא, את המשפחות עם המוני הילדים זבי החוטם, ואת השיטור בחוף. כולנו עברנו את אותו תהליך של נדידה דרומה. מגיל 14 לערך היינו צועדים ברגל מתחנת האוטובוס שניצבה ליד החוף הסגור, במקום שבו נמצא היום מלון לאונרדו, או עוצרים טרמפים, העיקר להרגיש משוחררים מכל סוג של כבלים ואיסורים.

בשנת 1981 הגיע מרקי ארבל לחוף עם אוטו גלידה מקרטע, וזה היה הדובדבן שבקצפת. אמנם לא היו מצילים בחוף, אבל גם לא מים לשתייה. ופתאום, כשאפשר היה להתקרר עם קרטיב, בקבוק שתייה וגם לשמוע גלגל”צ, גן העדן שלנו הפך למושלם.

מרקי נולד במרוקו, וכשהוא היה בן 4 עלתה המשפחה ארצה והתמקמה בנוה דוד. המצב בבית לא היה קל, ולהורים שנתקלו בקשיי הישרדות לא ממש היה זמן לעקוב אחריו. בכל בוקר הוא חצה את הכביש הראשי וירד לים במקום ללכת לבית הספר שערים בשכונה.

“מגיל צעיר הייתי בורח מבית הספר, שם את הילקוט אצל המצילים של חוף הכרמל הסגור וכל היום הייתי בים”, הוא נזכר, “כשהייתי חוזר הביתה, אמא שלי היתה שואלת איך היה בבית הספר והייתי עונה לה ‘הכל בסדר’. באסיפת ההורים היו אומרים לאבא שלי או לאמא שלי שאני ילד מקסים, נקי, מסודר ולא מפריע בשיעור, אבל לא לומד ולא מגיע מספיק”.

ותיכון?

“תיכון לא עשיתי. ברחתי מכל מה שקשור למסגרות, וההורים שלי לא ידעו. היינו תשעה אחים ואחיות בבית, והמצב היה קשה אז בשנות ה־60. גדלתי בים ואמרתי שלי מתאים רק ים ולאהוב אנשים. כמה שאני אוהב אנשים, כך אנשים אוהבים אותי. אף פעם לא הייתי בפשע, אני לא אוהב את הפשע. אני מסביר לאנשים שפשע זה לא כדאי. גדלתי בשכונה שיצאו ממנה הרבה עבריינים ושהיה בה הרבה פשע. הלכתי לים כדי להתרחק מהכל, וככה אני ממשיך עם זה ומסביר לכל החבר’ה שהכל בלוף בחיים. לכו בדרך הישרה”.

ומה עשית כל היום בים?

“שחיתי, גלשתי והעברתי את הזמן. בגיל 14 ככה הייתי אוסף בטיילת בקבוקים של טמפו. בארגז אחד היו 35 בקבוקים, על כל ארגז הייתי מקבל עשרה גרוש, והייתי בא הביתה עם לירה. וואי, כמה הייתי מבסוט שיכולתי לעזור להורים. את כל הכסף נתתי להם. כולם אהבו אותי שם – המצילים, מנהלי החופים. הייתי מציל אנשים בתור ילד”.

מה זה הים בשבילך?

“הים זה החיים שלי. אני מגיע מוקדם בכל בוקר, כשהחוף עוד ריק. הים זה הנשמה שלי. אם אני בבית אני חולה. הים נותן לי אנרגיה טובה והוא יודע שהוא נותן לי אנרגיה טובה. הים אוהב אותי. הוא ממש אוהב אותי”.

אתה עדיין שוחה וגולש?

“עד לפני כמה שנים שחיתי, אבל הפסקתי”.

למה?

“הפסקתי כי אסור לי, עברתי איזה משהו. חליתי במחלה הרעה הזו, אבל אסור להגיד רעה. צריך לקבל אותה בטוב וככה לשחרר אותה מהגוף בטוב. כשמקבלים את המחלה והאדם נכנס לדיכאון, זה לא טוב. הייתי בבתי חולים, ראיתי מה שנעשה שם עם כל הילדים, את כל הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות, ובחרתי לצחוק. הייתי עובר ממחלקה למחלקה עם האינפוזיה ומצחיק אותם. הרופאים היו אומרים לי ‘תשב, שלא תיפול’ והייתי עונה ‘לא אפול, אל תדאגו’. מהמרפסת של בית החולים כרמל הייתי משקיף על הים. בכל יום עברתי מרחק די גדול בתוך בית החולים כדי להגיע למרפסת שמשקיפה אל הים”.

והיום אתה בריא?

“הבראתי והכל בסדר. אני אומר לאנשים שאסור לקחת את החיים קשה. אבל פה לפעמים הים נהיה קשה קצת”.

מאיזו מבחינה?

“החבר’ה הצעירים עם האלכוהול שלהם, הם לא מקשיבים – לא למצילים, לא לפקחים. הם שמים זין. פעם זה לא היה. אני לא אומר שהם אלימים. אדרבא, לפני כמה שנים היו יותר אלימים והיום פחות. באמת, שלא יחשבו שכולם הם כמו אלו שמראים בטלוויזיה שהופכים כיסאות ורבים מכות. זה בגלל הוודקה. תוציאי להם את הוודקה, הם חבר’ה טובים. פעם היו רק החבר’ה של השכונות שותים אלכוהול, היום כולם – כרמליסטים, צפונים, תל אביבים – תני להם סמים ואלכוהול. הם רוצים לחיות כי הם גילו את הבלוף של כדור הארץ. מה זה הבלוף של כדור הארץ? זה הכל לחץ, זה לרוץ, זה חינוך. כל היום רק לוחצים עליהם ‘לאן אתה הולך? מה אתה עושה? למה ככה ולא אחרת?’. היום הילדים הם חכמים. הם לא צריכים מורה ולא צריכים מבחנים. הם לא פראיירים, אי אפשר לעבוד עליהם. מגיל שנתיים ילד כבר יודע הכל. מה שהם צריכים זה לחיות, וכשהם באים לים או למסיבה הם מתפרקים עם הוודקה שלהם. אבל בלי הוודקה הם חבר’ה מקסימים. פייר – יש לנו נוער טוב”.

 

מרקי ארבל. "כל יום אני מגיע ב־9:00 ומשתדל לעזוב בשקיעה" (צילום: חגית הורנשטיין)

מרקי ארבל. "כל יום אני מגיע ב־9:00 ומשתדל לעזוב בשקיעה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

“יש לי עין שלישית”

לאחר שמרקי השתחרר מהצבא הוא הכיר את אשתו, השניים התחתנו, עברו לבת גלים ואחר כך התמקמו ברחוב דרך הים. נולדו להם שלושה ילדים, בן בכור (“עשיתי אותו פה בים”) ושתי בנות, ויש להם כבר חמישה נכדים. “כולם יצאו עם סלסול בשיער כמו סבא שלהם”, הוא משוויץ ועיניו נוצצות.

עבדת בחייך בעבודה מסודרת?

“את האמת – לא עבדתי, הייתי בים כל הזמן. כמו בימים שבהם הייתי ילד. הייתי שוחה כל יום. אהבתי את הים”.

מה גרם לך להתחיל לעבוד?

“בהתחלה לא הסתכלתי על הכסף כי אהבתי את הים. השתחררתי מהצבא ואמרתי שאקנה לי רכב, אשים כמה גלידות ושתייה ואתחיל לעבוד. אני אשתה, אפנק את החבר’ה. היה פה מועדון גלישה, והתחלתי בקטן. אנשים אהבו אותי, התחילו להגיע לפה ואז החלטתי להיכנס לענף הזה”.

היית הראשון שבא לפה עם אוטו גלידה?

“את האמת – לא. היה בא לפה פעם מישהו עם סוס ועגלה והיה מוכר בירות ושתייה. אני באתי אחריו”.

אני זוכרת שהיה עניין של פרוטקשן. היו פה מלחמות עם מישהו מטירת כרמל, הרבה מכות. אני טועה?

“תקשיבי, אני לא קיבלתי מכות. בחיים שלי אף אחד לא הרים עלי יד. אולי עם הכתף הזיזו אותי ימינה שמאלה, אבל בחיים לא קיבלתי מכות”.

אבל היה עניין כזה.

“לא פה, יכול להיות בחוף של טירה. יכול להיות שבא איזה רכב, רצה להיכנס פה והוא רצה להפריע לי בעבודה שלי, אז אולי הזזתי אותו ימינה-שמאלה וזה הכל. הכל עבר בשלום”.

מתי זה נהפך לחוף רשמי שלך?

“מה זה רשמי? החבר’ה הטובים אהבו את המקום הזה והתחילו להגיע לפה. הם היו צריכים צל, אז הבאתי להם איזה 20-10 שמשיות, וככה לאט לאט זה הפך לחוף שלהם. זה החוף של החיפאים הצעירים. כשהתחלתי עדיין לא היה את הכאמל. התרחקתי יותר דרומה כדי שיהיה שקט. רציתי את השקט שלי ואת הים. האנשים גילו את השקט הזה והתחילו להגיע לפה. במשך השנים גיליתי שהחוף שייך לעיריית חיפה, אז התחילו לתת לי דוחות. הלכתי אליהם וביקשתי רישיון עסק, ונתנו לי”.

אתה מוסד. נמצא באתר מפה וב־Google Map.

“זה טבעי אחרי 40 שנה, מאמי. ולא רק פה, בכל הארץ אם תשאלי איפה מרקי יגידו לך. אם אני אמות את יודעת איזו לוויה תהיה לי?”.

למה אתה מדבר על מוות? אתה רק בן 62.

“כי זה כיף, זה כיף גדול. אל תפחדי מהמוות, תפחדי לאבד את החיוך. כשבן אדם מאבד את החיוך אז זהו. אסור לאבד את החיוך ואסור לקחת את החיים קשה. מי שלוקח את החיים קשה נעשה חולה ומפריע לסביבה. כשבן אדם קשה יושב בתוך חבר’ה, הוא מפריע להם, מציק להם ועושה אנרגיה לא טובה. אסור, מאמי. חייבים להתרחק מאחד כזה או לקחת אותו הצדה ולהגיד לו ‘תשמע, אתה מתנהג ככה וזה לא טוב. אנשים רוצים בטובתך’. ככה אני עושה כל הזמן. אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה את הכל. כבר שנים אני משקיף על כולם, ויש לי עין שלישית. אני גם מתקשר”.

מה זה אומר?

“אני מצלם אדם ויודע עליו הכל, הוא לא יכול לשקר. הוא יכול לשקר לחברים שלו, הוא יכול לשקר לעצמו, אבל כשהוא ילך הביתה הוא יחשוב ויחזור אלי אחרי יומיים-שלושה ויגיד לי ‘מרקי אני חשבתי על זה. אתה גאון, אתה גדול, כל מה שאמרת זה נכון’. אני יודע דברים שקרו לאדם בעבר. את יכולה לשאול עלי בכל חיפה וכולם יגידו לך מי זה מרקי. את יכולה לשאול אותי על ראש העיר החדשה”.

בכיף.

“כולם חושבים שהיא רעה”.

רעה זו לא ההגדרה הנכונה.

“העבודה נהייתה יותר קשה. מה נשאר לנו פה? ליהנות מהחוף הפתוח שלנו, ואני מקווה שראש העיר לא תעשה פה מגדל”.

מגדל?

“אם יבנו פה מגדל מצילים כולם יעזבו. גם ככה כל החבר’ה הצעירים עוזבים את חיפה. ומי עוזב? כל החבר’ה הטובים. אלה של השכונות הם מסכנים, הם נשארים שם כי אין להם איפה לזוז ואין להם רגליים, אבל החבר’ה הטובים, אלו שלמדו בבית ספר וסיימו טכניון, אוניברסיטה – הם רואים שבחיפה אין מה לעשות יותר. חוף שאת שמה בו מצילים ומסעדות, את גומרת על כל הצעירים. הם בורחים דרומה, לכיוון עתלית ועוד מעט לא יהיה לאן לברוח. גם ככה הם עוזבים את חיפה. התעסוקה פה על הפנים, הכל פה על הפנים. אז אני מקווה שכולם יקראו את הכתבה הזו ולא יבנו לי פה מגדלים בחוף. זה לא בגללי שאני מתפרנס פה. באמת לא בגללי. אני אלך עוד עשר שנים, אולי עוד 15 שנה, אבל הדור הבא – צריך להשאיר אותו בעיר. היו פה ילדים שהגיעו בני שנה ביחד איתי, ועוד מעט יהיו להם נכדים”.

 

מרקי ארבל. "חליתי במחלה הרעה הזו, אבל אסור להגיד רעה" (צילום: חגית הורנשטיין)

מרקי ארבל. "חליתי במחלה הרעה הזו, אבל אסור להגיד רעה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“פעם השמש היתה אדומה”

בזווית העין קולט מרקי אדם קשיש שמחזיק שק בידו. הוא מכוון אותו לפח מסוים. “את רואה את הזקן הזה?”, הוא אומר ופניו מתכרכמות, “כל יום הוא בא לאסוף בקבוקים המסכן. מגיע ברגל. עכשיו הוא ילך למכולת, ימכור את הבקבוקים ויקנה לחם וחלב. אם היה לו, הוא לא היה בא לפה. איזה מסכן, 100 בקבוקים, 30 שקל. האנשים במדינה דפוקים, באמת דפוקים. ‘ביבי, ביבי, ביבי’, מה זה הדבר הזה? מי בוחר בו? הם לא בסדר”.

אתה לא בחרת בו?

“לא. עד לפני 12 שנה בחרתי בו, מאז לא בחרתי”.

אתה לא רוצה להשפיע?

“אני משפיע על הים. אני מסתכל על הים, אני נהנה, כיף לי, תענוג לי. נכון שזה לא מספיק, אבל עוד לא מצאתי מישהו אחר”.

אבל ביבי לא.

“אני לא בוחר בו”.

בוא נדבר על עינת קליש רותם. אתה מבסוט ממנה?

“מי אמר שאני מבסוט? היא אשה נחמדה מאוד. אני לא יודע למה מתנפלים עליה. היא סך הכל אשה נחמדה, אשה טובה. מי שפוגש אותה מקרוב בארבע עיניים הולך איתה עד הסוף ומתאהב בה. זו ראש העיר שלנו. לא בגלל שאני מכיר אותה ובגלל שהיא מתרחצת פה אצלי בחוף. היא אשה נחמדה מאוד”.

היא מנהלת את העיר בצורה טובה?

“כשאת סיימת רפואה והלכת להיות רופאה היה לך ניסיון? לא. תמיד יש מישהו לידך כדי להדריך אותך, כדי להראות לך שזו פנימית ג’ וזו פנימית א’ ופה יש צילומים. היא לומדת עכשיו את כל המחלקות שיש בעיריית חיפה. היא תלמד, היא תדע והיא תעשה. החיפאים התרגלו לשקט תעשייתי, שיתנו להם לעשות מה שהם רוצים. כל הזבל שיש ברחובות היא אשמה? היא לא אשמה. עכשיו היא חדשה. גם בזמן של יונה יהב היו דברים גרועים, יותר גרועים”.

כמו מה?

“למשל, חופי הרחצה לא היו נקיים. הוא נתן חופש, זה נקרא שקט תעשייתי. גם לעובדי העירייה הוא נתן שקט תעשייתי. אין לי כלום נגד העובדים, זו הפרנסה שלהם, אבל צריך להבין שיש ראש עיר חדשה. הם צריכים להקשיב. תראו שבסוף הכל יהיה בסדר”.

אם אתה מאמין בה.

“אם היא לא היתה מאמינה בעצמה, היא לא היתה מתמודדת. היא מאמינה אבל אנשים לא מאמינים בה. למה? הם לא מכירים אותה וזה דבר חדש. כולם פוחדים מכל דבר חדש ומתרחקים ממנו בהתחלה. אומרים שהיא היתה שם במקום ובזמן הנכון כי אנשים הצביעו ‘רק לא יונה’. אבל ‘רק לא יונה’ היה שם מזמן, הרבה לפני שהיא החליטה להתמודד, רק שלא היה מישהו שיכול היה לאיים עליו. היא באה וזכתה. זה לא משנה מאיפה היא באה, מאיזה צד – ימין או שמאל – זה ממש לא חשוב. אני מבטיח לך שהיא תעשה טוב פה בעיר. תבואי לפה בשנה הבאה ותראי. צריך לתת לה צ’אנס, זה הכל”.

גם הממשלה לא ממש סופרת אותנו.

“למה הממשלה לא מאמינה בה? אני אגיד לך מה, בגלל דבר אחד – מי זו הממשלה? למה שומעים את ראש העיר של טבריה, מביאים אותו לאולפן ומחבקים אותו? אותו כן, לו כן מקשיבים, ולמה לה לא? כי זו אשה חזקה, ובעיר שלנו צריך ראש עיר חזק. זו כנראה אחת מהסיבות שבגללה אומרים שהיא לא טובה. בממשלה לא אוהבים מישהו חזק, הם אוהבים מישהו חלש, שיוכלו להתמודד נגדו”.

בוא נעזוב את הפוליטיקה בצד. מה אתה עושה בחורף?

“בחורף אני בבית”.

לא מגיע לים?

“אני בא, יושב בחנייה ומסתכל על המים. אני בא כשיש סערות גדולות. אין כמו סערה ענקית, גשמים, רוחות, ואני בחנייה בתוך הפרייבט מסתכל שעה-שעתיים והולך. אני נהנה. אני כועס כשהחורף מגיע. אני כועס כשאני רואה בחורף שיש יום יפה ואני לא יכול לעבוד. לכן אני בא רק כשסוער. אני יושב פה, לא מתקרב לטיילת ולמסעדות. זה לא בשבילי, אני לא אוהב בטון. אני אוהב ככה, כשהכל פתוח, מרחבים”.

אני זוכרת שפעם הצלת מישהי מטביעה.

“הרבה אנשים, לא אחד ולא שניים. הצלתי המון אנשים. יש בחור שהיום הוא עורך דין שגר בירושלים. הוא היה צעיר בן 21, גר אז בדניה. הוצאתי אותו מת, בלי דופק ובלי נשימה, והחייתי אותו. בכל שנה הוא בא לפה בפסח ובכל שנה הוא שואל אם אני זוכר אותו. זה קרה לפני 12 שנה”.

מה קרה לו?

“ישבתי עם הבירה שלי פה, פתאום אני רואה משהו צף בתוך המים. חשבתי שזו שקית ניילון שחורה שעולה ויורדת עם הגלים. רצתי אליו, הוצאתי אותו ועשיתי לו החייאה. הזמנתי את החובש של החוף, ובינתיים עשיתי לו הנשמה. הוא היה במצב קריטי, אבל לקחו אותו מפה עם דופק. אחרי שבוע אמא שלו באה והודתה לי על זה שהבן שלה חי. תראי, אני לא יכול, יש לי דמעות בעיניים”.

מתי אתה פותח את הים?

“כל יום אני מגיע ב־9:00 ומשתדל לעזוב בשקיעה. פעם בשקיעה השמש היתה אדומה, היום את לא יכולה להסתכל על השמש גם עם משקפי שמש”.

אתה אחראי על הניקיון?

“אני לא אחראי על הניקיון אבל אני חייב לנקות. קודם כל ניקיון, אחר כך אני יושב לשתות את הבירה. זה לא בשביל החבר’ה, זה בשבילי, בשביל הנפש שלי. ככה גדלתי וכך אמשיך כל הזמן”.

אתה מרשה לעצמך לקחת יום חופש בעונה?

“הנה החופש, תסתכלי על החופש. הים, נשמה, זה החופש”.

איזה סבא אתה?

“כשהנכד הגדול הלך לכיתה א’ ליוויתי אותו, התרגשתי מאוד. כשאני הלכתי לכיתה א’ אף אחד לא ליווה אותי, רק אחותי הגדולה. זה לא כמו היום, היום הכל אחרת. כדי שהילדים שלי יצליחו החלפתי את שם המשפחה”.

למה?

“כדי להכניס אותם לבית ספר טוב כמו הריאלי הייתי חייב להחליף את שם המשפחה, וזה בושה להגיד את זה. אני נשבע לך שזה אמיתי. החלפתי את שם המשפחה לארבל כדי שיקבלו את הילדים שלי לריאלי, ושלושתם סיימו ללמוד בו”.

אתה מצטער שלא למדת?

“להגיד לך את האמת? אמרתי לך כבר קודם – לא צריך בית ספר ולא צריך מורה, צריך חינוך טוב וזה הכל. כמו שאני קיבלתי חינוך טוב, ככה הם צריכים לקבל. נכון שהחינוך היה אחרת אז והיום החינוך הולך עם פסיכולוגים, עם ליטופים. אז, אסור היה אסור. עברתי דברים קשים וראיתי כל מה שנעשה בשכונות. לא יכולתי לעשות כלום או לעזור, הייתי ילד קטן, אז אמרתי שלילדים שלי אעשה הכל כדי שהם יצליחו. וגם אשתי שתהיה בריאה רצתה רק ריאלי. אז החלפתי את שם המשפחה”.

זה לא לאבד את הזהות שלך?

“לא איבדתי כלום. בשביל הילדים שלי הייתי מוכן לעשות הכל. אולי המשפחה ואולי החבר’ה יכולים היו להגיד משהו נגד זה. שיגידו מה שהם רוצים – אני רציתי שלילדים שלי יהיה טוב בחיים. זה מעציב לשמוע דברים כאלה, שככה היה בשנות ה־60. אני גדלתי עם זה אבל התרחקתי מהפשע. הייתי בים כל היום, היה לי את השקט שלי, לא עניין אותי כלום”.

יש לך פייסבוק?

“כן, כשאני חוזר הביתה אחרי העבודה אני נכנס לחצי שעה וזהו, אין לי הרבה סבלנות. אני הולך לישון מוקדם, ב־22:00 אני כבר במיטה. אם אני בא הביתה ופוגש את הנכדים המקסימים שלי אני מעכב אותם שלא ילכו הביתה ונשאר איתם עד 23:00”.

רצית לסיים עם מסר להורים.

“יש לי בקשה להורים של בני הנוער שיצאו עכשיו לחופש הגדול. שימו להם פתק על השולחן או על המקרר ותזהירו אותם לא להגיע לחוף בלתי מוכרז. שילכו רק לחוף שיש בו מצילים ופיקוח. הם באים לים להתפרק, הם מתלהבים ולא אחראים, רק רוצים להרגיש משוחררים, אז הם מביאים אלכוהול מהבית ושותים מלא וודקה, ומי יודע איך יום כזה עשוי להסתיים. בכל קיץ לפחות שניים טובעים. בחוף עם מציל יש פקחים שמסתובבים ומחרימים להם את הבקבוקים כי אסור להביא יותר בקבוקי זכוכית לים ויש גם קנסות. זה מצוין, זה מנקה את החוף מעושי צרות. אני פונה להורים – תשמרו על הילדים ותאפשרו להם ללכת רק לחוף שיש בו מציל”. 

 

מרקי ארבל. "בשביל הילדים שלי הייתי מוכן לעשות הכל" (צילום: חגית הורנשטיין)

מרקי ארבל. "בשביל הילדים שלי הייתי מוכן לעשות הכל" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. Einat K... RO.......

    מעניין כיצד תגיב לאחר שתאלץ כל שעתיים לחדש את הפנגו או לשלם עבור שהיה בחוף , כיצד יגיבו אלו אשר באים לרכוש ממך עוצרים את רכבם לדקה ומיד מקבלים מכתב נחמד מהעיריה בגין…….

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    גם הקראוונים הפריעו לך מאוד לפני 4 שנים
    חבל באמת חבל אבל החוף לא שלנו ולא שלך

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר