זיוה רוזנשטיין במופע "מונולוג פותחת דלת". "זהו סיפור חיי" (צילום: ערן ירדני)
זיוה רוזנשטיין במופע "מונולוג פותחת דלת". "זהו סיפור חיי" (צילום: ערן ירדני)

מונולוג של אונס

בגיל 44, אחרי נישואים ולידות, הפלות וגירושים, דיכאון והתחברות לגברים שליליים, החלה זיוה רוזנשטיין בטיפולים שהובילו אותה לגילוי מצמרר שהיא הדחיקה במשך יותר משני עשורים - אונס שהיא חוותה כחיילת. מהמקרה המזעזע היא הצליחה להתרומם, וכעת היא מסייעת בטיפולים רגשיים לאנשים שמרגישים שאיבדו את הדרך, ומציגה את סיפורה במופע “מונולוג פותחת דלת”. אל תחמיצו

פורסם בתאריך: 27.7.19 08:00

“הייתי ילדה מופנמת, שקופה. לא חשבתי שהעולם יודע שאני קיימת. הייתי נורא ביישנית, הכל הפחיד אותי. אני חושבת שידעתי זאת כבר אז, ולא רק עכשיו בראייה לאחור. חברים שלמדו איתי בתיכון יגידו לך שאני מתארת מישהי שהם לא מכירים, שיש פער גדול בין איך שתפשתי את עצמי לבין איך שאחרים ראו אותי, אבל באמת הייתי שדופה כזו ושקופה, קטנה ונחבאת אל הכלים. תמיד חשבתי שאני טיפשה, אז שתקתי הרבה. היו פה ושם מורים שתרמו להרגשה הזאת, אבל זה היה יותר בתיכון, בעירוני ג’. מבית הספר היסודי דינור יש לי זיכרונות טובים מאוד מהמורים. אני חייבת לאזן ולומר שהיו גם מורים שהעצימו מאוד”.

פגשתי את זיוה רוזנשטיין בדירתה המתוקתקת בנוה שאנן, שבה שולטים באופן ברור הצבעים צהוב וכחול. “הזכות לזרוח והים”, היא קוראת לזה. רוזנשטיין, בת 47, היא מטפלת רגשית בשיטת המסע, מנחת NLP ומוסמכת באקסס בארס – תהליכי גוף וניקוי טראומות. הדרך לשם, עד שהפכה למטפלת, היתה רצופה מכשולים ומהמורות קשים כל כך, שהיו מספיקים לכמה אנשים.

“גדלתי בנוה שאנן בבית שהיה מלא באהבה ובהרבה נתינה”, היא נזכרת, “אמי פנינה אינה ניצולת שואה, אבל היא עברה את המלחמה בהסתתרות ביערות, כך שגדלתי בבית עם כל הנרטיבים של ניצולי שואה. מנגד, זה היה בית שלא מדברים בו כל כך. אמא שלי היתה אמא שלא מדברת. היא אהבה מאוד, אך היתה בה גוננות יתר שבדיעבד אני חושבת שהזיקה לי כי היא שמרה אותי קטנה ומצומצמת ומפחדת. אבל היא תמיד היתה שם. אם כעסתי על חברה היא כעסה עליה גם, ואם הייתי עצובה היא היתה עצובה גם. מין הזדהות מוחלטת, נוכחות טוטאלית. אני בת זקונים – אחי מויש מבוגר ממני בעשר שנים ואחותי שרי גדולה ממני בארבע שנים. אני לא יודעת לומר אם שלושתנו חווינו את אותו הדבר. לאחי ולי היתה שיחה לפני כחודשיים ודיברנו על הילדות. אמרתי לו שאני לא ממש מכירה את האנשים שעליהם הוא מדבר – ההורים שלנו – ומעניין לראות היום בפרספקטיבה לאחור מה כל אחד מאיתנו היה צריך מאיזה הורה.

"אבי ישראל היה איש צבא קבע, רב סרן בשריון, ג’ינג’י היפר אקטיבי ואימפולסיבי. אני מאוד דומה לו. אני חושבת שהיום אני איזושהי פרפראזה שלו, שזה נחמד. כשהיה לו חרא כולם ידעו, וכשהיה לו מעולה כולם ידעו. עד שהגעתי לגיל 12 בערך הוא היה בפחות תפקוד – הלום קרב עם סיפורים לא פשוטים שהוא סחב איתו – ואז משהו השתנה וקיבלתי אבא שהפך להיות ממש מורה דרך, אבא רוחני. הרבה ממה שקורה לי היום זה בזכותו. הרבה מאוד משפטים שלו ושיחות איתו מהדהדים לי ככה מאחור, ואני אומרת ‘או קיי, הוא פה’. הגעגוע הוא גדול, אבי נפטר לפני חמש שנים”.

היית הילדה של אבא?

“אני לא ידעתי את זה. ידעתי שאני ילדה של אמא, אבל בעשור האחרון הבנתי שכן. הייתי מכוסה בכל כך הרבה פרסונות, בכל כך הרבה סוגים של זיוות, ורק היום אני יכולה להגיד שהייתי ילדה של אבא ומאיפה זה בא, אבל זה אחרי המון שנים של חקר”.

 

זיוה רוזנשטיין. "היחידה ביקום שהיתה יכולה להציל אותי זו אני" (צילום: חגית הורנשטיין)

זיוה רוזנשטיין. "היחידה ביקום שהיתה יכולה להציל אותי זו אני" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“קראתי לעצמי רוצחת תינוקות”

כנערה היא כבר לא היתה שקופה. היא גם לא הרגישה בודדה. היא היתה מוקפת חבר’ה והיתה עסוקה בתנועת הנוער, התגייסה לחיל החינוך ושימשה כמש”קית הוראה, יצאה לקצונה וסיימה את השירות כמפקדת קורס לאחר חודשים ספורים בקבע.

בצבא הבנת שאת לא כזו סתומה?

“כבר בכיתה ט’ חל איזה שינוי, אבל בצבא היתה הפריצה הגדולה. בצבא פתאום הבנתי שיש לי נוכחות, שהעולם יודע שהגעתי, שנחמד לי להגיד לעולם ‘היי’ ופתאום יש לי SAY. זו היתה תקופת השיא הראשונה של חיי. הייתי מורעלת בטירוף על הצבא, ואני מאוהבת בו עד היום. יש לי פטיש רציני בעניין הזה מאבא ומאמא. יש משהו בשליחות הזו שספגנו בבית. זה היה בית ציוני, פטריוטי ונאמן, עם ערכים למדינה ועם הרבה מעורבות – תדעי מה קורה, תשאלי שאלות, תפעלי שזה לא יישאר בגדר רעיונות. זה חלק ממה שמוביל אותי היום – לדבר, כי החלק האחר אומר תשתקי, אל תדברי. לא מדברים על דברים שלא כדאי לדבר. זו הפרסונה שלאחרונה נפרדתי ממנה. כשהייתי בקבע הכרתי את מי שיהיה בעלי והתחתנתי בגיל 24. למדתי לתואר ראשון בחינוך ובספרות במכללת אורנים, אבל מעולם לא עבדתי בהוראה. עבדתי במשך הרבה מאוד שנים בבנק הפועלים – עבודה שאהבתי – אבל לקראת הסוף נמאס לי והבנתי שאין לי מושג מי זו האשה הזו שמגיעה כל יום לעבודה – שמנה מאוד, מתוסכלת מאוד, אומללה מאוד”.

רוזנשטיין מספרת שהיא הפכה לאמא בפעם הראשונה בגיל 27 כשילדה את איילה, היום בת 20, ואת אמיתי, בן 16.5.

“המשבר הראשון בחיי ותחילת השינוי היו כשנכנסתי בפעם השלישית להיריון והעובר מת ברחם”, היא אומרת, “ואז זה קרה בפעם השנייה, ונכנסתי לדיכאון קשה מאוד שארך שנה. העולם עצר. לא הצלחתי להבין מה זה העצב הזה, איך זה שתינוק מת ברחם. משהו אצלי לא הצליח לעכל את הדבר הזה, ואם בפעם הראשונה שמעתי שלהרבה נשים זה קורה, בפעם השנייה כבר לקחתי את זה אישית. פה הבנתי – ואני יודעת שזה יגרום לאי נוחות – שאני מכורה לסבל, ממש התמכרות. אז לא הבנתי את זה. שקעתי בדיכאון קשה, הייתי בטיפול פסיכולוגי ושנאתי את הגוף שלי. היום אני יודעת להסביר את זה, אבל אז קראתי לעצמי רוצחת תינוקות. ראיתי את הרחם שלי שחור. אמרתי על עצמי דברים איומים ונוראים. כל האיכויות שלי והיתרונות שלי נעלמו, ומה שנשאר זה מישהי שלא מצליחה לגדל תינוק בבטן ורוצחת אותו – לא פעם אחת, אלא פעמיים”.

 

זיוה רוזנשטיין. "הסיפור והאנס הלכו ונהיו משניים" (צילום: חגית הורנשטיין)

זיוה רוזנשטיין. "הסיפור והאנס הלכו ונהיו משניים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

“אני טובה מאוד בשתיקות”

זה קרה בשנת 2005, כשבתה היתה בת 6 ובנה רק בן שנתיים. מאמא פעילה, עובדת בנק, היפראקטיבית ומתנדבת בכל מקום אפשרי, רוזנשטיין שקעה למצולות הים ואיבדה עניין בחיים.

“היו לי הרבה מאוד מחשבות שאם ככה נראים החיים שלי אז אני לא רוצה אותם”, היא מספרת, “בפעם הראשונה לימדתי את עצמי ליצור נתק מהעולם. כלפי חוץ נראה היה שאני קצת יודעת מה קורה, אבל בפנים משהו מת. סוג של התאבדות רגשית. הבנתי שאני לא בסדר ושאני כן רוצה להרגיש יותר טוב, אבל ה’כן רוצה’ לא מדבר עם החלק שבדיכאון. היה שיח שאין בו הפריה והמשכיות, אבל הייתי בטיפול אצל פסיכולוג מדהים. אפשר להגיד שחזרתי לחיות אבל לא חזרתי לחיים. ואז נכנסתי להיריון ונולדה בתי המופלאה יערה שהיום היא בת 12.5, ולכאורה נראה היה שדברים מתחילים להסתדר. עזבתי את הבנק, עברתי לעבוד בטכניון, הילדים גדלו ונראה היה שהחיים חוזרים למסלולם ושהכל בסדר.

"חלפו השנים, ובסביבות גיל 40 הבנתי שהחיים האלה לא מספיקים לי, שכנראה יש משהו מעבר שאני לא מצליחה לתפוש אותו, להשיג אותו, להבין אותו, ללמוד אותו ולייצר אותו. כל השנים האלה הייתי בטיפול און אנד אוף, קיבלתי תמיכה והייתי מעורבת, ונראה שהכל בסדר אבל בפנים לא. אני כל פעם מופתעת מחדש כשאני אומרת את זה, אבל הדבר שהכי האמנתי בו הוא שאני משוגעת ושהעולם פשוט עדיין לא גילה את זה. משוגעת לא מהמקום של קוקו שעושה כל מיני דברים, אלא שמשהו לא בסדר אצלי. היתה איזו תחושה ושתקתי, כי אני טובה מאוד בשתיקות. החלטתי לצאת לחיפוש שלא במודע. הגעתי לסטימצקי, חיפשתי ספרי מודעות, קניתי מיליון ספרים וקראתי אותם, רק ששום דבר לא דיבר אלי, עד שהגיע לידי ספר מופלא – ‘המסע’ של ברנדון בייס – והיום אני מטפלת לפי אותה השיטה”.

מהי השיטה?

“מאחורי כל מצב של אי נוחות בחיים שלך – זה יכול להיות מחלה קשה, מצב רגשי או נושאים תפקודיים – יש אירוע שאת מודעת לו או לא, ומאחוריו יש רגש שלא נתת לעצמך להרגיש אותו עד הסוף. הרבה פעמים אנחנו יודעים מהו האירוע, הרבה פעמים לא, ולפעמים זה משהו שלא חשבנו שיש לו כזו חשיבות כי קצב החיים אומר לנו להזדרז, כי החיים אומרים לנו ‘אל תתעכבי’, כי החברה לא תמיד מאפשרת לנו לשקוע. לראות שרע לנו זה דבר שמאיים על אנשים כי זה אומר שאולי גם להם זה עלול לקרות. כולנו לא רוצים לסבול אלא לחוות אושר ועונג, ולכן הסבל של אחרים הוא מאיים מאוד. קראתי את הספר והבנתי שמשהו קורה איתי, אז נסעתי לפגוש את נדב בן יהודה – מטפל בחסד עליון בשיטת המסע שיש לו תפקיד משמעותי ומרכזי בחיים שלי. יצאתי לדרך, התחלתי טיפולים וגיליתי שאפשר לא רק לחזור לחיים אלא לחזור לחיות. ועם האוכל בא התיאבון. פתאום התחילו ניצוצות של שמחה ושל סקרנות, ים של שאלות ורצון לחקור, והכל פתאום נורא עניין אותי. הייתי בהצפה של המון דברים חדשים שלא ידעתי שהם קיימים. יצאתי לקורסים ולסדנאות, קראתי והחלטתי להפוך למטפלת, שזה משהו שבכלל לא היה בכיוון. אמרתי לעצמי שאם זה עשה לי טוב כל כך, אולי אני יכולה לעשות את זה בשביל אחרים”.

הפסקת לחשוב שאת משוגעת?

“עדיין חשבתי שאני משוגעת, וזה גם נורא נחמד לחשוב ככה כי זה נתן לי את הלגיטימציה לאבד שליטה ולעשות שטויות בלי להסביר לעצמי”.

 

זיוה רוזנשטיין במופע. "סקס ומיניות נראו לי כמו קללת המין האנושי" (צילום: ערן ירדני)

זיוה רוזנשטיין במופע. "סקס ומיניות נראו לי כמו קללת המין האנושי" (צילום: ערן ירדני)

 

“המוח לא יכול להפיק מחשבות”

לפני כשלוש שנים, כחלק מהתהליכים שהיא עברה, החליטה רוזנשטיין להתגרש בשנה ה־20 לנישואיה. ובנקודת הזמן הזו, לדבריה, מתחיל הסיפור שלה.

“הכרתי גבר שמבוגר ממני”, היא מספרת, “ונכנסתי למין הרפתקה כזו של OH MY GOD. הוא חיזר אחרי ונתן לי להרגיש כאשה הכי מופלאה ביקום – מהממת, אינטליגנטית, מצחיקה וסקסית. נורא רציתי להיות מרכז עולמו של מישהו כי הרגשתי שלא הייתי, ופתאום בא האיש הזה והוא רק רצה אותי. וזה שואב. הוא גם לא בן אדם רגיל, אז פתאום השיגעון הסמוי שלי התחיל למצוא בית, וזה היה רומן מוזר-קיצוני-לא סביר בכלל. היום אני יכולה להגיד שהוא נרקיסיסט עם הפרעת אישיות. חשוב להגיד את זה – אני לא מאבחנת, אני לא פסיכיאטרית ואני גם לא אוהבת או מאמינה באבחונים, אבל הבנתי שיש קווים אישיותיים שמלווים אותי ואומרים לי שמשהו פה לא תקין. הבנתי גם שאני לא מצליחה לברוח ממנו. מנגנון הרס עצמי התגלה, הייתי מודעת אליו אבל הייתי כלואה. הבנתי שאני מפחדת ממנו ושהוא מאיים עלי, למרות שהוא לא פגע בי פיזית אף פעם. ידעתי שזה בטח לא הקשר שאני רוצה, אבל לא ידעתי איך לצאת משם”.

שבויה?

“כן. עשיתי כל דבר שהוא אמר לי מהסיבה שלא העזתי להגיד לא. והסיפור הזה של לא להגיד לא התחיל לכרסם בגוף, כמו סרטן, בצורה רגשית. קבעתי עם שתי חברות ליום כיף, ולא היה מקובל על האיש שבחרתי לבלות איתן ביום שישי בערב במסעדה בנמל תל אביב. אנחנו חברות טובות, חברות לדרך של שיטת הטיפול שלי, עשיתי איתן את כל המסלול, כולל הודו, ואז הוא מתחיל לשלוח לי הודעות. בהתחלה ‘מה נשמע, איך את נהנית?’, ואז הקצב התגבר והוא עבר לקללות ולגידופים. ואני, שמעולם לא קיללו אותי ושלא מכירה שיח כזה, מצאתי את עצמי עם התקף חרדה, הראשון שלי. הבנתי שמשהו חמור מאוד קרה אבל לא הצלחתי להבין מה זה כי זה היה חדש ולא היה לי ידע קודם שיכולתי להשליך ממנו. חזרתי הביתה באותו הלילה ונכנסתי לסרט בלהות, לסיוט של חיי, שהגיע עד לבית משפט ולצווי הרחקה ולחקירות במשטרה. הוא תחקר עלי וביקש מאנשים שידברו איתי. חסמתי כל אפיק תקשורת, אבל הוא הצליח להגיח בכל פעם ממקום אחר. כמו מים בסלע – הוא כל הזמן חלחל. לא משנה איפה סתמתי או חסמתי – הוא יצא.

"באותו הזמן נכנסתי להתקפי חרדה קשים – שיתוק, רעד, פחד מהעולם. פחדתי שהוא יעשה לי משהו, אפילו שהוא מעולם לא נתן לי סיבה להאמין שהוא יפגע בי פיזית. הוא היה עדין מאוד והיתה בו אפילו מין אדיבות כלפי, שזה דבר שמאפיין גברים כאלה. קל ליפול לשם. הדיסוננס הזה בין האישיות המופרעת, האלימה מילולית, המתלהמת לבין כישורים אחרים בלבל אותי, אבל נשאבתי. פניתי למשטרה, הוצאתי צו הרחקה ולא הבנתי איך זיוה החמודה, העגלגלה והמתוקה, הילדה הטובה, נמצאת בסרט מזעזע עם איש שהיא סיפרה לכל העולם שהיא מאוהבת בו. בסך הכל רציתי להתחיל את החיים שלי, לצאת למסלול של מטפלת ולגדל את הילדים. המצב הסלים מאוד – חקירות משטרה, כמויות של בושה ואשמה במסות של צונאמי רגשי, ואני נאלמתי והפסקתי לתפקד. הרגשתי במצוקה איומה, ממש במצב של סכנה, ופה אחי היה מופלא ומדהים. הוא ליווה וגיבה, וכך היתה לי סביבה תומכת. זכיתי.

“טו מייק דה לונג סטורי שורט – התקיים משפט. הוא קיבל חודשיים מאסר על תנאי אם הוא יתקרב אלי לתקופה של שנתיים. מאז לא שמעתי ממנו שום דבר – הוא נעלם, התנדף, פוף. היינו ביחד רק שלושה חודשים, אבל הסיפור האמיתי מתחיל בלילה שבו הוא קילל אותי כשהייתי בתל אביב. חזרתי הביתה נסערת, ואז זיכרונות התחילו להופיע לי בחלומות. הזיכרונות הראשונים הם של נעליים צבאיות בצבע אדום שבאות ונעלמות. ואחר כך הגיעו חלומות על תחושת סכנה. היו פלאשבקים שהופיעו בצורה מסודרת מאוד ומוזרה מאוד. לא הבנתי מה זה כי לא זכרתי מקרה כזה, ולא ידעתי אם אלה הם סיוטים או אם באמת השתגעתי. אמרתי לעצמי ‘או, הנה, בבקשה. חיכיתי, חיכיתי, והגיעה ההוכחה’.

"התקפי החרדה הפכו להיות אינטנסיביים מאוד. זה הגיע ממש לתחושת שיתוק של שלושה שבועות. לא יצאתי מהבית, שכבתי במיטה ולא דיברתי עם אף אחד. במשך 24 שעות ביממה היו לידי אנשים, ואני פחדתי שמאחורי הארונות או בתוכם מתחבאים גברים מסוכנים, מפלצות. איבדתי את היכולת לדבר, הרגשתי שהמוח שלי לא יכול להפיק מחשבות. הייתי כל כך משותקת עד שכל העולם הפך להיות סכנה גדולה וחשתי שבכל רגע אני יכולה למות. חלק בי הבין שזה לא אמיתי, אבל החלק החולה והסובל חווה את המציאות ככזו. וזה מה שניהל אותי, כי בשלב הזה לא היתה לי את היכולת ללמוד לעשות הפרדה.

“התחלתי ללכת לטיפולים כשחברות מלוות אותי. הפכתי לבן אדם מובל. כל האישיות שלי, הכישורים, החלומות – הכל נעלם. הפכתי לסוג של אשה מוכה רגשית. גם בבית נעלמתי. ותחשבי שזה קורה תוך כדי תהליך גירושים, הילדים חוו משבר משלהם, ואני – במקום ליהנות מחיי החדשים – הפכתי להיות אומללה, מדוכאת וחרדתית ברמה קשה”.

 

זיוה רוזנשטיין. "כל האישיות שלי, הכישורים, החלומות - הכל נעלם" (צילום: חגית הורנשטיין)

זיוה רוזנשטיין. "כל האישיות שלי, הכישורים, החלומות – הכל נעלם" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“פאזל שהייתי צריכה להרכיב”

במהלך הטיפולים עלה סיפור קשה, ורוזנשטיין הבינה שהיא עברה תקיפה אלימה. אט אט היא השלימה את הפאזל.

“תארי לעצמך את ההלם שבגיל 44, כשאני במקום טוב בחיי, כשאני יודעת מה אני רוצה לעשות, כשאני מחליטה שהנישואים מוצו ומתגרשת, כשאני מתחילה לרקום את החלק השני של חיי, פתאום מגיח חייל שאני לא מכירה – עד היום למעשה לא זוכרת איך הוא נראה – ואני מגלה שהוא נעל אותי בתוך חדר והרביץ לי מכות קשות מאוד. הגילוי שהגיע מאוחר היה שהוא אנס אותי. כל זה התחיל כפאזל שהייתי צריכה להרכיב”.

איך את יודעת שזה אמיתי ולא חזיונות?

“מכיוון שכל הזמן חשבתי שאני משוגעת ותמיד הייתי דרמתית, אמרתי ‘אחלה סיפור, נכון?’. אבל אפשר להכניס לחיים צבע דרך דברים אחרים, לאו דווקא דרך סיפור אונס. הזיכרונות התחילו להיות ממשיים מאוד וחוויתי את כל התקיפה מחדש. זאת אומרת שעד היום, ברגע זה, החוויה הרגשית והפיזית שלי היא שהאונס התרחש לפני שנתיים-שלוש”.

ידעת למקם אותו על ציר זמן?

“כן, בשנת 1992, כנראה בחודש דצמבר, בזמן השירות הצבאי. התחלתי להרכיב תמונה מלאה תוך כדי שעברתי הרבה מאוד סוגים של טיפולים. הייתי צריכה למצוא את הדרך שתרפא אותי, לדבר על זה ולהקיא את זה, כי זו ביצה טובענית, מכוערת ומסריחה של אומללות וסכנה שלא פוסקת. ויש משהו בלהיות נאנסת שמאפשר לך להישאר שם. זה משהו שלא קל להגיד אותו, אבל מבחינתי הוא חייב להיאמר כי בסופו של דבר היחידה ביקום שהיתה יכולה להציל אותי זו אני. גם אם היו לי סוללת המטפלים המופלאים בתבל, סכומי כסף בלתי מוגבלים וכל הזמן שבעולם לעבור מסשן לסשן, אם לא הייתי מחליטה שהאונס הוא לא אני אז אבוד לי. החלטתי לרפא את עצמי בכל דרך. סירבתי להיות הקורבן, סירבתי להיות זו שלנצח תהיה זיוה שעברה אונס. פה גם גיליתי שאני לא משוגעת ושיש לי יכולות מדהימות לרפא את עצמי, ויצאתי למסע.

“זהו מסע כואב, מטלטל ומפחיד, אבל אם יש משהו שאני יכולה להגיד ושיהיה רשום באותיות קידוש לבנה זה שכדי להחלים צריך ליפול חזק. אם אתה מחלים בלי ליפול – מעולה. זה לא שאי אפשר, אבל כדי לרפא את עצמי הייתי חייבת ליפול לתהומות האיומים ביותר ולחוות את הסיוטים שלי. זה אומר לתת לאשמה לכלות אותי, לתת לבושה לאכול אותי מבפנים, להרגיש את הדיכאון, את הייאוש, את התסכול ואת חוסר האונים. זה לעבוד על האגו. הייתי זקוקה לעזרה והייתי צריכה להיות מספיק חזקה כדי לקבל אותה, כי קשה לבקש אבל קשה עוד יותר לקבל. הרגשתי שזוהי משימת חיי כדי שאחר כך החיים שלי יהיו איכותיים, טובים ושמחים, וגם אוכל לעזור לאחרים. ואז גיליתי שבתוך התהליך שלי נולדה לה איזושהי שליחות שעוד לא ברורה לי, שאני הולכת להתאבד על עצמי בהיבט ההפוך – כדי לחיות.

"חוויתי דרך ארוכה של טיפולים קשים מאוד, חוסר שינה, בולמוסי אכילה מטורפים ושנאה לכל גבר ביקום. סקס ומיניות נראו לי כמו קללת המין האנושי. חשתי חוסר אמון בבני אדם, באלוהים. כל הזמן היה לי ספק גדול במה שאני אומרת ובמה שאני עושה, ובזמן הזה גם התחיל להיבנות הסיפור. כדי להבין מה קרה לי אני צריכה את הסיפור. הסיפור הוא לא חשוב לי אבל אני זקוקה לו, הוא הכלי שלי, וזה אומר לחוות את האונס שוב ושוב ושוב בלילות, לפחד להיות במקום עם הרבה אנשים כי מישהו יכול לקחת אותי ולכלוא אותי בחדר, לפחד להיות לבד כי אז אני כלואה בתוך חדר, לפחד לדבר כי אז יגלו מה קרה לי, לפחד לשתוק כי אז אף אחד לא יוכל לעזור לי.

“החוכמה היא לשתף ולדבר, וזה אומר לחשוף את עצמי במקומות הכי מכוערים שלי. אז אם רוב הזמן הייתי עסוקה ברצון שיאהבו אותי, שירצו אותי, שיגידו לי שאני יפה וחכמה ומוכשרת וטובה, פתאום באתי ואמרתי ‘שנייה, רגע, יש לי משהו לספר’. חלק מהמתנה של מה שקרה לי היה לקבל אותי באמת. תמיד בתוך אונס יש הרבה מתנות, פשוט זה לא משפט שאנחנו אוהבים להגיד. הוא לא מחמיא לאסון פשוט. יש על זה טאבו, צריך לשמר את הקטסטרופה. סיפור האונס הוא סיפור קשה, הוא מסוג הסיפורים שאת אומרת ‘טוב שזה קורה לאנשים אחרים ולא לי’”.

לא טוב שזה קורה לאף אחד.

“נכון אבל מכיוון שלי זה קרה אז אבוד לי. אני לא יכולה להתעסק בפנטזיה מה היה קורה אילו כי היא לא רלוונטית. כוח הריפוי הגדול של הדרך שעברתי הוא כנות, וזה אומר לחשוף את כל פגמי האופי שלי, את כל ההתנהגויות שלי, את כל הדפוסים שלי, את כל האמונות שלי, את כל הדברים שקיבלתי בבית, את כל הדברים שבחרתי לאמץ, ולהבין למה אני בוחרת בגברים שהורסים אותי, למה אני מאפשרת להם גישה לחיים שלי, מה יש בהם שכל כך מפתה אותי להגיד להם ‘בואו’. למה אני כל כך לא מעריכה את עצמי, למה אני כל כך מבזה את עצמי. וכשאני אומרת שאני מבזה את עצמי הכוונה היא שאני מכניסה כאן אלמנט של שיפוט, ושיפוט עצמי הוא לא כלי שתורם לריפוי. כי שיפוט מקטלג אותי – או לכאן או לשם – ואם קרה לי משהו רע אז אני חוזרת למקום הקורבני שכל החיים חשבתי שאני לא בסדר.

"הייתי צריכה להרפות מכל דפוסי החשיבה ששירתו אותי במשך כל השנים, וזה אומר להרפות מכל מה שחשבתי שאני יודעת, להרפות מהמחשבה שאני יודעת משהו. יש כאן שיעור גדול בענווה – להיות בהקשבה למה שאני באמת מרגישה, למה שגרם לי ללכת אחרי חייל שאני לא מכירה לתוך החדר. האם היתה שם תמימות של ילדה? הייתי בתולה, אז הפעם הראשונה שלי היתה אונס. זה אומר שהחייל הזה התחיל איתי והלכנו לחדר בבסיס שהיה הבית שלי, שהיה לי בו ביטחון, וברגע שהוא נעל את הדלת הוא התחיל לפוצץ אותי במכות ולהשתיק אותי ולהאשים אותי. במהלך האונס הבנתי שאם לא אתן לו לגמור, הוא יכול להרוג אותי, אז פשוט החלטתי לתת לו. בשלב הזה התנתקתי מהגוף, לא הייתי שם. הוא עושה בי מה שהוא רצה. כשהוא גמר ועזב אותי פיזית, אחרי שהוא חבט ובעט בי וקילל אותי, לקחתי את הנשק שלי, נתתי לו מכה, הוא מעד, ובאותו הרגע היתה איזו זיוה, שהיום יש לי הרבה הערכה אליה, שפתחה את הדלת וברחה החוצה.

"התלבשתי, סידרתי את השיער, החזרתי את הכובע דיסטנס לראש ואמרתי לעצמי ‘אף מילה’, כי זה מה שלימדו אותי בבית וזה מה שהוא כל הזמן אמר לי. זה אומר שבגיל 20 מחקתי את האירוע עד לגיל 44. דיסוציאציה. לא היה ולא נברא. נמחק. היום בדיעבד אני מבינה הרבה מאוד בחירות שלי ודפוסי חשיבה ובעיקר מסות של אמונות על העולם, על אלוהים, על גברים ועל סקס שיצרו זיוה מופנמת מאוד. כלפי חוץ לא הראיתי את זה. כלפי חוץ הייתי עושה רעש, מארגנת, מתנדבת ועם הרבה חברים, אבל בפנים הייתי גמורה ולא ידעתי”.

כל מה שקרה לך בחיים מתכתב עם האונס?

“קל להגיד שכן כי זה אומר שאני יכולה לסדר את החיים שלי לפי האירוע, אבל זה קצת מסיר אחריות מעצמי על החיים שלי. יש הרבה דברים שאני יודעת שהם תגובה לטראומה הזו. לא סתם האונס יצא דרך אותו גבר, לא סתם זה יצא בתקופה שבה הייתי מוקפת ועדיין בסביבה של מטפלים. באיזשהו שלב הבנתי שיש לי שתי אפשרויות – או לשקוע ולנצח להיות הנאנסת או לקום, להסתכל על האונס הזה בעיניים, להסתכל על עצמי בעיניים ולהגיד לעצמי ‘זה שלך, זה קרה. אף אחד בעולם לא יוכל לקחת את זה ממך חוץ ממך’. אני לא הסיפור שלי, אני לא האונס שלי. אני אשה חזקה. היום אני יכולה להגיד לך שאני יפה וחכמה, שיש לי הרבה מה לתת, אבל כדי להיות מסוגלת להגיד את זה ולא להרגיש איזה כיווץ בבטן יצאתי לדרך של ריפוי. זה אומר הרבה שיטות טיפול, הרבה אימות עם מקומות הרסניים, ניתוח של מערכות יחסים שיש לי עם אנשים, עם בני משפחה, עם חברות, ולאו דווקא עם גברים. הרבה דברים של מניפולציות פנימיות-אישיות שאנחנו עושים בלי לדעת, הרבה מציאות שאנחנו יוצרים כדי להיות אלה שנדפקו, שנפגעו.

"היום אני לא אגיד שמישהו פגע בי אלא שנפגעתי. זה אומר שאני לוקחת אחריות מלאה, מתוך מחויבות מלאה ומסירות מלאה, לכל מה שקורה בחיים שלי, ואז לדמויות המשנה – לחייל ולאותו גבר – אין שום חלק בריפוי שלי, רק לי. זה לא מסיר לרגע את האחריות מהחייל וממה שהוא עשה. זה לא מסיר לרגע את האחריות מאותו גבר שעשה לי שירות אבל גרם לי נזק גדול. יש לי כאן הזדמנות להתבונן עמוק לתוך החיים שלי ולהחליט עם מי אני רוצה להיות ואיך הולכת להיות שארית חיי, גם אם יש לי יום אחד לחיות וגם אם אמות בגיל 200. אבל הפעם אני מנהלת את זה ממקום בריא”.

 

זיוה רוזנשטיין. "החזרתי את הכובע דיסטנס לראש ואמרתי לעצמי ‘אף מילה’" (צילום: ערן ירדני)

זיוה רוזנשטיין. "החזרתי את הכובע דיסטנס לראש ואמרתי לעצמי ‘אף מילה’" (צילום: ערן ירדני)

 

“זה כבר לא מי שאני”

בתוך התהליך של הטיפולים והחקר, החיים לאט לאט חזרו למסלולם. רוזנשטיין החלה לחוות רגעים של שמחה ואושר ולגלות את הדברים הקטנים שעושים לה טוב. כאן כל הקלישאות הפכו להיות אמיתיות, כמו זריחה של בוקר, מגע של חול, צחוק של הילדים או אוכל טעים.

“פתאום הצלחתי להפחית היבטים קטסטרופליים ממה שקרה לי כדי למצק את החוויה כחוויית חיים שממנה אני יכולה להיות אדם מלא ומאושר”, היא אומרת, “ואז הסיפור והאנס הלכו ונהיו משניים. זה לא אומר שזה קל, אבל זה כבר לא מי שאני. התחלתי ללמוד את 12 הצעדים של ההתמכרויות במקום שנקרא טאו תרפיה, ושם יצאתי לתהליך גמילה מההתמכרות שלי לסבל, למערכות יחסים הרסניות, לגברים מתעללים, לבחירות שיאפשרו לי להיות קטנה, שקופה, מסכנה, חלשה ואומללה. התהליך הזה הוא חתיכת בעיטה. זה אגרוף בבטן, זה אימות בלתי פוסק עם כל הדברים שסיפרתי על עצמי. אבל אם אמרנו שריפוי עצמי מתחיל במחויבות לדרך, לאחריות שהיא רק שלי, אז זה עובד. הרגשתי שיוצאת ממני זיוה בריאה שאוהבת מאוד את החיים, שיש לה מיליון תוכניות ושצריכה לחיות הרבה מאוד שנים. הקליניקה משגשגת, אני מעבירה סדנאות, לומדת שיטות טיפול נוספות כמו עבודה עם ילדים שסובלים מהתקפי זעם וחרדה קשים, עם מבוגרים, עם חולי סרטן, עם מטופלים בתרופות פסיכיאטריות שמרגישים שהם איבדו את הדרך, ומשהו טוב קורה. בתוך כל הכאוס הזה נבנה משהו חדש, ולשמחתי אני מצליחה גם להקרין אותו החוצה.

"כאן למעשה נולד המונולוג שלי. זה משהו שנולד לבד. במשך שלושה לילות לא יכולתי לישון. כתבתי המון ולא יכולתי להפסיק. לאחר שלושה ימים של כתיבה צלצלתי לנדב המטפל ואמרתי לו שנראה לי שכתבתי מופע יחיד. ואני, מה לי ולבמה ומה לי ולמופע כזה? התלבטתי מאוד איך לקרוא לו כי אני לא שחקנית ואני לא מרצה ואני לא באה להעביר ידע אקדמי. אני זיוה – אשה שעברה אונס, אמא לשלושה ילדים, מטפלת, סטודנטית לפסיכותרפיה ממוקדת התמכרויות – ואני בן אדם רגיל. אין בי שום דבר מיוחד, ואני מבינה שאם אני יכולה, אז כל אשה שחוותה כזה דבר וכל אדם שסובל יכולים גם. החלטתי שאם המחויבות שלי היא כנות אז עד הסוף, ויצאתי עם זה החוצה. זאת היתה החלטה מפתיעה ובריאה באמצע החיים, באמצע השגרה.

"התחלתי בחזרות והתרסקתי, קמתי ובכיתי, קמתי וכעסתי על אלוהים ועל ההורים ועל החברים ועל עצמי ועל גברים ועל אהבה וזוגיות. נהייתי צינית לכל זוג שהחזיק ידיים ברחוב או לכל גבר שאמר שהוא רגיש, וצחקתי על עצמי על הדרמות הקטנות האלה שאני עושה ברגישויות האלה. התחלתי להיפרד מכל הפרסונות האלה שלא באמת מדברות על מה שכואב, וכך נולד מופע יחיד שנקרא ‘מונולוג פותחת דלת’ בבימויו של בן יהודה, המטפל שלי, מכיוון שבמקרה האונס שלי, מי שבסופו של דבר פתחה דלת לצאת החוצה היתה אני, ואני רוצה היום לפתוח דלתות לאנשים. זה לאו דווקא קשור לתקיפה מינית. לכל מי שמרגיש כלוא ולכל מי שסובל אני רוצה להגיד שאפשר. אני יכולה לתת את הדרך שלי שעבדה עלי ולאפשר לאחרים לגלות שניתן לרפא כל דבר. היום אני זיוה שטוב לי. באמת”.

את מבכה על החיים שהיו לך?

“ממש לא. אם אעשה זאת, אכניס את עצמי לעוד כלא. זהו סיפור חיי, זה מה שקרה לי ברצף הכרונולוגי של חיי. אני לא מבכה את העבר אלא מודה לו, ורוב הזמן אנחנו חיים טוב ביחד”.

* המופע הבא של זיוה רוזנשטיין יתקיים ב־5 בספטמבר בבית אבא חושי

https://eventbuzz.co.il/producer/e/5c81428ba46da1582d8b5ab2?fbclid=IwAR2TrtcyAa61gvPvElNz5RO4Z-8fOiI217RZWEn1ZjxM1urldFSW_A7D07I

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר