רני קאושינסקי. "הכל התחיל מאינטואיציה" (צילום: חגית הורנשטיין)
רני קאושינסקי. "הכל התחיל מאינטואיציה" (צילום: חגית הורנשטיין)

“זה הייעוד שלי. הכל הוביל לשם”

רני קאושינסקי, שמוכר לכם כבעלים של מועדון החורבה המיתולוגי וכאלוף באגרוף תאילנדי, עשה מהפך בחייו. במכון שלו בכרמל צרפתי הוא מטפל מצד אחד בילדים עם בעיות קשב, ריכוז ושליטה בכעסים, ומצד שני בילדים נחמדים מדי עם בעיות של ביטחון עצמי. ככה זה כשהמוטיבציה היא הכלי המנצח

פורסם בתאריך: 20.7.19 08:24

כאשר רני קאושינסקי היה בן 23, החיים לא ממש חייכו אליו. הוא איבד את אביו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, ומבוקר עד לילה הוא טיפס על גגות כדי להתקין מזגנים – עבודה לא קלה בלשון המעטה – כדי לפרנס את עצמו. הנחמה הקטנה היחידה באותם הימים היתה לחזור בכל ערב הביתה, שם חיכתה לו בת זוגו מרגלית שאיתה חלק דירה, אבל לא לאורך זמן.

“יום אחד שנינו הכרנו את ג’וליאנו מר”, הוא נזכר בנקודת המפנה בחייו, “הוא היה אז בתקופת השיגעון שלו – השתין בתיאטרון, הסתובב ערום והלך עם צפצפות. כולם פחדו ממנו, ולי הוא שינה את החיים. הוא הרשים אותנו בטירוף, אבל הפחיד אותנו. לאחר כמה לילות מרגלית נעלמה לי. קמתי בבוקר וגיליתי שהיא הלכה לג’וליאנו. התחרפנתי, אבל לכאורה זה עשה לי טוב, לא בגלל שכל כך אהבתי אותה. אספר לך משהו שמזכיר את הסיטואציה. היה סרט של משה איבגי שבו הוא נסע במונית והנהג ביקש ממנו על הנסיעה 6.80 שקלים. איבגי ענה שאין לו כסף, הנהג מתעצבן ואיבגי אומר לו ‘אני יודע שזה לא ה־6.80, זו ההרגשה שיצאת פראייר’. זה בדיוק מה שהיה עם מרגלית וג’וליאנו. הרגשתי שיצאתי פראייר, האגו נפגע, אבל פתאום התחלתי להרגיש כאילו לקחתי פטריות. קרה משהו, אבל משהו טוב, התחלתי לראות דברים”.

איך אפשר להגדיר הזיות כמשהו טוב?

“השוויתי את זה לפטריות שלוקחות אותך להזיות, אבל אותי זה לקח דווקא לדמיונות. זה היה הדמיון שלי שהתחיל לצאת החוצה. היום, כשאני מתעסק עם דמיון מודרך ועם מדיטציה, וואלק תני לי להגיע לאותן תחושות שוב. זו רמה גבוהה של דמיון, כנראה מתוך המצוקה”.

לאן זה סחף אותך?

“למקום שבו הרגשתי שאני חייב לפוצץ אותו במכות. עמדתי מול המראה ודמיינתי איך אני נותן לו אגרופים, איך אני כועס עליו. ידעתי שהוא נמצא בפאב האחוזה, הגעתי לשם והשתתקתי. לא יכולתי לדבר איתו. פחדתי. נחשבתי לאדם עם אומץ, אבל ממש השתתקתי מולו. ואז אמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד אמנות לחימה. חייב”.

כך החלה הקריירה שלך באגרוף תאילנדי?

“זאת הנקודה נטו. משהו בתוכי בער ללמוד אמנות לחימה כדי לפוצץ את ג’וליאנו, והתחלתי ללמוד קראטה. לאחר כמה חודשים חבר הציע לי לטוס ביחד ללונדון לחופשה, ולקחתי איתי את חליפת הקראטה. כזה אני – טוטאלי. היום אני יודע שאני איש חלומות. מה זאת אומרת? כשהייתי כדורסלן בתיכון ואחי קנה לי כדור מעור, זה כל כך ריגש אותי עד שהייתי ישן איתו במיטה. כשהתחלתי עם הקראטה ירדתי לזיניוק את מיכלין בעיר התחתית, קניתי חגורה שחורה וישנתי איתה מתחת לכרית, כי זה היה החלום שלי. בלונדון פתאום קלטתי שלט קטן על מבנה עם איור של שני מתאגרפים באגרוף תאילנדי. כשראיתי את זה נגמר הסיפור. ממש ככה. עברו 30 ומשהו שנים, ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אמרתי לחבר שלי שאני הולך להיות שם, והוא שאל ‘איך? בלי ויזה, בלי כסף’, אבל אני לא ראיתי אותו בעיניים. בלי שקל על הנשמה טסתי לתאילנד, ושם הכל השתנה לגמרי. ראיתי את התאילנדים והבנתי שזה הייעוד שלי. בהתחלה הייתי צריך שיאמנו אותי אבל אף אחד לא רצה. לא היה לי כסף, ופשוט התחלתי לסחור איתם בדברים שידעתי לעשות. הייתי מסובב כדורסל על האצבע וכולם היו נעצרים עם פה פעור, אז עשיתי איתם עסקת חליפין – אני אלמד אתכם לסובב כדור ואתם תלמדו אותי אגרוף. הייתי טוב בריקודי ברייקדאנס ולימדתי אותם לרקוד. התאמנתי קצת, ואז החלטתי שאני עולה לקרב. התחלתי עם אגרוף תאילנדי מאפס, כשלא היה לי מושג, בקושי קראטה כמה חודשים, ופתאום אני עולה לקרב. זה לא ברמות של אולמות ספורט, אלא במין פאב כשבאמצע יש זירה ובכל ערב יש שם קרבות. הקרבות הכי טובים הם זרים נגד מקומיים. עשיתי קרב, ניצחתי ושילמו לי. ואז נסעתי לקופנגן כדי להתאמן עם תאילנדים, חזרתי ועשיתי עוד קרב שגם בו ניצחתי. בקרב הזה כבר צפו המון ישראלים, ולאחריו חזרתי לארץ בן אדם אחר, כבר מפורסם באגרוף תאילנדי. החלטתי לבנות בארץ מכון אבל לא היה לי מקום, אז עשיתי את זה בסלון בבית. השכנים כמעט חטפו התקף לב בגלל הרעש. איציק אחי בדיוק פתח את מועדון החורבה, ואני עבדתי שם כשומר. הוא כל הזמן רצה לברוח לארצות הברית והצעתי לו דיל – אני אשמור על המועדון בזמן שהוא יהיה באמריקה בתנאי שאסב את אחד מהחדרים שם לסטודיו לאימונים. וכך קרה – התלמידים היו העובדים שלי שאבטחו את המקום בלילות. בהמשך, בשנת 1999, קניתי מאחי את החורבה, ואז כבר כל החיים שלי השתנו”.

 

רני קאושינסקי בימיו כלוחם אגרוף תאילנדי. "השכנים כמעט חטפו התקף לב"

רני קאושינסקי בימיו כלוחם אגרוף תאילנדי. "השכנים כמעט חטפו התקף לב"

 

חייך השתנו בגלל ג’וליאנו מר, אבל לא סיפרת איך הסיפור ביניכם הסתיים.

“מצד אחד הייתי חייב לנקום בו על מה שהוא עשה לי, אבל מצד שני היתה לי הכרת הטוב שבו. בקיצור, היו לנו כמה סצנות. יום אחד שמעתי שהוא נמצא באיזה פאב בתל אביב והחלטתי ללכת לפוצץ אותו במכות. זה כבר אחרי שהייתי מפורסם, אלוף ישראל באגרוף תאילנדי, והוא היה בעולם שלו. הגעתי לפאב, פגשתי אותו שם, והוא הבין שאני עדיין כועס על מה שהוא עשה לי וביקש סליחה. קראתי לו הצדה ואמרתי שבאתי להגיד לו תודה. הוא היה בשוק, אבל התעשת בשניות, קרא לי ‘גבר’, אמר שהוא מת עלי והזמין אותי לבירה. עוד סיפור איתו היה כשרציתי ללמוד משחק מול מצלמה ונרשמתי לקורס של שרון אלכסנדר פה בחיפה. יום אחד הוא לא יכול היה להגיע וג’וליאנו החליף אותו. הייתי בשוק אבל הבאתי לו מכנסיים וחולצת אגרוף תאילנדי במתנה ואמרתי לו שבזכותו גיליתי את העולם הזה ושאני מודה לו”.

מעולם לא הרבצת לו?

“השתתפתי בסרט ‘כיפור’ של עמוס גיתאי על יחידת חילוץ אווירית של שבעה לוחמים, ואני הייתי בין המחלצים. גיתאי הוא טיפוס לא פשוט, הכל אצלו אותנטי. הסרט צולם ברמת הגולן בדיוק במקום שבו התרחש הסיפור במציאות, בקור נוראי, עם מסוקי קרב אמיתיים ועם טנקים. בלגן לא רגיל. בקיצור, אנחנו לא יודעים כלום על התסריט, הוא לא מגלה כלום, ואנחנו המחלצים שיורדים לחלץ מפקד שהשתגע ופצועים שנפגעו בקרב. מי זה המפקד? אלוף משנה ג’וליאנו. הייתי בשוק. לא האמנתי שאפגוש אותו ככה. היה לו תאקל עם אחד מהשחקנים והוא התחיל לריב איתו בטענה שהוא הסתיר לו פריים. חשבתי שזו ההזדמנות שלי. שאלתי את הבמאי אם ללכת להפריד, והוא נתן לי אישור. תפסתי את ג’וליאנו מאחור באחיזת חניקה. הייתי חזק מאוד, כמעט שברתי לו את הצוואר ואז שחררתי כי עשיתי כבוד לסרט. תפסתי אותו בצלעות, הרמתי אותו באוויר – זה לוחץ על כל הסרעפת – והוא צרח עלי שאעזוב אותו, שאני עושה לו פאדיחות ושכואב לו. עכשיו, הוא חיה, 1.90 מטר גובה, אבל הייתי בשליטה מלאה, וגיתאי צעק לי במגאפון ‘תמשיך, תמשיך’. דפקתי לו הטלה על המסוק שהיה לידינו, ואז שמענו את הבמאי צועק ‘קאט’. תקשיבי, 500 אנשים היו על הסט, כולם התקרבו ומחאו לי כפיים. לא בגלל שהכירו אותי, אלא בגלל ששבועיים לפני זה ג’וליאנו חנק שחקנית ב’אותלו’ וכולם לא סבלו אותו. אבל שלא תחשבי שהוא יצא פראייר. הוא בא אלי עם חיוך ואמר לי ‘קאושינסקי, שיחקת אותה’. יענו, החזרת לי, אני מבין את זה, עכשיו אנחנו תיקו. זו היתה סגירת המעגל”.

ומה עם מרגלית?

“חזרה בתשובה וגרה במאה שערים”.

 

החורבה. "כשלמדתי לדבר וכשהשתניתי הפסיקה האלימות במועדון שלי" (צילום מתוך דף הפייסבוק "בוגרי מועדון החורבה 2006-1987")

החורבה. "כשלמדתי לדבר וכשהשתניתי הפסיקה האלימות במועדון שלי" (צילום מתוך דף הפייסבוק "בוגרי מועדון החורבה 2006-1987")

 

שיא הקריירה

קאושינסקי נולד לפני 56 שנים בקרית אליעזר, ומשם עברה המשפחה לכרמל צרפתי. הוא בן זקונים אחרי שני אחים בוגרים. מגיל 3 אביו גידל אותו לבד לאחר שהאם נפטרה מסרטן.

“אברשה היה מכין לי לארוחת ערב פפנאש ולחם מטוגן – האוכל הכי לא בריא שיש – ולזה היינו מוסיפים סוכר”, הוא נזכר, “הוא היה טיפוס קשוח. היתה לו חנות למנעולים ולשכפול מפתחות”.

איך הוא הסתדר לגדל שלושה בנים לבד?

“אני לא יודע, האמת היא שלא חשבתי על זה, אבל לא היה לו קל. הוא היה עובד כל היום, ומטפלת היתה באה להשגיח עלי. הייתי ממש לבד כי האחים שלי כבר היו גדולים. אחד גדול ממני בתשע שנים והשני ב־11. היתה לנו בדיחה די מצחיקה שאבא סבל מהורות יתר. כשהמנהלת היתה מזמינה אותו לשיחה בבית הספר הוא היה שואל אותה אם אני מרחף, אם אני בעננים, חולמני כזה, ואז היה אומר לה ‘כפרה עליו, תמיד ידעתי שיהיה לי בן טייס’. בסוף כיתה י”א הייתי בעייתי טילים והיו לי מלא שליליים בתעודה. הוא שאל אותי איך התעודה, ועניתי בבכי שיש לי עשרה שליליים. הוא שאל כמה קיבלתי בהתעמלות, ועניתי 10. ‘כפרה על הרני הזה’, הוא אמר, ‘ידעתי שיש לו שתי עשיריות בתעודה’. לזה קראנו הורות יתר. הוא היה מוזר. כשהייתי בן 18 גם הוא חטף סרטן, ואצלו זה היה די דרמתי. גרתי איתו לבד, טיפלתי בו, ליוויתי אותו, וזה היה בדיוק כשהתגייסתי. זו היתה תקופה קשה מאוד, אבל איכשהו שרדתי אותה. הייתי בגוררות של חיל הים”.

קאושינסקי התגבר על מרגלית, התחתן עם מירב ולאחר שנתיים התגרש ממנה, ואז הכיר את לילך, שלה הוא נשוי עד היום. לשניים שתי בנות – תאי בת 16.5 ולירן בת 9.

הזכרת שהיית אלוף ישראל. באלו עוד תארים החזקת?

“התחלתי להתאגרף בגלל סיפור הנקמה בג’וליאנו, וזה התחיל דווקא לא טוב. בתחילת הקריירה שלי חשבתי שאני קינג קונג. לא ידעתי באמת איפה אני נמצא ביחס לאחרים. חשבתי שאני מלך העולם כי המאמן נתן לי להבין שאני הטוב ביותר. ככה חשבתי עד שהגיעה משלחת של אלופי עולם ואירופה מרוסיה לארץ, ואני הלכתי לקרב מולם. עליתי נגד אחד והוא פוצץ אותי במכות. במזל לא נפצעתי. הוא היה פי מיליון יותר טוב ממני. במצב כזה זה לוקח אותך לשתי קצוות – או שאתה פורש או שאתה מתמודד עם עצמך, וזה מה שעשיתי. טסתי לתאילנד והתחלתי מלמטה, עם קרבות קלים יחסית. יש משפט שאומר שהחיים הם כמו רכבת תחתית – לעתים כדאי לנסוע כמה תחנות לאחור כדי להגיע אל היעד. התחלתי לשקם את עצמי, השתפרתי והתחזקתי. חזרתי לארץ ולקחתי כל מיני תארים כמו אלוף ישראל בשלוש שיטות שונות של אגרוף תאילנדי. החזקתי בתארים האלה במשך שנים. היה לי משהו שלאחרים לא היה – מכות ברך. ככה למדתי לחטוף פחות, וככה ניצחתי באליפות העולם ברימיני, איטליה, לבד, ללא מאמן צמוד, כשאני מממן לעצמי את כל הפעילות. זה שיא הקריירה שלי”.

וכל אותו הזמן המשכת לנהל את החורבה.

“אהבתי את חיי הלילה, אבל בשלב מסוים רציתי למכור את החורבה משתי סיבות. הראשונה – כי תחום המועדונים התחיל להתקלקל והיה קשה מאוד להרוויח כסף, והשנייה היא שהתחלתי להרגיש שמשהו בי משתנה. התחלתי להתעסק עם מאבטחים של מועדונים. היו אז בארץ פיגועי טרור ואלימות נוראית במועדונים, ובכנסת ביקשו להתמודד עם הבעיה הזו. הזמינו אותי לוועדה הבין משרדית למניעת אלימות באזורי בילוי בראשותו של אריה עמית. הטילו עלי ללמד את המאבטחים איך להתנהג ולהסמיך אותם. גדעון עזרא ז”ל, שהיה השר לביטחון פנים, בא לחורבה ואמר שזה המודל ושלפי השיטה שלי ילמדו מאבטחים בכל הארץ. אז הבנתי שאני צריך להתעסק בתחום הזה וללמד אנשים איך להתנהג, כי גם אני, שהייתי בן אדם אלים מאוד, כשלמדתי לדבר וכשהשתניתי הפסיקה האלימות במועדון שלי. את השיטה הזו העברתי למשטרה והרציתי בכל הארץ. יום אחד הוזמנתי להרצות בפני איזו ועדה על מה שאני עושה במשטרה, ודני פסלר, שבדיוק עזב את ניהול בית הספר ליאו באק והלך לעבוד בעירייה, שמע אותי. הוא אמר לי שיש כמה תלמידים בבית הספר שהוא רוצה שאעבוד איתם, ושאם אצליח לשנות אצלם משהו ואגרום להם לעלות לתיכון, לפחות לארבעה מתוך 12, אז שיחקתי אותה. לאחר שנת הלימודים הזו עלו לא ארבעה אלא עשרה לתיכון, והשניים שלא עלו היו שניים שלא רצו להיות בפרויקט. היתה לי הצלחה והבנתי שאני צריך להתעסק בהתנהגות, אבל לעזוב את המאבטחים ולהתרכז בילדים. זה הייעוד שלי. הכל הוביל לשם”.

אז גם פסלר בעצם שינה את חייך.

“את לא מאמינה איך הוא יצר את החיבור ביני לבין הילדים. הוא אמר לי שאני חייב לתרום בחינוך, וככה זה התחיל. עדיין עבדתי עם המאבטחים, עדיין נתתי שיעורים באגרוף תאילנדי, אבל גם עבדתי עם הילדים, עד ששמעתי הרצאה של אלון אולמן שלימד אותי מה זה מותג. הוא הסביר שמותג זה מומחה בתחום צר, והבנתי שאני חייב להיות מותג. החלטתי להתרכז רק בעבודה עם הילדים ולהתמחות בתחום צר, ומאז ועד היום אני מתעסק אך ורק בטיפול בילדים”.

מהן הבעיות של אותם הילדים?

“אלה ילדים בעלי יכולות נדירות, אבל יש להם בעיות קשב, בעיות ריכוז או בעיות שליטה בכעסים, ולחילופין הם פסיביים מדי, יותר מדי נחמדים וחסרי ביטחון עצמי. אני קורא לזה התנהגות הכריש, הסרדין והדולפין. הכריש זה התוקפן, האגרסיבי. הסרדין זה הנחמד מדי, הוותרן, השתקן, הכל זה סביב ה’לא נעים לי’. אלו הם הקצוות, ואני מוביל אותם לאמצע, לדולפין, שיש לו מהכל – קשוח אבל מנומס, שומר על קשר עין, לא צועק אלא מדבר בקוליות. זה הרעיון”.

עברת הכשרות בחינוך או שאתה פועל מאינטואיציה?

“הכל התחיל מאינטואיציה. אני אוטודידקט. אמנם הייתי התלמיד הכי גרוע בעולם, אבל כל הזמן אני בספרים, בהרצאות ובהשתלמויות. למדתי במכון ווינגייט אמנות לחימה טיפולית. הרוב זה אינטואיציה. למשל ‘המפלצת’ שבניתי היא משהו שראיתי בדמיון המפותח שלי”.

מה היא באה לתקן?

“היא עובדת חזק מאוד על התמודדות עם קלאוסטרופוביה ועל התמודדות עם פחדים בכלל ועם פחד מחושך בפרט. יש המצאות שקשורות לסיטואציות של התנהגות, אבל הכל מבוסס על המון ידע. אני בודק את עצמי, אני לא עושה משהו שמבוסס רק על דמיון או על ידע אישי”.

אתה זוכר את התלמיד הראשון שלך?

“ברור. היתה לו תזזיתיות יתר ברמה משמעותית. הוא לא הפסיק לזוז, היה עצבני, כל הזמן התלוננו עליו בבית הספר והיו לו בלגנים. איתו עבדתי במשך חודשיים. יום אחד ההורים שלו התקשרו ואמרו שהוא התחיל להרביץ בבית הספר ושכמטפל שלו עלי להעמיד אותו במקום. פתאום עלתה לי הברקה והחלטתי שאני לא הולך להגיד לו מילה, אלא לעשות איתו את מה שהוא הכי אוהב – אגרוף תאילנדי. התחלתי את האימון, הוא ידע מהוריו שאני יודע שהוא הרביץ לתלמידים אחרים, אבל במקום שטיפה עשינו את האימון שהיה לו הכי כיף בו. הוא בעצמו התחיל לספר לי על הבעיות בבית הספר, ומדובר בילד בן 10 שהיה בונקר, לא אהב לדבר. זו היתה אחת מהשיחות הטובות שעשינו. אני קופץ לסוף הטיפול – הוא הפסיק לגמרי עם הטיקים, הוא הלך לשרת בחטיבת כפיר שזו יחידה קרבית, השתקם והיום הילד הזה מנהל חברה, תותח”.

 

רני קאושינסקי ו"המפלצת". המטרה: להעלים פחדים וחרדות (צילום: חגית הורנשטיין)

רני קאושינסקי ו"המפלצת". המטרה: להעלים פחדים וחרדות (צילום: חגית הורנשטיין)

 

בלי ריטלין

המקום של קואשינסקי במרכז המסחרי בכרמל הצרפתי מסייע לילדים בשיטה שהוא המציא – שיטת קאו צ’י – טכניקות התנהגות. המכון מחולק למתחמים – מטבח בריאות שבו מלמדים את החניכים מה זה מטבח בריא, זירת אגרוף, חדר הסבה בשם Green Room שהוא באמת ירוק כי ציפו את כולו בדשא סינטטי, ואולם מרכזי שבו יש המון אביזרים שעוזרים לטפל בבעיות קשב וריכוז ולשפר את השליטה העצמית. יש גם מחלקה להגנה עצמית כדי ללמד את הילדים טכניקות שונות, שקי אגרוף כדי ללמד אותם על גירוש כעסים, אוזניות וכיסויי עיניים כדי לאפשר לילדים לדמות מצבים כשהם משחקים עם החושים, וכמובן “המפלצת”, שזו המצאה חדשה – מן כדור עשוי מספוג שלתוכו נכנס הילד ועובד על פחדים ועל חרדות. במקום יש גם אולם קולנוע קטן שבו מוקרנים סרטי מוטיבציה.

ויש עוד שני חדרים שקאושינסקי מת עליהם. “החדר הכי מגניב נקרא מערת הנינג’ות”, הוא שמח להדגים, “נכנסים אליו עם פנסים כי העלטה בו היא מוחלטת. אנחנו נכנסים לפה בקבוצה, לא בודדים, והילדים בכלל לא פוחדים. יש גם את מערת הקסמים שהיא חשוכה בהיסטריה. החושך הזה הוא משהו נדיר, וזהו אחד מהכלים הטיפוליים הכי טובים שגיליתי. למערת הנינג’ות יש המון שימושים, וזה התחיל בכך שהיתה לי פעם בעיה בעין ימין. זה התחיל ממשהו קטן שהזנחתי כי חשבתי שזה כלום, והגיע למצב שבו כמעט איבדתי את העין. הלכתי לכל הרופאים בארץ וכולם אמרו לי שאני צריך לעשות ניתוח. הרגשתי שאני יכול להימנע מניתוח שהיה אמור להיות מסובך מאוד, ובמקרה גיליתי את השיטה של מאיר שניידר שנולד עיוור ואימן את מוחו לראות בעזרת תרגילים פיזיים ומנטליים. פניתי אליו ונפגשנו. למדתי לעשות תרגילי התעמלות לעין, והשקעתי בזה 12 שעות ביום בצורה מטורפת. אני לא יודע למה, אבל האמנתי בזה. אז גם גיליתי את עניין המדיטציות. התחלתי לראות טוב יותר, והרופא גילה שקורה משהו חיובי בעין. לאחר חודשיים עברתי בדיקה והכל נעלם – הנוזל שהיה לי בתוך העין ושאותו היו צריכים לחלץ נספג לחלוטין. כל החיים שלי השתנו במובן הזה שגיליתי את המדיטציות שעוזרות לדמיון המודרך. נחזור לעניין החדר – תוך כדי הטיפול הזה למדתי שהיפנים מתאמנים בחושך מוחלט וזה משפר אצלם את ראיית הלילה. החדר הזה עושה פלאים. שבי שם במשך עשר דקות ותראי בלילה טוב יותר ב־50 אחוז. זה נקרא שיפור ראייה זמני, ואם תצברי הרבה שיפורי ראייה זמניים זה ייצור שיפור ראייה קבוע”.

ספר קצת על דרך הפעולה עם הילדים.

“הדבר הראשון שיש לשאול זה למה – למה אני עושה את זה ומהן המטרות? אני מאמין מאוד באפשרות שניתן לקצר תהליכים של שנים על ידי טכניקות התנהגות. צורת העבודה היא קבוצתית-אישית. אלברט איינשטיין אמר שבלב לבו של הקושי שוכנת ההזדמנות, ובשפה פשוטה יותר – בכל קושי מתחבאת מתנה קטנה. אנחנו צריכים לחפש את המתנה ועושים זאת על ידי גירוש הדברים שמפריעים לילד. אם הוא כעסן אז נותנים לו לגרש כעסים, ואם יש לו פחדים אז נעזור לו לגרש אותם. הטעויות שלנו הן שאנחנו גוערים בהם על המעשים הרעים שלהם, ואני אומר בואו נתנהג איתם ההיפך – ניתן להם דרגות על כל פעולה חיובית שהם עושים, וזה פשוט מדהים מה קורה לילד. הוא מיד מבין שיש מי שמאמין בו ושהוא חייב להוכיח את עצמו. אם ילד מקלל בבית ספר אז מיד מענישים אותו ובצדק, רק שזה לא מגרש את הכעס. אבל אם תשים אותו על מזרן, תן לו לפוצץ במכות את שק האגרוף או אפילו תן לו לנבל את הפה ותעצור אותו על ידי סטופר, ומשם מיד תעבוד איתו על ההתנהגות הנכונה, שם הוא יבין מה נכון ומה לא. תפישת העולם השנייה היא לקצר את התהליכים על ידי חיבורים. הרבה פעמים הילד רוצה לרצות את המאמן, ואז המאמן צריך להוביל אותו למקום שבו הוא יספר לבד על המצוקה ועל הקשיים שלו. הדרך השלישית היא מנטרות – משפטים קצרים וחכמים שחוזרים עליהם כמו בשטיפת מוח. הלימוד מתחיל בצעדים קטנים, הרי איך מזיזים הר ממקומו? צריך להתחיל עם האבנים הקטנות ביותר, או כמו שמרטין לות’ר קינג אמר – ‘אל תסתכל על כל גרם המדרגות, תעשה רק את הצעד הראשון’”.

אתה מצליח לגמול ילדים מריטלין למשל?

“זה תלוי בהורים. אם יש שיתוף פעולה מלא מההורים והם רוצים בזה, אנחנו עוברים לשלב הגמילה מריטלין. זה לא בגלל שאני חכם גדול. כל הטכניקות שאני משתמש בהן עושות בדיוק את מה שהריטלין עושה, אבל באופן אימוני ולא באופן כימי”.

יש משמעות לגיל שבו הילד מתחיל בפעילות אצלך?

“אסביר לך איך התת מודע שלנו עובד, וזה כמו אנלוגיה למועדון החורבה. המטרה שלנו היא להכניס אינפורמציה לתת המודע שמקבל אינפורמציה שלילית וחיובית. בין המודעות שלנו לבין התת מודע יש שומר ראש, מאבטח, כמו במועדונים. במועדונים הוא מכניס את האנשים החיוביים ולא מכניס את השליליים. פה בדיוק ההיפך. השלילי עובר בקלות את השומר, מדגדג אותו ונכנס פנימה, והחיובי כמו אוכל בריא, פעילות ספורטיבית, משמעת עצמית וכו’ לא נכנס. למה? כי הרבה שלילי נכנס וממלא את התת המודע, ולא נשאר מקום לחיובי. ככל שהם יגיעו בגיל יותר מוקדם, כך יש יותר מקום והחיובי יעבור את שומר הראש. וזהו היתרון. ככל שאתה יותר מבוגר, עברת דברים ואכלת סטירות, יש לך רצון לשנות אבל הקושי הוא יותר גדול. אני לא יכול לשנות כלום אם הילד לא רוצה בכך. אגב, להתקבל לפה זה כמו להתקבל ליחידה מובחרת בצבא – יש מבחני כניסה, וזה נהדר. זו שיטה שגורמת לילד לייצר מוטיבציה מההתחלה. פעם חשבתי שאו שיש לילד מוטיבציה או שאין לו, ואז הייתי אומר להורים שאני לא יכול לעזור כי לילד אין את זה, אין לו מוכנות. עברו שנים וגיליתי שהמוטיבציה היא כמו שריר ושאפשר לשנות אותה כמו בחדר כושר. פיתחתי טכניקה שלמה, משמעותית ומדויקת כדי לעבוד על חיזוק השריר הזה שקוראים לו מוטיבציה. אם אתה בונה לילד מוטיבציה על הדברים הכיפיים ועושה לו המרת אנרגיה, הוא מבין שמוטיבציה היא הכלי המנצח”.

 

רני קאושינסקי בחורבה. "כל החיים שלי השתנו" (צילום מתוך דף הפייסבוק "בוגרי מועדון החורבה 2006-1987")

רני קאושינסקי בחורבה. "כל החיים שלי השתנו" (צילום מתוך דף הפייסבוק "בוגרי מועדון החורבה 2006-1987")

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. לילך

    איזה כיף לשמוע רני
    פשוט מקסים, איזו תועלת אתה מפיק ומעניק, כל הכבוד

  2. נוסטלגיה עצובה מאד

    מאד עצוב על החורבה, על הסיטי הול. כל המועדונים עומדים שוממים.
    מדברים איתנו עם ועדות "חיפה 2030" וכל מיני שטויות את הדברים הבסיסיים של להרים את התרבות חזרה
    במרכזי העיר פשוט לא עושים. אין מועדוני לילה, אין בתי קולנוע, כל מרכזי התרבות מוזיאונים מתנסים בתת תקצוב
    תראו לי מועדון לילה אחד בעיר התחתית? כשהיו 10

  3. שירלי

    נשמע הגיוני , חכם ומדהים המון בהצלחה ואיזה כיף שיש אדם כמוך ואיזה כיף למי שיעבור תחתיך❤️

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר