"הרוח, האנרגיות והחזון של הכבאים דבקה בי"

להב אורי צ’ובוטרו, דובר מחוז חוף בשירותי כבאות והצלה, שוקד בחודשים האחרונים על הקמת מוזיאון הכבאות הראשון בישראל שיוקם במתחם תחנת הכיבוי האזורית בחלץ. “אעשה כל מה שאפשר כדי להביא את סיפורם של הכבאים לדורותיהם לידיעת ציבור”, הוא מבטיח

פורסם בתאריך: 5.7.19 07:45

זה כחודשיים עוסק להב אורי צ’ובוטרו, דובר מחוז חוף בשירותי כבאות והצלה, בשאלה איך מקימים את מוזיאון הכבאות הראשון בישראל. בחודש מאי הוא קיבל אור ירוק מהנהלת המחוז להתחיל ולהגשים סוף סוף את חלומו במתחם תחנת הכיבוי האזורית בחלץ, סמוך לגשר פז.

“זה לא יהיה רק מוזיאון”, אומר צ’ובוטרו בגאווה, “בחזון שלי אני רואה פה מרכז מבקרים שיעסוק במורשת, בהסברה ובחינוך. תהיה בו תערוכת קבע שתספר על תולדות הכבאות בחיפה ועל התפתחותה מגוף קטן למה שהיא היום. ההתפתחות של הכבאות בחיפה קשורה קשר עמוק לבניין העיר ולבניין הארץ. יהיו פה מקום להרצאות בנושאי בטיחות אש ובנושאים מעולם הכבאות, חדר להקרנת סרטים ופינת הנצחה לכבאים החיפאים הראשונים ולאלו שבאו אחריהם. נציב שם מחשב, ובהקלדת שמו של כבאי מסוים יועלו כל פרטיו ופועלו ככבאי. אעשה כל מה שאפשר כדי להביא את סיפורם של הכבאים לדורותיהם לידיעת ציבור. הכבאות הרי לא תיעלם מהעולם – לא ב־100 השנים הבאות וגם לא בעוד 1,000 שנה. אני רוצה שכל מי שיגיע לכאן בעתיד יידע שהוא לא הגיע לארץ לא זרועה. היו פה לפניו כבאים שעשו משהו – כיבו שריפות, חילצו לכודים וסיכנו את חייהם בתנאים לא תנאים – לעתים בהסתר ובמשך שנים רבות בהתנדבות”.

 

להב אורי צ'ובוטרו. “רוב התורה יצאה מחיפה" (צילום: שושן מנולה)

להב אורי צ'ובוטרו. “רוב התורה יצאה מחיפה" (צילום: שושן מנולה)

 

שילוב של שתי אהבות

במקביל להתוויית החזון פנה צ’ובוטרו לתאגיד המוזיאונים העירוני כדי לבדוק את האפשרות להעלות תערוכה בנושא הכבאות באחד המוזיאונים בעיר, לאוניברסיטת חיפה ואפילו לבית התפוצות. “מכיוון שאני מקבל כל הזמן עוד ועוד פריטים היסטוריים ותמונות, אני שואף לקיים כמה תערוכות במוקדים שונים בחיפה, ומבחינתי כל במה היא מכובדת”.

פתיחת מוזיאון בתחנת כיבוי אינה דבר קל, לא כל שכן בחלץ. התחנה היא פעילה מאוד וטיפלה בין השאר באירוע השריפה הגדול ביותר בתולדות המדינה – השריפה בכרמל בשנת 2010 – וגם בשריפה בחיפה בשנת 2016 שנחשבת לגדולה ביותר בשטח אורבני. זהו ייעודה, ולכן כשהגיע צ’ובוטרו עם הרעיון להקים בה מוזיאון, בהנהלת מחוז חוף של שירותי כבאות והצלה קיבלו בהבנה את הצורך, אך ביקשו שהות לחשוב לפני מתן תשובה.

צ’ובוטרו לא המתין ואיתר מבנה שאותו הוא ביקש לייעד למוזיאון, אך למבנה זה תוכנן ייעוד אחר. הוא לא ויתר. מבחינתו מדובר בחלום של שנים שהוא מבקש להגשים. זה 22 שנה הוא משרת ככבאי וכקצין כבאות, ואת ההזדמנות שקיבל הוא לא מתכוון להחמיץ.

“יש לי אהבה להיסטוריה משחר ילדותי”, הוא מספר, “החיים הביאו אותי לכיבוי, ודרך זה נפתח בפני צוהר לשלב בין שתי האהבות שלי – כבאות והיסטוריה”.

מתי התחלת לאסוף את החומר ההיסטורי?

“לפני 17 שנה. הייתי אז עדיין כבאי חדש יחסית, והטילו לי לבצע ‘עבודות רס”ר’ – לפנות מחסן נשכח בתחנת הכבאות בחלץ שחלחלו אליו מים. אמרו לי ‘לך תפנה את הזבל מהמחסן’. נכנסתי לשם ועד מהרה הבנתי ש’הזבל’ הזה מורכב משכיות חמדה נדירות. עכשיו אני כבר יכול לגלות סוד קטן – לא מילאתי אחר הפקודה שניתנה לי להשליך את הכל לפח, וחלק מהדברים נמצאים היום בארון בתחנת הכיבוי שלנו בפארק הכרמל”.

מה מצאת במחסן?

“ציוד כבאות ישן, תגיות קטנות ששימשו את הכבאים בתחילת הדרך ומדי כבאים ישנים שהיה להם ריח של טחב והייתי צריך לכבס אותם. היו שם גם סיכות עם סמל הכבאים ממתכת, תשורות שונות שהתקבלו בתחנה במהלך השנים – הכל מהעבר הרחוק מאוד. לצערי, חלק מהפריטים היה במצב שאי אפשר להציל. גולת הכותרת מבחינתי היא שלוש תמונות מחזור משנות ה־70 שמצאתי שם. נכון, זה לא כל כך עתיק, אבל התמונות האלה הן חלק מההיסטוריה של הכבאות בחיפה. הכרתי חלק מהאנשים שמצולמים שם – הם עבדו כאן בתחנה במרוצת השנים. התמונות היו במצב לא טוב, הזכוכיות נשברו והמסגרות התעקמו. כאב לי הלב לזרוק אותן לזבל, המצפון שלי לא נתן לי. פניתי לאחד מהקצינים בתחנה ואמרתי לו ‘שמע, לא עושים דברים כאלה. האנשים האלה הם ההיסטוריה שלנו’. הוא הסכים איתי, והתמונות נשלחו לרפרודוקציה, שוקמו ונתלו בתחנה בחלץ, אך באחד מהימים שבהם לא הייתי שם הן נעלמו. היום אני כבר דואג לכך שמכל תמונה יהיה לי העתק דיגיטלי סרוק. זה שמור אצלי במחשב ונצור לעולמים”.

 

 

הרווח הוא של כולם

העבודה השוטפת בתחנה לא הותירה לצ’ובוטרו זמן להרהר בהקמת המוזיאון שנשאר באותה העת רק כחלום רחוק. הימים חלפו ואיתם השנים עד ליום בהיר אחד לפני שנתיים.

“חזרתי מהלוויה של קצין כבאות ותיק – שלמה (אצ’י) רוזנברג – שאמנם לא הכרתי אותו אבל ביקשתי לחלוק לו כבוד אחרון”, הוא נזכר, “לאחר ההלוויה העליתי פוסט קצר לזכרו בדף הפייסבוק המחוזי. בעקבות הפוסט כתבה לי מישהי שגם אביה, דוד בבלי, היה כבאי ותיק שפרש לגמלאות ו’עליו לא כתבת’. וואו, זה גרם לי להרגיש רע. התנצלתי מעומק לבי כי גם לא הכרתי את האיש וגם לא ידעתי שהוא נפטר. היא שלחה לי תמונה של המצבה שעל קברו ועליה סמל הכבאות, וזה הדליק אותי. המשכנו להתכתב, ואז הזמנתי אותה לתחנה לספר את סיפורו של אביה. ביקשתי שהיא תביא לפגישה איתי תמונות מתקופת השירות של בבלי במכבי האש, וכך היה. מכמה תמונות של כבאי אחד החלו אט אט להתווסף עוד ועוד תמונות”.

צ’ובוטרו לא עצר. “אמרתי לעצמי שאם הצלחתי להשיג חומר ארכיוני ולשמור עליו, למה שלא אאסוף עוד חומר על כבאים נוספים?”, הוא נזכר, “כך התחיל מסע ארוך אל נבכי ההיסטוריה, שסופו לא נראה לעין ואני גם לא רוצה שהוא יסתיים. התחלתי לאסוף כל דבר אפשרי שקשור לתולדות הכבאות בחיפה רבתי – תמונות, מסמכים, קטעי עיתונות וקטעים מוסרטים. פעם הצלחתי לשים את ידי על קלטת וידאו משנות ה־80 שמספרת את סיפור הכבאים של אותה התקופה. המרתי את הקלטת לקובץ דיגיטלי, קטלגתי ותייקתי. ביליתי הרבה זמן עם משפחות של כבאים וקצינים. התחלתי בקולגות משנות ה־60 שאני מכיר, כאלה שפרשו לפני עשרות שנים ועדיין נמצאים בחיים. לצערנו, מספרם אינו גבוה. ישבנו ביחד והם דיברו. הם אוצר בלום של ידע וסיפורים וגם מקור של מסמכים, ספרים ותמונות. מכל אחד אספתי כמה דברים והתחלתי לעשות התאמות בין החומרים כדי לשייך אותם לתקופה המתאימה בסדר כרונולוגי. כשקיבלתי תמונות שבהן הופיעו כבאים מסוימים שלחתי אותן אליהם, והתברר שהם בכלל לא ידעו על קיומן. הם שמחו מאוד על המחווה, וכך נוצר הקשר איתם. דבר הוביל לדבר, והמפגשים איתי גרמו להם לחפש תמונות מהאוסף שלהם. היו כאלה שמצאו תמונות שצולמו לפני 60 שנה ויותר, והם העבירו אותן אלי. קיבלתי מהם גם מידע שלא יסולא בפז. מבחינתי, כל הצדדים הרוויחו”.

צ’ובוטרו לא הסתפק בתמונות שנמסרו לו והתחיל לחפש חומר היסטורי במחסני התחנה. “בכל מקום הצלחתי למצוא אוצרות”, הוא אומר, “מצאתי דוחות סיכום אירוע ותחקירים של שריפות בולטות מלפני 30 ו־40 שנה. הכל היה מונח בקלסרים מתפוררים עם דפים מצהיבים. כשאני מריח ריח של נייר ישן, מבחינתי זה ריח של בושם. בשלב הבא חיפשתי את משפחות הכבאים שאינם כבר איתנו, וכאן נתקלתי בבעיה. לאתר בנים של כבאי עם אותו שם משפחה זה היה פשוט, אבל לאתר בנות של כבאי ששינו את שם משפחתן זה היה כבר קשה”.

אבל הוא לא התייאש. “המאמצים שלי השתלמו”, הוא קובע, “כך הגעתי לעדות הקדומה ביותר שהצלחתי להגיע אליה – תיעוד של עולם כבאות האש משנות ה־30 וה־40 בחיפה. באותה התקופה אם אמרת מכבי אש אמרת אפרים בנקיר. לכבאי הזה, כך גיליתי, יש שתי בנות – אחת שגרה באוסטרליה והשנייה היא חיפאית בשם רבקה אייזנברג. עכשיו לך תמצא אותה. חידדתי את חושי הבלשיים והגעתי אליה. זו היתה אחת מההפתעות הכי נעימות שלי בכל התהליך הזה. נפגשתי איתה והראיתי לה תמונות של אביה שהיא בכלל לא ידעה על קיומן. הוא היה כבאי בתחנת חיפה, ובאיזשהו שלב מונה למדריך בכיר. הוא היה מראשוני כבאי האש בתחנת חיפה שהוקמה בשנת 1936”.

 

פריטים שעתידים להיות מוצגים במוזיאון. "לכל אלה ראוי שתהיה אכסניה מכובדת" (צילום: שושן מנולה)

פריטים שעתידים להיות מוצגים במוזיאון. "לכל אלה ראוי שתהיה אכסניה מכובדת" (צילום: שושן מנולה)

 

תחנה ליהודים ותחנה לערבים

בשנת 1933 אישרו השלטונות הבריטיים לחברי ההגנה להקים את אגודת מכבי אש מתנדבים, וכך יצא לדרכו ארגון הכיבוי הראשון בחיפה. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, נפתחה תחנת הכיבוי הראשונה בעיר ברחוב פבזנר בשכונת הדר.

“הבריטים הרשו לכבאים, שהיו למעשה אנשי ההגנה, לשאת נשק, ותחת הכיסוי של תרגילי סדר ואימוני כבאות הם התאמנו בשדות וביערות שמסביב”, מספר צ’ובוטרו, “בהמשך היה שם סליק עם כלי נשק בלתי לגאליים, ואחד מהכבאים שימש כמדריך נשק”.

במשך יותר מ־40 שנה עמדה שם התחנה עד שנהרסה לטובת הקמת חניון, ולאחר מכן נבנה במקום בניין מגורים. במקביל לתחנת הכיבוי של ההגנה בהדר הקימו הבריטים בשנת 1940 תחנת כיבוי ברחוב יפו 119 בעיר התחתית, ליד מטה המשטרה הבריטית, שהיתה באחריות של הג”א הבריטית. לדבריו של צ’ובוטרו, הסיבה להקמת תחנה נוספת היתה דרישה מצד האוכלוסייה הערבית בחיפה: “בתחנה בפבזנר היו רק כבאים יהודים, והערבים טענו שזה לא הוגן. הם לא היו מעוניינים שיהודים יכבו שריפות באזורים שבהם הם התגוררו. וכך קרה בחיפה משהו שאין לו אח ורע בארץ – שני ארגוני כיבוי שעבדו במקביל. בחלק מהאירועים הם עבדו ביחד והסתדרו יפה מאוד”.

ההיסטוריון וחבר מועצת העיר אלי נחמיאס ז”ל, שכתב ביחד עם הסופר שי חורב ספר על תולדות מכבי האש בחיפה רבתי, ציין בספרו שעם קום המדינה בשנת 1948 עברה תחנת הכיבוי הבריטית לאחריותה של עיריית חיפה, בעוד שתחנת הכיבוי של המתנדבים בהדר המשיכה לפעול כאגודה נפרדת שמימנה את עצמה מכספי תרומות ומסיוע של העירייה ומוסדות ציבוריים. בשנת 1962, לאחר חקיקתם של חוק שירותי הכבאות וחוק איגוד ערים, הפסיקה התחנה בעיר התחתית להתקיים.

“במקום שבו עמדה תחנת הכיבוי ההיסטורית ניצב כעת מגרש לסחר במכוניות”, אומר צ’ובוטרו, “אין שום אזכור היסטורי למה שהיה אז”.

איך פעל שירות הכבאות בחיפה לפני קום המדינה?

“למפקד הראשון קראו קורט כהן. למתנדבים היו דרגות וגם רכבי כיבוי מדגם שברולט עם איזשהו נגרר. בהתחלה אמנם היו רק שתי כבאיות, אך בהמשך נוספו עוד. כבר אז השתמשו בחומרים כימיים לכיבוי, שהם האב הקדמון של המטפים בני זמננו. החומרים אוחסנו במיכלים, וכדי להתיז אותם היה צריך ליצור לחץ במיכל. הכבאים פמפמו את החומר עם משאבה שמזכירה משאבה לניפוח אופניים. עם זאת, החומר הכי נפוץ לכיבוי היה כמובן המים, שהיו אמצעי זמין באופן יחסי וזול. הידרנטים – ברזי כיבוי אש – היו רק בריכוזי התיישבות כמו מרכז הכרמל והדר. בשאר המקומות הכבאית נשאה מים במיכל. הציוד בהשוואה להיום נחשב לדל, אבל היתה לכבאים רוח לחימה. הם ידעו שהם עושים משהו חיוני לטובת היישוב. המתנדבים היו חבר’ה רציניים. דור המייסדים היה מורכב מייקים – עולים חדשים מגרמניה. התרגומון הראשון בארץ למונחי כבאות תורגם מגרמנית בסיועם של הכבאים החיפאים. הפקודות לפרוש, לקפל, סולם הרם, הצב, הורד – הכל נאמר בגרמנית. סילון, ריסוס, מזנק, זרנוק – הכל. בחיפה התגורר בחור בשם פרנץ לוי שהיה לו עבר בכבאות עוד בארץ הולדתו גרמניה. כשלוי הגיע לארץ הוא פתח בארץ מפעל למוצרי גומי, ובין השאר הוא ייצר ציוד כיבוי. מכיוון שהיה לו ידע רב בתחום הכבאות, הוא היה בין הראשונים שגויסו לשירות ועזר להקים מערך כבאות ביחד עם בנקיר. מדי פעם אני מקבל פניות מאנשים שנחשפו לסיפור שלו ומנדבים לי מידע”.

נוסף על פעולות הכבאות עסקו הכבאים של פעם גם בפעולות שיטור. “היתה יחידה בכבאות שאנשיה ענדו סרטים על היד עם הכיתוב Special Policeman, כלומר שוטר מיוחד, והכל באישור המנדט”, מספר צ’ובוטרו, “הם עזרו כביכול לשלטונות המנדט לשמור על הסדר הציבורי, אבל למעשה זו היתה אמתלה לשאת נשק. הכבאים פטרלו בשני מוקדי הבילוי העיקריים של אותה התקופה – רחוב הנביאים בהדר באזור קולנוע ארמון, ובניין הקזינו בבת גלים. הם הסתובבו במדים כשהם חמושים באקדח וברובה”.

איך הזעיקו את הכבאים באותם הימים?

“באמצעות צופר שהיה על גג התחנה ברחוב פבזנר. רוב המתנדבים גרו אז בהדר קרוב לתחנה – ברחובות פבזנר, יוסף ונורדאו. ברגע שנשמע הצופר הם ידעו שצריך תגבורת. את הקריאה לעזרה קיבל היומנאי בתחנה על ידי רץ. בשלב מאוחר יותר היה גם טלפון בתחנה, אבל מכיוון שלכבאים לא היה טלפון בבתים אז המשיכו להשתמש בצופר. הצלחתי להשיג את יומן התחנה המקורי משנת 1938 שמתאר את חילופי המשמרות, את היציאות לשריפות ואת החתימה על נשק ועל כדורים. היו אז אין ספור שריפות, בעיקר הצתות של משאיות בהדר. השנים 1938-1936 היו תקופת הפרעות. זו היתה תקופה קשה וסוערת מאוד בתולדות היישוב, שלוותה בהרבה אש. היו גם אירועים נוספים שדרשו התערבות של הכבאים – חילוץ של ילדים שנפלו לבאר בחצר ופרימוסים – פתיליות על נפט – שהתפוצצו. הכבאים אז עשו הרבה יותר ממה שעושים הכבאים היום כי הם היו כוח עבודה זמין וזול. הם אפילו הדליקו את תאורת הרחוב שכללה פנסים עם נפט, לכדו נחשים בבתים וסילקו מפגעים שונים. חלק מהמטלות הן מצחיקות ואפילו הזויות. למשל הכבאים עברו מדלת לדלת וגייסו כספים לפעילות השוטפת. בתמורה קיבלו התורמים את תו הפתח. תורת הכבאות הועברה אז בעל פה, והיו אימונים בתחנה עם מדריכים. בראייה לאחור, הכל היה נאיבי ופרימיטיבי, אבל הנשק הכי חזק שלהם היה הרצון והרוח. הם הסתכלו על עבודת הכיבוי כעל שליחות. הרבה מהמוטיבים האלה נשארו עד היום בשירות הכיבוי”.

איך היה הקשר בין הקהילה המקומית לתחנה באותה התקופה?

“מצאתי ידיעה בעיתון משנות ה־30 המאוחרות שבה נכתב שראשי הקהילה היהודית בהדר ביקשו להסתייע בצופר התחנה כדי להודיע לציבור על זמני כניסת ויציאת השבת. הבעיה היתה אז איך יידעו הכבאים להבחין בין צפירה במקרה שריפה ובין זו שמודיעה על כניסת השבת. הפתרון שנמצא, כך נכתב בעיתון, היה צפירה באורך שונה לשריפה ולשבת”.

 

להב אורי צ'ובוטרו. “בחזון שלי אני רואה פה מרכז מבקרים שיעסוק במורשת, בהסברה ובחינוך" (צילום: שושן מנולה)

להב אורי צ'ובוטרו. “בחזון שלי אני רואה פה מרכז מבקרים שיעסוק במורשת, בהסברה ובחינוך" (צילום: שושן מנולה)

 

חיפה הכי מתאימה

שירותי הכבאות בחיפה היו תמיד כמה צעדים קדימה משאר שירותי הכבאות בארץ. לדבריו של צ’ובוטרו, “רוב התורה יצאה מחיפה ורוב המומחים בקנה מידה ארצי ואף עולמי בנושא הכבאות יצאו מחיפה, כך שהקמת מוזיאון לתולדות הכבאות בחיפה היא דבר מתבקש. הנהלת הרכבת בחרה בחיפה כדי להקים בה את מוזיאון רכבת ישראל, ואני שמח שהנהלת המחוז נתנה לי אפשרות לבנות את מוזיאון הכבאות בחיפה”.

חשבת כבר אלו פריטים תציג במוזיאון?

“אני עוד לא שם, אבל פריטים לא חסרים. יש לי קסדות, פרטי לבוש, ציוד כיבוי, ספרות מקצועית ואפילו מרכזיית פלאגים משנות ה־50. לכל אלה ראוי שתהיה אכסניה מכובדת כדי שהדברים יישמרו. המוזיאון הזה יביא סיפור בן 83 שנה של היסטוריה אמיתית ששלובה בתולדות העיר והמדינה. אני לא בטוח שהציבור יודע, אבל מי שחילץ את המעפילים – חיים או מתים – מאוניית הגירוש הבריטית ‘פאטרייה’ היו כבאים. בתמורה מסרה ההגנה את שעון האונייה לכבאים למשמרת, והוא נמצא אצלנו בתחנה עד היום. אני בטוח שהוא יוצג במוזיאון”.

הקמת מוזיאון ואיסוף חומר הם שני דברים שונים. האם יש לך את הידע ואת האנרגיות להוציא את הרעיון אל הפועל?

“אני לא ארכיונאי מקצועי ואני עושה את הכל מאהבה להיסטוריה ולכבאות, וזה מה שמניע אותי. לקראת ההקמה אעזר בבעלי מקצוע בתחום. מבחינתי, העיסוק בהיסטוריה הוא כמו פתרון של חידה בלשית. התחלתי לצעוד בשביל צר מאוד ופתאום גיליתי שנכנסתי למשהו גדול ועצום. יש כאן סיפורים שהאחד הוא יותר מרתק מהשני ושכרוכים בהקמת המדינה ובתקומת העם בארצו עוד לפני שהיתה לנו בכלל מדינה. היו פה אנשים שעשו יש מאין בחוסר תנאים, עבדו קשה והצילו עיר שלמה. הם היו גיבורים, ואני רוצה להציג את פועלם לציבור. בסופו של דבר המוזיאון יקום, אין לי ספק. זוהי ההזדמנות לבקש מהציבור שיש לו עוד חומרים להתקשר אלי, אפילו דרך מספר החירום 102. הרוח, האנרגיות והחזון של הכבאים דבקה גם בי, ואם הם הצליחו אז גם אני אצליח”.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. כולם רוצים להיות כבאים בגלל המשכורת

    כבאים משתכרים משכורות עתק,לפעמים פי 3 יותר מאנשים בעלי תואר שני.
    לפני שהאדון הנל מדבר על "רוח אנרגיות וחזון" שיחשוף את תלוש השכר שלו,שמשולם מכספי המיסים של כולנו.
    שכר לא מידתי.
    רצוי להפריט את הגוף הזה ולגייס אנשים מעולים בחצי שכר שיקלו על עול המיסים של כולנו.

  2. מנשה

    במקום שייצא עם צוות כבאים הוא מתכנן מוזיאונים?
    העובדים בשירות המדינה עובדים מאד קשה…מישהו דיבר על אבטלה סמויה?

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר