ההפגנה של הקהילה האתיופית. גל מחאה שלא תואם את הפרופיל של בני העדה הידועים כשקטים ומנומסים (צילום: רמי שלוש)
ההפגנה של הקהילה האתיופית. גל מחאה שלא תואם את הפרופיל של בני העדה הידועים כשקטים ומנומסים (צילום: רמי שלוש)

איך זה מרגיש להיות אזרחים סוג ב’?

שבוע וחצי חלפו מאז שהקהילה האתיופית יצאה לרחובות, והמחאה על הריגתו של סלומון טקה הפכה למאבק בגזענות. בין ההפגנות פגשנו את טסי אייצ’או, מנחת סדנאות ומקדמת תעסוקה, את סמי ברוקה, מנהל בית יציב בקרית חיים, ואת אורן גטהון, בעל חברת הפקות, ושמענו מהם מה זה להיות אתיופים במדינת ישראל 

פורסם בתאריך: 13.7.19 08:25

אלה היו השבועיים הסוערים ביותר בתולדותיה של העדה האתיופית בארץ המובטחת. מותו של סלומון טקה בן ה־18, תושב קרית חיים שנורה למוות בידי קצין משטרה, הצית גל מחאה שהידרדר מהר מאוד לגילויי אלימות, אשר לא ממש תואמים את הפרופיל של בני העדה הידועים כשקטים ומנומסים. נכון, הם לא היו שם לבד. רבים אחרים קפצו על העגלה כדי לתפוס טרמפ נגד מכנה משותף – שנאת המשטרה – ויש הטוענים שגורמים זרים אחראים למעורבותם.

המחאה, ששיתקה את הצמתים הכי חשובים לאורכה ולרוחבה של המדינה, יצאה נגד שיטור יתר, הטיית ירי, אלימות משטרתית, אפליה וגזענות, וזכתה לאהדה רבה מצד חלק גדול בציבור הישראלי, שהלכה והתמעטה ככל שגילויי האלימות התגברו ונחצו קווים אדומים כמו הבערת ניידות משטרה, שריפת מדי משמר הגבול וכמעט לינץ’ בנהג שניסה לפרוץ את חומת המפגינים כדי להגיע לביתו. הפוסטים ברשתות החברתיות התחלפו תוך שעות אחדות מאוהדים, מחבקים ומקבלים למאוכזבים, כשהמשפט השגור היה “אתם אולי צודקים, אבל אותי איבדתם”.

“אם אדם החזיק בדעה שהמחאה היא צודקת, הוא יצא איתנו למחאה”, אומרת טסי אייצ’או, מנחת סדנאות ומקדמת תעסוקה, “כשהבעירו צמיגים והפכו מכוניות – וזה לא משהו שאני מעודדת, אני ממש לא אוהבת את צורת הביטוי הזו – אלה היו ילדים זועמים שיצאו לרחובות, וזו תופעת לוואי. ראיתי שהיו במקום אתיופים וגם לא אתיופים שעשו את זה ביחד. אז מי שמחזיק בדעה שאיבדנו אותו הוא בעצם חושב מראש שהמחאה אינה צודקת ופשוט אין לו דרך להגיד את זה. אז תחבירית הוא בונה לו משהו יפה – ‘המחאה צודקת אבל…’. גם אני פועלת כבר שבועיים מתוך רגש כי פגעו לי בבטן הרכה. כשהראו את הגננת המתעללת, שאני לא יודעת מה לאחל לה, יצא ממני בדיוק אותו זעם. מה שמעצבן אותי עכשיו זה שעושים פה הפרדה – ‘זו המחאה שלכם, אתם צודקים, אבל…’. זאת המחאה של כולנו. כולנו אזרחים. ומה היה קורה אם האקדח היה פוגע בילד לבן? מסיבות שכנראה לא נדע לעולם, השוטר ירה באתיופי. אם היה יורה באדם אחר את חושבת שלא הייתי יוצאת למחות? ברור שכן, ביחד עם המון לבנים שהיו יוצאים למחות. זו המדינה שלנו, זו החברה שלנו ואנחנו רוצים אותן בריאות, ולא משנה מי מהמרכיבים שלהן נפגע עכשיו. זה שעושים הפרדה מראה לי כמה גזענים יש שעד היום התחבאו. המזל הוא שהמחאה הזו גורמת להם לצאת מהמקומות התחבולניים שלהם, כולל אנשים וקולגות שעבדו איתי. הם לא אהבו את האתיופים, הם אהבו את המשכורת החודשית שהם קיבלו בשם האתיופים, וזה מקומם אותי”.

 

הפגנת יוצאי אתיופיה. "זאת המחאה של כולנו. כולנו אזרחים" (צילום: רמי שלוש)

הפגנת יוצאי אתיופיה. "זאת המחאה של כולנו. כולנו אזרחים" (צילום: רמי שלוש)

 

אייצ’או, 45, נשואה ואמא לארבעה, נולדה באתיופיה ועלתה ארצה עם משפחתה הציונית והפטריוטית בשנת 1984 כשהיתה בת 10. הוריה עבדו כמו חמורים גם כשהיתה להם זכות לקבל דמי אבטלה. הם מעולם לא מימשו את הזכות הזו, כי מה פתאום לקחת מהמדינה. היא סיימה תיכון והתגייסה לצבא, עשתה קורס קצינות, ושם נתקלה לראשונה בגזענות “רכה”.

“הייתי קצינת קישור של שני גדודי מילואים”, היא נזכרת, “כשהייתי מזמנת אותם בטלפון למילואים הכל היה נפלא, עד שהם הגיעו ביום הגיוס וחיפשו את טסי. הם לא האמינו שמי שעומדת שם ומחכה להם זו טסי. הם היו צריכים לוודא שטסי הזו שעומדת שם היא קצינה, והיו כאלה שרצו לראות את הדרגות. תמיד היה לי את אותו משפט – ‘אני טסי, אני אתיופית ויש לי דרגות קצונה’, ובזה נגמר העניין. זו לא גזענות מזיקה, אבל זו עדיין גזענות. מה זו גזענות? חוסר יכולת של קבוצה לחשוב שהקבוצה האחרת היא שוות ערך, שהיא מסוגלת, שהיא יכולה. הרבה פעמים נתקלתי באמרות כמו ‘וואי, אתם האתיופים קשה לכם, אתם לא יכולים, אבל את אחרת, את שונה’”.

וזה מעצבן כשלעצמו.

“זה מעצבן, אבל לי יש נאומים משתקים. גזענות מזעזעת, בלתי הפיכה ומזיקה לא חוויתי, אבל גזענות שדרשה ממני בכל פעם להתעלות על עצמי ולצאת ממנה יותר חזקה ומלמדת גם את זה שמולי, אז כן, בהחלט”.

זה בגלל צבע עורך?

“אני לא טוענת שהגזענות היא סביב צבע העור משום ש־90-80 אחוז מהישראלים רוצים להיות כהים יותר, ולכן הם משתזפים בים והולכים למכוני שיזוף בלי עין הרע. הצבע השחור בעיני המפלים הוא לא דבר נורא, אלא להיפך – דבר מדהים. הצבע פשוט מייצג את המוצא. הגזענות היא כלפי המקום שבאנו ממנו. אם נעמיק לשורש הבעיה, הגזענות היא לא הצבע אלא החזות שמייצגת מאיפה באנו. כשאני אביא קורות חיים למקום עבודה וג’ונסון מארצות הברית, שהוא שחור כמוני, יתחרה על אותה משרה, יעדיפו אותו כי הוא מייצג את ארץ החופש, את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ואילו אני מייצגת קהילה שהגיעה לארץ לפני 40-30 שנה, כולם מסכנים, הם לא לגמרי נטמעו, אנשים חלשים שקשה להם, אנאלפביתים, כפריים. אנחנו פוגשים אותם כעובדי ניקיון וכמנקי רחובות, הם עניים, זרקו להם את מנות הדם שהם תרמו ומראים אותם זועקים ומסכנים. זה מייצג אנשים חלשים שישראל החזקה העלתה אותם ומילאה בהם מטוסים ללא כיסאות, וזה מושרש. זה לא הצבע, אבל הצורה שהביאו אותנו והאנאלפביתיות שלנו זה מה שמדבר פה. המשאב שהבאנו – התרבותי, המסורתי והדתי – לא מעניין אף אחד. זה ששמרנו באדיקות על כל זה וזנחנו את ההשכלה שלנו, זה מה שמייצג אותנו”.

זה שאתם שקטים ומנומסים, שלא מצפים מכם לפתוח את הפה, זה לא מרתיח?

“זה מרתיח מאוד, אבל את ההורים שלנו זה לא מרתיח. המסורת והתרבות שלנו בנויות על צניעות, על ענווה ועל טוב לב. זה פרדוקסלי, כי נכון שבשבוע שעבר הצטיירנו כקהילה אלימה, אבל המקום שאנחנו באים ממנו זה מקום של כבוד הדדי, זה לארח ולאהוב את כולם, זה לדבר במבט מורכן. הקהילה האתיופית זו קהילה כל כך מכבדת, אז כשאומרים להורים שלנו ‘אתם טובים’ זה מחמיא להם. נכון, אנחנו אתיופים טובים, התרבות שלנו היא מכבדת ולא מתלהמת, ולהורים שלנו זה מדהים וכיף ומתאים. אבל קם דור חדש, חוצפה ישראלית נולדה. אני נולדתי וגדלתי פה, עשיתי צבא, ואתם מצפים שאהיה אתיופית שקטה? נראה לכם הקטע? אני לא בעד שתקראו לי אתיופית טובה. אני בן אדם טוב לא כי אני אתיופית, ואם משהו לא ימצא חן בעיני ומשהו בהתנהלות לא יהיה בסדר אני אגיד את זה. בגלל שאני אתיופית טובה לא אדרוש את זכויותי?! אני גאה להיות אתיופית. לא משנה כמה המשטרה תהיה אלימה וכמה מדינת ישראל תהיה גזענית – על אפם ועל חמתם של כולם אני גאה בקהילה שלי, אני גאה באתיופיות שלי. אתיופיה היא ארץ מדהימה שיש רק ללמוד ממנה, ואזרחי ישראל צריכים להוקיר תודה על כך שיש להם פה עדה ערכית, מסורתית ומדהימה, עם תרבות צבעונית תרתי משמע. אין דברים כמונו, ולטובתכם כדאי לחבק אותנו. לא כדי לעשות לנו טוב אלא כדי לעשות טובה לעצמכם, לחנך את הילדים שלכם לסובלנות ולאהבה, להסתכל על האחר ולגלות תרבות אחרת עם ערכים אחרים. זה לא יסולא בפז”.

 

טסי אייצ'או. "לא יכול להיות שברגעים כאלה זה יהיה ‘אנחנו’ ו’הם’"

טסי אייצ'או. "לא יכול להיות שברגעים כאלה זה יהיה ‘אנחנו’ ו’הם’"

 

 

החשודים המידיים

“תראי, זה לא סוד, ומי שיגיד לך שהוא לא חווה מקרי גזענות בחייו, זה קצת לעצום את העיניים ולאטום את האוזניים ולומר ‘לא ראיתי לא שמעתי’. לפעמים זה מה שאנחנו עושים כדי להתמודד”, אומר סמי ברוקה, 36, מנהל בית יציב בקרית חיים, שזה הבית השני של נערי ונערות הקריה, “אין מישהו שלא חווה גזענות כי החברה שלנו היא גזענית מאוד. זו חברה שקשה לה מאוד לקבל את השונה בכלל ואת האנשים שבאים מאפריקה בפרט. יש כמה סוגים של גזענות, והבולטת שבאמת מורגשת היא בין אדם לבן לאדם שחום עור. חוויתי הרבה גילויי גזענות. כשהייתי ילד פחות הרגשתי זאת, אבל כבר בהיותי נער ובשנים היותר מאוחרות זה מתגבר. עצם זה שאתה מגיע לסופר ושואלים אותך איפה נמצא הקוטג’. לא כולנו עובדים בסופר ולא כולנו עובדים בניקיון, ואני לא מזלזל חלילה באף אחד ובאף מקור פרנסה. אנחנו חברה מגוונת, יש אצלנו הכל מהכל, ותודה לאל שאנחנו עוסקים בכל התחומים וגם שם אנחנו מצליחים להתבלט, כי לעדה האתיופית יש איכויות שאני לא יודע אם יש לעדות אחרות. זאת עדה שאפתנית, זו עדה שבאמת אוהבת את התרבות שלה ומחוברת אליה מאוד. שימי לב, לאט לאט גם הציבור מבין שאנחנו עדה עם תרבות משלה ושהערכים שגדלנו עליהם הם שונים. לא מזמן ראינו את ח”כ גדי יברקן, שהפכו אותו לכוכב רשת, משהו שכולנו באמת חולמים להיות. הוא הביא את אמא שלו לטקס ההשבעה שלו בכנסת ונישק לה את הרגליים. חלק עשו מזה צחוק, אחרים היו מופתעים, אבל תראי כמה הכבוד להורים הוא ערך עליון. בזכות ההורים האלה אנחנו פה. אצלנו בעדה נדירים הם האנשים שמכניסים את ההורים שלהם לבית אבות. עם כל הקושי, עדיין אנחנו בוחרים לחבק את ההורים שלנו ולשמור אותם קרוב אלינו”.

 

הפגנת יוצאי אתיופיה. "יש תופעה של חרדה בקרב הצעירים, והסיפורים שהם בורחים כשהם שומעים סירנה כדי להתחבא הוא נכון" (צילום: אילן אסייג)

הפגנת יוצאי אתיופיה. "יש תופעה של חרדה בקרב הצעירים, והסיפורים שהם בורחים כשהם שומעים סירנה כדי להתחבא הוא נכון" (צילום: אילן אסייג)

 

ברוקה נולד גם הוא באתיופיה. כשהיה בן 8 הוא עלה ארצה עם הוריו ועם עשרת אחיו ואחיותיו. המשפחה נלקחה למרכז קליטה בנהריה ומשם לאתר הקרוואנים בחצרות יסף. על אף העוני – ההורים לא עבדו כי הם הגיעו לישראל בגיל מבוגר יחסית – הוא זוכר ילדות מאושרת ושמחה. “כל כך שמחתי להגיע לארץ”, הוא מספר עם עיניים בורקות, “הורינו כל הזמן סיפרו לנו על ירושלים, וכשסוף סוף אתה מגיע לארץ המובטחת זה להגיע אל הנחלה, אל המקום שנותן לך הרגשה טובה ותקווה. התחברנו עם העם היהודי. מאז שנולדתי אני שומע על זה”.

לאחר כמה שנים רכשו הוריו של ברוקה דירה בקרית ביאליק, ולמזלו, בגיל 12 הוא התגלה ככישרון גדול והתחיל לשחק כדורגל במכבי חיפה. הוא עבר ללמוד בפנימיית בת גלים, שם קיבל את מלוא התמיכה מהמועדון.

“התחנכתי שם לגדול ילד אחראי ועצמאי, יותר מכל ילד אחר שמתגורר עם הוריו”, הוא מספר, “היה לי הרבה מזל בכך שהתברכתי בכישרון, ומכבי נתנה לי הרגשה שאני בן, גם בגלל הנשיא עם הלב הענק יעקב שחר שדאג לנו לא רק לבגדי אימון אלא גם לבגדים אזרחיים. פעם בחצי שנה הוא נתן הוראה למנהל מחלקת הנוער לקנות לנו בגדים. בהתחלה היינו חמישה אתיופים, ושם קיבלתי ערכים של לקבל את השונה ואת האחר, כי היה לנו שם משהו שאיחד אותנו סביב הכדור. היתה לנו משמעת, ועד היום זה עוזר לי בחיים”.

היתה נקודה שבה הרגשת לא שייך?

“כשהתחלתי לשחק כדורגל התחלתי להבין שיש חברה שלא בדיוק מחבבת אותנו, בלשון המעטה. אוהדי היריבות היו קוראים לעברי קריאות גזעניות שיכולות לשבור אותך, והרבה פעמים הן אכן שברו אותי. בפנימייה אתה מתבגר מהר, אתה עצמאי ולומד להתמודד לבד עם דברים, אבל היה לי קשה מאוד. אני לא זוכר שאבא שלי ראה אותי משחק כדורגל אפילו פעם אחת. אז אין לך מי שבאמת תומך ומעודד, בזמן ששחקנים אחרים מלווים על ידי ההורים והאבא מחזק ותומך. הרבה מבני העדה לא הצליחו אז. היה לנו המון כישרון אבל נשברנו מנטלית, כי עם כל זה שהיינו בוגרים ואחראים, לא היה בן אדם מבוגר שתמך בנו. חשוב מאוד שיהיה מי שירים אותך אחרי קריאות כמו ‘כושי’ ונהמות. הכי קשה היה לשמוע נהמות מקהל יהודי. אבא שלי תמיד אמר – וזה חלחל – שאנחנו יהודים ושהיהודים הם ערבים זה לזה ולכן לא יכול להיות שיהודי יפגע ביהודי. על כך גדלתי וזה מה שאבא שלי לימד אותי. האופי שלי התעצב דרך המסרים שאבא שלי העביר לי”.

ברוקה מודה שהוא היה בר מזל כשיצא מהשכונה בגיל צעיר כדי ללמוד בפנימייה. החברים שנשארו מאחור אספו תיקים פליליים בעוד שהוא אסף תארים, עד שבגיל 18.5 הוא נאלץ לפרוש ממשחק בגלל פציעה קשה בברך. הפרישה הזו גרמה לו למשבר כשהבין שהסתיים לו החלום.

“לאט לאט פילסתי את דרכי”, הוא מספר, “שירתי בצבא במשך שלוש שנים, ולאחר מכן למדתי במכללת עמק יזרעאל ובמכון ווינגייט, התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים, ולפני שלושה חודשים מוניתי למנהל מרכז הנוער בית יציב בקרית חיים. תמיד ידעתי שבגלל שהייתי ספורטאי מצטיין וכדורגלן מחונן אוכל לתרום, ולקחתי את תחום הספורט ככלי חינוכי. ידעתי שאוכל להשפיע על בני נוער גם לחוות וגם לחלום, כי האופי של מי שנמצא במסגרת קבוצתית הוא של אחד שאוהב ויודע לתת ולשתף”.

מה קורה לנערים כשהם שומעים סירנה?  

“יש תופעה של חרדה בקרב הצעירים, והסיפורים שהם בורחים כשהם שומעים סירנה כדי להתחבא הוא נכון. הם נכנסים למגננה מהפחד שיעצרו אותם. זה כבר נהיה מלחיץ מאוד. יש הצקות, והרבה שוטרים מרשים לעצמם לפנות אל הצעירים שלנו בצורה נוראית. הם לא היו נותנים לאף אחד לפנות לבן שלהם בצורה כזו. לשרפשטיין יש גב ולקבדה אין גב, אז יותר קל לשוטר להתנפל על הצעיר האתיופי, גם אם הוא לא עשה כלום, רק בגלל שישב על ספסל ופשוט בא לו להציק. אגב, גם המפכ”ל לשעבר רוני אלשיך אמר ששחום עור הוא בגדר החשוד המיידי. עצוב שזה ככה כי אנחנו מחנכים ומגדלים דור שאוהב את הארץ ורוצה לשרת בצבא ביחידות מובחרות, ובסופו של דבר באה משטרת ישראל ופשוט אומרת להם ‘חבר’ה, תמשיכו לחלום. אנחנו עוצרים לכם כרגע את החלום’. ממש ככה. אתיופים, גם במקרים קשים, פוחדים להתקשר למשטרה כי הם יודעים שהיא לא תעזור. גם אני הייתי ילד וגם אני הסתבכתי בכמה קטטות. ברגע שבו המשטרה היתה מגיעה, כבר לא הייתי שם מהפחד שיעצרו אותי, אשם או לא אשם. מהפחד הייתי בורח”.

וכשנתקלת במשטרה?

“כשהייתי בן 23 נהגתי באוטו שלי לכספומט כדי להוציא את המעט שהיה לי, וניידת נסעה לידי. כשעצרתי ויצאתי מהאוטו השוטרים עצרו לידי, הסתכלו והמשיכו. שנייה אחר כך הם עשו פרסה. הייתי כבר ליד הכספומט, לא הספקתי להסתובב, והופ – מאחורי עמד שוטר. הוא שאל אם זה האוטו שלי והשבתי בחיוב. הוא ביקש לראות תעודת זהות, ואמרתי שאבדוק, שאני לא בטוח שיש לי כי אני לא תמיד מסתובב עם תעודה זהות. שאלתי אם הוא רוצה להתלוות אלי לאוטו והוא ענה שהוא מעדיף לשמור מרחק. הייתי מאופק וסבלני מאוד. ניגשתי לאוטו וראיתי שאין לי תודת זהות, אבל נתתי לו רישיון נהיגה ואמרתי שזה מה שיש לי. הוא אמר לי שזו עבירה על החוק, ואני ישר התנצלתי. אמרתי שאני מצטער ושאני לא בקיא בכל החוקים. לא רציתי להגיע לעימות. הפחד הזה – להיתקל בהם ולא לתת להם שום סיבה לעימות – פשוט גרם לי לקחת אוויר ולהתנצל. הוא הלך לבדוק במסוף, התקשר ועיכב אותי במשך שמונה וחצי דקות על השעון. רציתי לדעת למה אני עובר את הבדיקה הזו, זו זכותי כאזרח, אבל השוטר בחר להגיד לי בגסות לא להתערב בעבודת המשטרה. באותו הרגע הבנתי שהמשטרה מכוונת לאתיופים כי מבחינתם אנחנו קודם כל חשודים. אז אם את שואלת על זכויות, אלו הדברים שהופכים אותנו לאזרחים לא שווים. הייתי עצוב וסיפרתי לנערים בבית הנוער את מה שקרה לי, אבל לימדתי אותם ללמוד מההתנהלות שלי. תמיד בחרתי לא להגיע לעימות”.

 

סמי ברוקה. "תמיד בחרתי לא להגיע לעימות”

סמי ברוקה. "תמיד בחרתי לא להגיע לעימות”

 

מידה כנגד מידה

גם אורן גטהון, 28, למד על בשרו שלא ממש כדאי להגיע לעימות עם אנשי החוק. לפני שנה וחצי הוא הגיע עם שני חברים לחוף הסטודנטים, שם הותקף לטענתו על ידי פקחים של יחידת סיור החופים בגלל השמעת מוזיקה ברמקול – מקרה שהתפרסם ברשתות החברתיות.

“שירתי בצבא בקרבי ועשיתי המון למען הקהילה”, הוא נזכר, “פשוט בחרתי לא להגיב. אני בעצם זה שהזמין משטרה נגד אותם ארבעה פקחים שתקפו אותנו פיזית בבוקסים ובדחיפות. כל זה קרה אולי חצי דקה מהרגע שבו נחתנו על החול. לא הבנו מה קורה, היינו בהלם. כשהבנו את הסיבה של הפורענות של אותם פקחים, הסתכלנו ימינה וראינו קבוצה של צעירים עם רמקול גדול ועם מוזיקה בקולי קולות. ואז אתה חושב על איך להם מותר ולנו אסור. הזמנו ניידת והיתה שם המולה נוראית עם פרשים מסביב. זו היתה סצנה איומה. השוטר שאל אותי מה קרה, וכדי לחזק את הסיפור שלי ניסיתי לאסוף עדויות מהמתרחצים שהיו אזור. היו לפחות 150 מתרחצים מסביב ברדיוס של עשרה מטרים, ואף אחד לא שמע כלום ולא ראה כלום, כולל המציל שהשקיף על הכל. רק בחורה אחת, עורכת דין פלילית, סיפרה מה שהיא ראתה. היא נלחמה בשוטרים ואמרה להם ‘איך אתם נותנים להם לעשות דבר כזה? צריך לפטר אותם’. כשהגשתי את התלונה, אחד מהפקחים הבין את הטעות ופשוט אמר לנו מול השוטר ‘אם לא תגישו תלונה, לא ניתן לכם דוח’. הייתי המום מכך שהשוטר לא עשה עם זה שום דבר. בהיותי אדם של עקרונות – חטפתי מכות וחבלה בפנים ולא הגבתי – הגשתי תלונה, וכל אחד מאיתנו קיבל דוח של 420 שקל. החלטתי לא לוותר ושאם אני צריך לעצור את החיים שלי אז זה מה שיקרה כדי שהצדק ייצא לאור”.

בחרת להיות שק חבטות?

“בחרתי לא להגיב לסיטואציה כי אמרתי שהכי קל יהיה להאשים אותי. לכן אמרתי גם לחברים שאף אחד לא יגיב, לתת להם לעשות מה שהם עושים, ואנחנו נספוג. עד לאותו מקרה האמנתי שהחוק יגבה אותי וישמור על האזרח. התיק הזה נסגר מחוסר עניין לציבור, ואנחנו נשארנו עם חוב של הדוח. כששאלנו למה התיק נסגר לא קיבלנו פרטים, ואז גיליתי שיש לחץ במשטרה לסגור תיקים בגלל העומס בבתי המשפט. מאותו רגע הסתכלתי על הדברים מנקודת מבט אחרת – אין משטרה שאוכפת את החוקים ומגנה על האזרחים שלה, זאת אומרת שאני צריך לקחת את החוק לידיים. אני לא מאמין באלימות, פיזית או מילולית. אני מאמין בהידברות ובדרך ארץ ושבית משפט יפתור דברים כאלה. ואז אתה ניזון מסיפורים של חברים קרובים על דברים שהם חוו, ואתה יודע שאתה לא מוגן. לא משנה איך וכמה אתה צודק, כמה הדברים נכונים, הדבר היחיד הוא שתגן על עצמך עם שתי הידיים ועם שתי הרגליים שלך. בחרתי ללכת נגד הזרם, כן לפתוח את התיק וכן להוציא את הצדק לאור בשיתוף פעולה עם משרד המשפטים ובאמצעות עורכי דין שאנחנו מימנו, וזה לא עזר. ואז מגיעים מקרים כמו זה של סלומון טקה ז”ל והרבה לפניו המקרה של יוסף סלמסה ז”ל שאותו הכרתי אישית. הטיוח שעשו סביב מותו והסיפורים שהתקשורת הציפה – כל אלה היו מעצבנים ומרגיזים. הגעתי לנקודה שבה אני צריך להגן על עצמי. אין לי אמון במשטרה ואין לי אמון בממסד. זה מתבטא בדברים הכי קטנים. מכל המחאות שהיו עד עכשיו אני מגיע למסקנה אחת – אני נלחם פה בשביל אחי הקטנים והילדים שיהיו לי”.

גטהון נולד באתיופיה ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 3. המשפחה התמקמה בשכונת שער העלייה בחיפה. לאחרונה הוא פתח חברת הפקות שעוסקת בניהול אמנים, בתכנון אירועים וביחסי ציבור, ולפני כן הוא עבד כסוכן מכירות.

איך היתה ההתאקלמות שלך בארץ?

“כשהייתי קטן שמעתי שאנשים חוו חוויות לא נעימות. כשהייתי צעיר אמרתי שזה לא בהכרח נכון, עד שזה הגיע לפתח הדלת של המשפחה שלי. כשאתה ילד אינך מבין שאתה נתקל בגילויי גזענות. אלה דברים שצריכים לקרות כמה וכמה פעמים ברצף עד שייפול לך האסימון”.

המקרה בים היה הפעם הראשונה שבה נתקלת בגזענות?

“לא, נתקלתי בה הרבה פעמים לפני כן, בעיקר במקומות עבודה. במסגרת עבודתי כאיש מכירות נתקלתי בהרבה סוגי אנשים. תמיד בחרתי לא לתת לזה להניע אותי ולא לתת לזה להוריד אותי, אולי אפילו לברוח מזה ולא להאמין שזה קיים, עד שזה מגיע לבשר, מגיע למכות, מגיע לתקיפה על ידי שוטרים. זה מתחיל בדברים קטנים והזויים כמו לצאת מהאוטו שלי, לנעול אותו ולהיות מתושאל על ידי שוטרים בניידת של מי הרכב. זו הצקה במלוא מובן המילה. הרי אם הייתי פורץ לאוטו לא הייתי נועל אותו, וכפי הנראה הייתי בורח למראה הניידת. מרוב המקרים האלה המוח כבר לא זוכר הכל”.

אתה מרגיש שאתה פחות שווה זכויות במדינה?

“להיות שווה זכויות זה מתבטא בדברים האלה – היד הקלה על ההדק מבחינת השיטור. יש גם מקרים של אפליה במקומות עבודה, והרבה פעמים הגשתי קורות חיים רק עם השם הפרטי כי ידעתי ששם המשפחה יסגור לי את הדלת. אני יודע לזהות שיחה ואינטונציה של בן אדם, זה אל”ף-בי”ת במכירות. זימנו אותי לריאיון עבודה בשיחת טלפון. כמו שאת שומעת, אני לא מדבר עם מבטא. המזכירה של החברה התקשרה כי היא התרשמה מקורות החיים שלי. היא נתנה לי הרגשה שכבר התקבלתי, שכבר התחלתי לעבוד שם, וזו היתה רק שיחת הטלפון שבה הוזמנתי לפגישה. כשדפקתי בדלת היא נדהמה לגלות שאני אתיופי. זה לא הסתדר לה עם ההוא מהשיחה. עוד לפני שהתחלתי את הריאיון כבר ידעתי שלא התקבלתי. אני אומר את זה בהכי דוגרי שיש. אלו דברים שאני מכיר, אבל אני לא נותן לזה להוריד אותי לעולם, להיפך – זה נותן לי יותר דרייב. אני בטוח שגם אחרים חוו מקרים דומים ושיש כאלה שזה יעצור אותם ויגרום להם לקחת צעד אחורה, כלומר לוותר על החלומות ועל השאיפות שלהם. אני מאמין שלא משנה מה המצב, תמיד תהפוך את הקערה על פיה. הבעיה היא שלא רבים חושבים ככה”.

לא רבים גם נוהגים כמוך ומתלוננים במשטרה על אלימות.

“יש עשרות מקרים שלא מדברים עליהם כי אף אחד לא אוהב לבוא ולהגיד ‘קיבלתי מכות משוטר’, עם כל הכבוד. אני אומר לך שזו תופעה, יש אלף ואחד סיפורים. מה שבטוח זה שאחרי המחאה הזו שהציפה את נושא האלימות של השוטרים ושעצרה את כל המדינה, צפו הרבה דברים. גיליתי לדעת לצערי שאנשים לא מודעים למצב שלנו, גם בהתייחסות שלהם ובאמירות שלהם כלפי המחאה. הם לא באמת יודעים מהי גזענות ואיך היא מתבטאת. אם מישהו חושב שלעמוד בפקק כמה שעות זה אסון נוראי ונפל עליו עולמו, כשאני נלחם על אדם שנרצח בדם קר, אז את מבינה את ההבדל בהשקפות. אנשים כותבים בפייסבוק סטטוסים על העדה האתיופית שאיבדה את התמיכה שלהם. ואני שואל – מתי תמכתם בנו? אני טוען בדיוק ההיפך – אתם איבדתם את האמון שלנו. בואו לא נסתכל על המקרה האחרון אלא על מקרים מהעבר – רוב ההפגנות נגד אלימות משטרתית היו של העדה האתיופית. אי אפשר להסתיר את זה. אם בן אדם אומר לי במהלך ההפגנה שהוא תקוע כבר הרבה זמן בפקק ורוצה להגיע הביתה, אני אומר לו ‘בוא שב איתי ביחד על הרצפה’. האבסורד הוא שעל דברים חומריים כמו מילקי וקוטג’ אנשים יצאו להפגין ועל חיי אדם לא. זה הכי אבסורד שיש, הכי דפוק שיש. מה עוד צריך לקרות? השתיקה הורגת והאדישות חונקת. בסופו של דבר זה צריך לגעת בכלל החברה. אם לא היינו עושים את המחאה הזו, כנראה שזה לא היה נוגע בכולם. 14 מקרי רצח ואפס כתבי אישום. זה מעניק לשוטרים לגיטימציה לעשות מה שבא להם, וכשאין ענישה זה נותן עוד יותר לגיטימציה. במקום להרפות את היד ולשנות את הקלות של האצבע על ההדק, נותנים להם טפיחה על השכם בזה שאף אחד לא נענש. לצערי, הפתרון יבוא רק בכוח. רק בלסתום את המדינה, רק בלגרום לנזק כלכלי במדינה. רק אם נגרום למישהו בדרג עליון לאחר לפגישה מכרעת או לארוחה חשובה, כנראה שהדברים ישתנו. רק כשנפגע בכיס ובלוח הזמנים, אנשים יגיבו. הכי עצוב זה שעד עכשיו אף אחד לא ראה את מה שחווינו. חבל שכך, וזה אומר הרבה. אם לא יקרה מה שצריך לקרות, אנחנו נחזור להפגין. תמיד אמרו לי ‘תהיה חכם, לא צודק’. במחאה אין דבר כזה חכם, במחאה אתה צודק. איך אני אמור להפגין כשרוצחים אותי ומפעילים אלימות נגדי? רק במידה כנגד מידה”.

 

המחאה של בני העדה האתיופית. "איך אני אמור להפגין כשרוצחים אותי ומפעילים אלימות נגדי?" (צילום: רמי שלוש)

המחאה של בני העדה האתיופית. "איך אני אמור להפגין כשרוצחים אותי ומפעילים אלימות נגדי?" (צילום: רמי שלוש)

 

מתנה למדינה

גטהון, הצעיר בחבורה, בוחר בדרך של כוח כפתרון היחיד למצב. ברוקה חושב שאם הוא לא יצעק, לא ישמעו אותו והוא לא ישיג דבר. אייצ’או מאמינה בהידברות.

אייצ’או, איך עוצרים את זה?

“קודם כל בשיח בריא, לא להגיד ‘אנחנו’ ו’הם’. כואב לי בכל פעם שבה אני מוציאה את זה מהפה. לא יכול להיות שברגעים כאלה זה יהיה ‘אנחנו’ ו’הם’. לא יכול להיות שפתאום אתם רואים את הצבע שלי בזמן שאני לא רואה את הצבע של אף אחד כשגננת מכה ילד. כשגלעד שליט היה בשבי ספרתי את הימים כמו כולם כי הוא היה החייל של כולנו. למה הנער הזה שנרצח הוא לא הילד של כולנו?”.

במקרה של אתיופים האצבע היא יותר קלה על ההדק?

“כן. הסיפור של סלומון טקה הוא סיפור שולי. זה כואב לכולנו אבל הוא שולי. הסיפור פה הוא המשטרה. משהו לוקה בחסר במדיניות של גיוס השוטרים. המבחנים שהם עוברים, כל החשיבה שלהם כאנשי מקצוע – משהו פה לא מוחזק, משהו פה עובר תהליך לא טוב. אני בן אדם מאוזן, אני עובדת המון בנושא חיבור בין תרבויות כדי שיאהבו את הקהילה ויחבקו אותה וכדי שהקהילה האתיופית לא תרגיש זרה. אין מה לעשות, הזר לפעמים נראה מפחיד, אבל עם כל האיזון הזה שאני מייצרת, הפעם גם אני התערערתי. אני מבקשת בדק בית מכל אחד ואחת שאומרים ‘המחאה שלכם צודקת’. לא, זו לא המחאה שלכם צודקת. המחאה צודקת נקודה. זו המחאה של כולנו. אל תצפו ממני להיות אזרחית מן המניין בזמן שאתם לא רואים אותי כזו. אנחנו אחד. זה מה שמכה בי עכשיו, כי כנראה הייתי באופוריה. אני גרה בשכונה לא של אתיופים והילדים שלי בודדים בבית הספר. אני רואה בעצמי שגרירה של תרבויות, אבל כנראה שהייתי נאיבית. אני גרה בעולם וירטואלי של טוב, ופתאום זה הכה בי. והפעם זה הכה בי יותר חזק כי זה היה קרוב. במקרים כאלה הקהילה יוצאת וזועקת. לא נשאר לה הרבה אלא לצעוק ולהוציא את הרגש ואת הכאב. אני לא מאמינה במחאות, ובשבוע שעבר יצאתי להפגנה לראשונה בחיי. אני מאמינה בייצוג הולם ובהידברות נכונה שעושה עבודה יותר עמוקה ושורשית. אי אפשר ללמד מישהו דרך רגש וכאב כי בדיוק שם אנחנו נמצאים במקום החלש שלנו. החברה כיום מדברת עם אסמכתאות ומעבירה מסרים פרסומיים דרך דוברים, וכדי שהקהילה הזו תיטמע בחברה וכדי שלקהילה הזו יהיה כוח, אז זה המקום ואלו הכלים. הכלים של המחאה עבדו פעם וזה כנראה היה נכון לאותו זמן, אבל היום, עם המהפכה התקשורתית ועם זה שהאינטרנט נגיש לכולם, כל אחד מאיתנו יכול להביע מחאה במקום שבו כולם נמצאים בזמנם הפנוי, בלי שיצטרכו לפתוח טלוויזיה ולראות בחדשות קבוצה של שחורים זועמת, כואבת וכועסת שמציתה צמיגים ומכוניות”.

אייצ’או מסכמת את דבריה במסר מאחד. “הקריאה שלי להרגיע את הרוחות ולחשוב לרגע בתור אמא”, היא אומרת, “תחשבו שבמדינה שכולנו חיים בה יש קהילה מופלית ושזה חוזר שוב ושוב. אנחנו רוצים מדינה בריאה עם אזרחים בריאים. אני לא פונה כדי שתרחמו עלי כאתיופית, אני פונה אליכם לבוא ולבנות פה דור טוב וחדש, כי אם יהיה פה דור של יוצאי אתיופיה מקופחים, לא יהיה טוב לי אבל גם לא טוב לך. נערים מקופחים מדי הופכים להיות מסוכנים, ואף אחד מאיתנו לא רוצה את זה. המחאה שלנו היא מתנה לכל המדינה. בואו וביחד נעשה אותה חכמה, לא מתלהמת ולא כואבת. בואו נגרום לכך שהאחריות של איך זה יטופל תהיה שלנו”.

 

בני הקהילה האתיופית חוסמים כבישים. "בואו נגרום לכך שהאחריות של איך זה יטופל תהיה שלנו” (צילום: אמיר לוי)

בני הקהילה האתיופית חוסמים כבישים. "בואו נגרום לכך שהאחריות של איך זה יטופל תהיה שלנו” (צילום: אמיר לוי)

 



ועידת החינוך של ישראל מגיעה לחיפה, להרשמה לחצו כאן


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

9 תגובות
  1. שוקה

    לעולם לא תשתנו. לתמיד יהיה הם ואנחנו. זה דרך העולם ולא תשנו אותנו. מי שלא טוב לו, אפריקה מעוניינת בילידי הארץ. חבל על הבחור שמת. אחרי זה הבנו, מי אתם באמת ומה היחס שלכם למדינה.

  2. לא קונה פייק-קיטורים

    הם קיבלו בלי סוף עזרה כלכלית שאף עלייה לא קיבלה והגיעו במנטליות של דפקו אותנו ואפלייה. שמורה לכם תמיד האופציה להגר חזרה לאתיופיה או לנסות עם כל הכישורים שלכם להגר לאירופה.. ס, אף אחד לא מחזיק אתכם בכוח ואם כל כך רע וקשה, אפשר להגר.

  3. אמת

    אין א או ב הם עושים מעצמם מה שהם רוצים כולם שווים רק נקודת התחלה שונה .

  4. נפתלי

    האתיופים בישראל-להיות סוג ב' בישראל "זו מחמאה גדולה"- בחו"ל כולל אפריקה לא היו מיתקרבים לרמה הזו !!!-והיכן התודה לישראל??-ע"י הפגנות והרס רכוש ציבורי-ממש ברברים בישראל !!!

  5. חיים

    מקומם לא איתנו.
    ראשית הם בכלל לא יהודים!
    אני בתור אבא לא יתן בחיים אבל בחיים שיהיו לילדי חברים או חברות אתיופים. ואני מחדיר להם את זה מגיל 0 לראש.אני חושב שכן צריך לפצות אותם בכסף ולהחזיר אותם חזרה לאתיופיה. האינטיפאדה שהם עשו ברחבי המדינה הראתה את פרצופם האמיתי. שישבנו בסלון וראינו טלויזיה אני והילדים סוף סוף הם אמרו לי אבא צדקת עכשיו אנכנו מבינים אותך הם באמת חיות אדם מאפריקה!!

  6. הישראלים מקופחים לעומת האתיופים,הערבים

    יוצאי אתיופיה מקבלים משכנתאות של 600 אלף שקל ב10 שנים בלי ריבית(!!)ממש מטורף.
    הוריהם קיבלו אגב דירות בחינם במחיר אפסי בתשלומים נוחים מזעריים.
    חייל ערבי/נוצרי/בדואי/דרוזי מקבל עם שחרורו שטח אדמה לבנייה במחיר עלות פיתוח בלבד כ100,000 שקל על מגרש שיהודי ישלם עליו לפחות מיליון שקל.
    היהודים ילידי הארץ מקופחים ומופלים לעומת מגזרים אחרים.
    הבעיה שלנו שאנחנו לא יודעים להתעמת עם שוטרים ,להבעיר צמיגים,ולחסום כבישים.
    המקסימום ללכת הילדה על הכתף ולשיר צדק חברתי כמו בצופים.
    ככה זה,חנונים אוכלים אותה בארץ הזו..ומשלמים

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    העולם נוהג כפי שנוהג וטיב היה אילו החיצונים היו חיים במדינות ההולמות אותם -אופיים רמתם השכלתם והתנהגותם-שלא היכרנו עד אשר הגיעו לישראל למורת רוחם של הרבה אזרחים נ,ב ישראל השקיעה בהם יותר מאשר בכל עדה אחרת ולא ברברית

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם האתיופים רוצים לנצח ? זה לא בהפגנות ולא בשריפות !
    אלא בכנסת אל תצטרפו לאף מיפלגה אלא תקימו מפלגה שלכם שתידאג לכם בכל !
    ואל תיתנו שיפלגו אתכם בכל המפלגות !
    רק אז יעריכו אתכם וגם יעשו לכם חשבון !
    וגם תוכלו להפיל את הממשלה אם יפגעו בכם !

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר