חנה קפויה. "הדגלון לא נועד לעורר פרובוקציות ולהתריס אלא הוצב כסמל נגד השנאה”
חנה קפויה. "הדגלון לא נועד לעורר פרובוקציות ולהתריס אלא הוצב כסמל נגד השנאה”

"אני ניצחתי"

קצת פחות מחודש לאחר שהתפוצצה פרשת דגלון הגאווה שהיא הציבה על שולחנה בספרייה העירונית בנוה שאנן, הספרנית חנה קפויה נחשפת. בריאיון ראשון היא מספרת על ההצקות שסבלה בילדותה, על הבלבול בנוגע לזהותה, על מערכות היחסים שלה עם גברים ועם נשים, על התגובה של ראש העיר למקרה ועל התמיכה הרחבה שלה היא זכתה

פורסם בתאריך: 10.8.19 08:58

לפני ארבע שנים בדיוק הציבה חנה קפויה דגלון גאווה קטן בין כלי הכתיבה על שולחנה במקום עבודתה בספרייה העירונית ע”ש ש. שלום ברחוב טרומפלדור בשכונת נוה שאנן. הדגלון הוצב במחאה על ההומופוביה שהובילה להירצחה של שירה בנקי ז”ל במהלך מצעד הגאווה בירושלים ב־30 ליולי 2015. מאז התווסף אליו עוד דגלון, זה שמייצג את הקהילה הביסקסואלית, וכך במשך שנים ניצבו להם שני הדגלונים זה לצד זה בתוך מתקן לכלי כתיבה, ביחד עם מספריים שנראות כמו סוכרייה, עפרונות צבעוניים, דבק פלסטי ובובת וונדרוומן מצויצת. כזו היא קפויה, בת 42 שנראית צעירה לפחות בעשור, ומנטאלית – כך היא מעידה על עצמה – מרגישה כמו בת 22.

“הדגלון לא נועד לעורר פרובוקציות ולהתריס אלא הוצב כסמל נגד השנאה”, אומרת קפויה שנחשפת כאן לראשונה בשמה המלא ובתמונתה, “צבעי הקשת מסמלים בשבילי כל כך הרבה, ולא רק את הקהילה הגאה. זה מזמן לא אנשים שצועקים ‘אני הומו’ או ‘אני לסבית’ אלא סובלנות, שוויון וקבלת השונה, ואני יודעת מה זה להיות ילדה שונה. הייתי תמיד ילדה גבוהה מאוד, הגעתי לגובה של 1.80 מטר כבר בגיל 12. הייתי שמנמנה, בולטת מאוד בשטח, וזה אומר שכל הזמן סבלתי מהצקות. תמיד הייתי דעתנית מאוד, וזה החמיר את היחס אלי. מצד אחד הילדים הציקו בגלל שהייתי שונה, גבוהה, שמנמנה ובולטת, ומצד שני גם המורים הציקו כי אמרתי את דעתי, ומבחינתם זה היה קצת יותר מדי. לדעתי, שלב זה בחיי הוא חלק מאוד חשוב בהפיכתי ללוחמת חופש”.

 

חנה קפויה ליד שולחנה בספרייה. "כשאני במערכת יחסים עם גבר לא חסרה לי אשה, אבל את ההיפך קשה לי לדמיין"

חנה קפויה ליד שולחנה בספרייה. "כשאני במערכת יחסים עם גבר לא חסרה לי אשה, אבל את ההיפך קשה לי לדמיין"

 

ותודה לסטיבן קרינגטון

בגיל שנתיים הגיעה קפויה לחיפה עם הוריה, ומגיל 7 היא בנוה שאנן – מחוברת מאוד לעיר ולהווי של השכונה. היא אידיאליסטית מאוד, אקטיביסטית, פעילה בגרינפיס, מאכילה חתולי רחוב ומאמצת אותם, כמו גם כלבים עזובים, והיא גם צמחונית זה 26 שנים. היא דור שני לעובדי עירייה – אביה יעקב ז”ל עבד במחלקת הביטחון אבל שירת בלשכת ראש העיר. בזכות זכרו, כך היא חושבת, היא התקבלה כחברה בוועד האקדמאים של העירייה.

כאשר כל הילדים בגיל 10 שיחקו במשחקי ילדות והיו הולכים לישון בשעה מוקדמת, היא היתה צופה ביחד עם הוריה בסדרה “שושלת”, והדמות שהכי סקרנה אותה היתה זו של סטיבן – הבן הגיי של בלייק קרינגטון.

“אני לא יודעת מה ההורים שלי השיבו לי כששאלתי אותם מה זה אומר בכלל להיות גיי, אבל הם כנראה אמרו משהו נכון”, מספרת קפויה, “באותו הרגע התחבר לי הכל לילדות, להצקות, לזה שנטפלים אלייך כי את לא הולכת בתלם, על כך שאת שונה, וזה נורא כאב לי שיש מישהו בסדרת טלוויזיה שסובל מהצקות. שם התחיל המאבק שלי, שם התחילה המודעות, ומאז אני מחוברת מאוד לנושא. מגיל 5 או 6 אני מכורה לאירוויזיון, וכשבנות פסיה הופיעו בקדם האירוויזיון זה היה שבוע לאחר שראיתי אותם בהופעה פה בשכונה, ואני השתגעתי. התאהבתי בשנייה הראשונה, ועם שניים מהם – בועז פייפר ואל חי לויט – אני בקשר בפייסבוק עד היום”.

מה גרם לך להתאהב בבנות פסיה?

“קודם כל ההומור והכישרון. וגם בגלל החיבור לקהילה. אבל זה גם גרם לבלבול. פתאום דראג קווינס הן מושכות מאוד. התחושה הזו – של למה הוא מושך אותי גם כשהוא גבר וגם כשהוא מחופש לאשה – עשתה לי סלט בראש. אני יודעת שגם סטרייטים היו מתבלבלים. השאלה היתה למה אני כל כך נדלקת כשהוא לבוש כאשה. אגב, אם אני כבר נמשכת לנשים, אז הן נשיות מאוד, גבוהות כמו זינה הנסיכה הלוחמת בדרכים או ייגריט מ’משחקי הכס’ שהיא מדהימה, והגברים שלי הם דווקא הכי אלפא”.

אני לא מצליחה להבין אותך.

“הייתי מבולבלת, גם בגלל בנות פסיה וגם בגלל ידיד גיי שלי. מצד אחד הוא יצא מהארון וסיפר לי על כך, ומצד שני הוא ביקש לצאת איתי והבטיח לי שכמו בנות פסיה הוא יבוא עם ביריות ומחוך למיטה בכל בוקר. זה היה מפתה מאוד, אבל לא התאים לי. זה היה בגיל 21. אז גם הכרתי מישהי שבלבלה אותי עוד יותר. בגיל 27 הבנתי סופית מי אני, כי להיות או סטרייט או גיי זה נורא ברור. לא אגיד שזה קל, אבל יש כיוון. כשפתאום מגלים את הגם וגם הזה, זה מבלבל מאוד”.

והבחורה שבלבלה אותך?

“התחלתי להרגיש משיכה רגשית, שגם זה נורא מבלבל. עלו לי שאלות, כי כשאת או זה או זה, נורא קל לך להבין איפה את נמצאת. שנים את נמשכת ונדלקת על שחקנים כמו ג’ורג’ קלוני, ופתאום מישהי מבלבלת אותך. זה הרבה יותר מסובך, זו דרמה. הייתי ממש עצובה כשהקשר נותק בגלל שפרויקט שעבדנו עליו הסתיים. היינו במסיבת סיום והרגשתי שאני רוצה לרקוד איתה. אלו היו תחושות חדשות, מוזרות מאוד, אפילו שידעתי שהיא בקטע של נשים, רק לא בקטע שלי”.

נבהלת?

“לא. הדבר היחיד שהבהיל אותי זה שהייתי גאה מאוד בכך שאני מחוברת לקהילה ונמצאת בקשר עם האגודה לזכויות הפרט, למרות שאני לא חלק ממנה אלא רק תומכת. הרגשתי צדיקה מאוד, ופתאום לגלות שאני כן חלק מהקהילה – זה הרס לי את כל הקטע. גם עכשיו, אם הייתי יכולה להגיד שאני לחלוטין, 100 אחוז, נטו סטרייטית, היה לי הרבה יותר כיף. הייתי יכולה להגיד ‘תראו איך אני נלחמת במאבק שהוא לא שלי’. זה הדבר היחיד שהבהיל אותי, זה הורס לי את כל הקטע”.

איך את מגדירה את עצמך?

“אני ביסקסואלית שמעדיפה גברים. זה מה שנקרא הטרופלקסבל. אצלי זה יחסית מינורי, ב־70-60 אחוז אני מעדיפה גברים, ועדיין זה מבלבל וימשיך לבלבל לאורך כל החיים. בקהילה הביסקסואלית מרגישים מקופחים, זו קהילה שלא זוכה להרבה חשיפה. יש נטייה לא לקבל מישהו שהוא לא זה או זה, מישהו באמצע כמוני, מישהו שהוא ביניים. הרי אצלי בספרייה יש שני דגלים – דגל הגאווה ודגל הביסית. מעבר לזה שהקהילה השמרנית דיברה רק על דגל הגאווה כי היא לא מכירה את הדגל השני, גם בתוך הקהילה הגיבו רק לדגל הגאווה. כאילו לא ראו שיש שם עוד דגל. לצורך העניין, בערוץ 2 הגדירו אותי כלסבית. מה שאני מנסה להגיד זה שאין אמצע, זו לרוב גישתה של החברה”.

כשאת אומרת מינורי למה את מתכוונת?

“מניסיוני, כשאני במערכת יחסים עם גבר לא חסרה לי אשה, אבל את ההיפך קשה לי לדמיין. אם אחיה עם אשה – מה שלא קרה לי – ייתכן שגבר יחסר לי. זה פשוט שונה”.

ומי זו האשה האידיאלית?

“זינה, שחוץ מזה שהיא בגובה שלי ושהיא שחקנית מדהימה ואני מתה על מיתולוגיה, היתה לה מערכת יחסים עם הגיבורה השנייה. גם באפי קוטלת הערפדים שודרה באותו הזמן וגם שם יש רומן בין שתי נשים, ופתאום הכל בא ביחד, התנקז אלי מכל הכיוונים והזכיר לי את כל הבלגן שהיה לי בראש. כמובן שנדלקתי על שתי הגיבורות”.

סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע משפיעים עלייך באופן רגשי כל כך עד כדי שינוי זהות מינית?

“אני בוכה גם משירים שאני שומעת. סיפור יוסף וכתונת הפסים גורם לי לבכות. מה שאני מנסה לומר זה שהכל התחבר לי ביחד. אבל הכי מצחיק זה שהתשובה לשאלה מי אני הגיעה אלי בחלום. חלמתי משהו לא מיני בכלל שגרם לי להבין שוואלה, זה מינורי, אבל קיים. מאז הרבה יותר קל לי. הייתי בהמון פורומים שאומרים שלא חייבים הגדרה עצמית, אבל אני הייתי צריכה את זה. היה לי נוח מאוד עם הגדרת התחושות האלה שנכנסות מתחת למטרייה הביסקסואלית. זה שחרר אותי וזהו”.

 

חנה קפויה. "אסור להיכנע לכפייה ולסתימת פיות"

חנה קפויה. "אסור להיכנע לכפייה ולסתימת פיות"

 

 

הרצון למרוד

קפויה מחזיקה בשני תארים, הראשון בתיאטרון ו־BA למצטיינים והשני בלימודי תעודה שנחשבים כתואר שני בספרנות – מקצוע שאליו היא הגיעה לאחר שעבדה בספרייה באוניברסיטה והתאהבה. בספרייה בנוה שאנן היא עובדת כבר שמונה שנים, מכירה באופן אישי כמעט את כל מי שמגיע למקום.

למה עניין הדגל התפוצץ אחרי ארבע שנים?

“אין לי מושג, הוא עמד פה בשקט במשך ארבע שנים ולא הפריע לאף אחד. לפני חודש האדם הלא נכון שמע ילד שואל את אחת מהספרניות, כשלא הייתי כאן, לפשר הדגל, והיא ענתה לו שזה מסמל את מצעד הגאווה. במקרה זה היה יומיים או שלושה לאחר מצעד הגאווה בחיפה, וזה אומר שזה היה כמה ימים לאחר שעשו פה בשכונה את מצעד המשפחות, שאני קוראת לו מצעד השנאה. אותו אדם דתי שמע את השיחה עם הילד, ומפה התחיל הבלגן. הוא ניגש להתלונן אצל מנהלת הספרייה, וגם הגיעה שיחת טלפון ממישהו שביקש להסיר את הדגל בגלל שהוא פוגע ברגשותיו. הרי ברור שרק לצד הזה יש רגשות. אגב, אני אומרת שאם סמל של שוויון פוגע ברגשותיך אתה צריך לבדוק את עצמך, אבל זו רק אני”.

ומפה זה התגלגל עד לשולחנה של ראש העיר עינת קליש רותם.

“בשלב הראשון מנהלת הספריות פנתה לראש אגף התרבות בעירייה אילנה טרוק, שנתנה את תמיכתה ואמרה שהתשובה שלנו צריכה להיות שהעירייה תומכת בפלורליזם תרבותי וחברתי, ולכן אין סיבה להוריד את הדגל. משם זה התגלגל לראש העיר כי רצו – או אולי ציפו – לתמיכתה. לא היה לנו ספק שהיא תתמוך כי יום לפני כן היא העלתה תמונה באינסטגרם האישי שלה עם אחד מהפעילים בקהילה”.

ידעת שמנהלת הספריות הולכת לכתוב לראש העיר?

“לא ידעתי, אלא רק לאחר מעשה. היא בעצמה התקשרה וסיפרה לי על תשובתה של ראש העיר ואמרה לי שלמחרת אקבל מייל בעניין. הופתעתי. נכון, אין במכתבה של ראש העירייה שום איסור, אבל גם אין גיבוי. לא זאת התשובה שלה ציפיתי”.

איך הרגשת כשקראת שאת בעצם “טעם לפגם”?

“בגלל שאני אקטיביסטית זה עורר בי רצון למרד – אני לא מורידה את הדגל. עלה כאן רעיון שאולי נוריד את הדגל לתקופה קצרה עד שהרוחות יירגעו ואז נחזיר אותו. זה היה לי ממש קשה, כאילו אומרים לי ‘בואי, תסתירי את עצמך ואת מה שאת מאמינה בו לשבועיים’. לא היה לי קל עם זה”.

הורדת את הדגל?

“כן, לתקופה קצרה, אבל ברגע שקיבלתי תשובה חד משמעית גם מוועד האקדמאים שתמך בי מההתחלה, גם ממחזיק תיק הגאווה בעירייה תבור להט וגם מהאגודה לזכויות האזרח שזו החלטה שלי ורק שלי – הדגל חזר. כשהדגל ירד עשיתי ככל יכולתי שתהיה קשת של צבעים על השולחן – תכשיטים, בנדנות, ציוד משרדי, פד לעכבר בכל צבעי הקשת. את הדגלון הקטנצ’יק הזה שהיה בפינה לא ראו ארבע שנים, אבל במקומו ראו גם ראו את כל צבעי הקשת בכל פינה אחרת”.

מחאה אישית?

“לגמרי. עוד לפני שהעניין התפוצץ באתר האינטרנט שלכם הגיעו לכאן שיחות טלפון מאזרחים שפוחדים שהילדים שלהם ייחשפו לדגל. הם הקימו קבוצת ווטסאפ, ונודע לי על כך די מיד כי יש לנו גם תומכים בקרבם. סך כל השיחות והתלונות שהגיעו היה פחות מעשר, זה קומץ קטן. התושבים החרדים והדתיים ממשיכים להגיע, חלקם מתעקש שאני אהיה זו שתעזור להם. אחת אפילו כתבה לי מכתב חמוד. הרוב פה הוא באמת קהל מדהים ומקבל”.

היתה מחשבה לעבור מהספרייה הזו למקום אחר?

“לא, זה לא, כי הרגשתי שהצוות תומך בי ומגבה אותי, למרות שהם התמודדו עם כל המתח שהיה פה”.

פנית לסגן ראש העיר הרב דובי חיון.

“יצרתי איתו קשר כי הוא נאם בצורה יפה ומרגשת מאוד במצעד הגאווה, והוא מיד גיבה אותי בצורה חד משמעית וגם שם דגלים במשרדו. הודעתי להנהלה שיש לנו תמיכה ממנו, ואז דיברתי עם בית הקהילות והם הציעו לי לפנות למחזיק תיק הגאווה. הצעד הזה עזר יותר מהכל”.

השירות המשפטי של העירייה תומך בך.

“חבר מועצת העיר יוסי שלום פנה לייעוץ המשפטי, והתשובה שהוא קיבל אומרת שיש לשקוד על קיומו של חופש הביטוי ושלעובד קיימת זכות להציב תמונות, ספלים, חפצי נוי וכיוצא באלה על שולחנו הפרטי שמצוי במרחב העבודה האישי שלו, בתנאי שהצבת חפצים אלה עולה בקנה אחד עם מדיניותה הרשמית של העירייה. מכיוון שהעירייה פרשה חסות על מצעד הגאווה, אפשר להניח שמדיניותה היא תמיכה בפעילות מעין זו”.

בקיצור, את היחידה שמחליטה אם יהיה על שולחנך דגל.

“נכון. האגודה לזכויות האזרח ראתה את הפרשה בתקשורת ואמרה את דעתה במכתב מדהים של היועץ המשפטי שלה עו”ד דן יקיר. זה נתן לי את הגושפנקא להחזיר את הדגל גם מבחינה משפטית, שאינני עוברת על החוק”.

הופתעת מעומק התמיכה בך?

“וואי, מאוד. נפתחה עצומה שתומכת בי על ידי תושבת השכונה. זה מחמם את הלב, אבל גם היתה עצומה אחרת שבמקרה הגיעה אלי בווטסאפ כתושבת השכונה, ומה שנכתב שם היה מזעזע, אבל אני לא אתן לזה במה. הרגשתי שיש לי גב. הגיעו לפה חברי סיעת הירוקים במועצת העיר עם דגלונים, זה היה מרגש ומפתיע מאוד, ואז התחילו להגיע לספרייה תושבים שבאו לחזק ולעודד אותי. ספרנים בדימוס ולא בדימוס התקשרו כדי לתמוך, כמו גם מנהלת הספרייה הקודמת שגרה בסביבה”.

מה עשתה לך העובדה שהקהילה יצאה להפגנה נגד ראש העיר בגללך?

“חשבתי שעשויה להיות פעולת מחאה, אבל לרגע לא חשבתי שבסדר גודל כזה. הרי אנחנו בספרייה רק רצינו שיחזור כבר השקט כדי שנתרכז בעבודה נטו, אבל בלב שמחתי על התמיכה הזו כי זה מראה שאנשים נלחמים על מה שחשוב להם, על מה שהם מאמינים בו, בין אם הם מתוך הקהילה ובין אם הם מחוצה לה, אנשים שמאמינים בחופש ביטוי ובחופש הפרט”.

את מרגישה נושאת הדגל?

“כן. לגמרי. זה גם יגרום לי להיות פעילה יותר. הרי לא ייתכן שכולם יילחמו בשבילי ואני אשקיף מהצד ואשתוק. באיזשהו שלב הרגשתי מאוד לא נוח מכך שאני שותקת ולא מזדהה בשמי, כי אין לי בעיה עם חשיפה, אני אשה פתוחה וגלויה. הבעיה היחידה היתה עם מקום העבודה שלי, ולא רציתי לצאת נגדו. היום, בגללי, כל עובד בישראל יודע את זכויותיו. אף פעם אל תוותרו, אסור להיכנע לכפייה ולסתימת פיות ויש להילחם בהן בכל הכוח ולעמוד מולן כחומה בצורה. לכולנו צבעים שונים כצבעי הקשת לפחות, אך כולנו שווים. ואני – תמיד אשמח להעניק שירות ציבורי לכולם, כפי שעשיתי תמיד”.

החשיפה לא הביכה אותך?

“כאקטיביסטית מלידה זה ממש לא הביך אותי. אולי כמו שמוציאים לך עוגה בבית קפה עם זיקוק בוער ביום ההולדת. זה מביך כשכולם מסתכלים, אבל זו מבוכה מרגשת”.

ראית סתירה בין הדגל שנתלה על בניין העירייה לבין הדגלון שלך?

“בטח. הדגל שלי הוא פצפון לעומת הדגל של 50 מטר אורך שנתלה שם ושעומד בקנה אחד עם מדיניות העירייה. הדגל שם נתלה לרגל חודש הגאווה, אז עלתה הצעה בצוות שאולי אשים את הדגל רק בחודש הגאווה. כמובן שלא הסכמתי לזה. האמונות שלי תקפות בכל ימות השנה ולא רק בחודש הגאווה. בחודש הגאווה כן ואחר כך לא?”.

זו צביעות?

“אין תגובה”.

ובכל זאת?

“אני ניצחתי”.

 

חנה קפויה. "בגללי כל עובד בישראל יודע את זכויותיו"

חנה קפויה. "בגללי כל עובד בישראל יודע את זכויותיו"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

12 תגובות
  1. עמי

    מנהלת הסיפריות רונית יצאה הכי סמרטוט. במקום להתייצב לצד העובדת שלה גילגלה את האחריות לכיוון ראש העיר ושמרה על אובייקטיביות, העיקר לא לסכן את מקום עבודתה. בושה.

  2. להוריד גם אם צריך בכח.

    כלבו מפיץ את הסיפור המטופש כמו איזה מאבק הרואי על משהו חשוב. אני אם אראה את הדגל אתלוש לא כי אני לא מאמין בזכויות להט"ב אלא כי זה כפיית דגל זר שאינו מסמלי המדינה ולא סמל ציבורי ומאותה סיבה אין לתלות אותו גם בחוצות ועשו טעות ראשי הערים שעשו זאת.

  3. זו כלבו ! מאמרים שיוצרים פרובוקציות.

    אחר כך, מתפעלים מההתנהגויות האלימות שמתרחשים בחיפה. מה טוב במאמר כזה? מקום עבודה ציבורי, הוא ציבורי , נקודה. מה יקרה עם בכל משרד ציבורי, עובדים יתנהגו כמו בבית? אנרכיה גמורה . אהל מה לעשות, כלבו חיפה היא נגד הממסד בחיפה, וכל המאמרים הם לגיטימיים אם הם נגד ההנהגה הקיימת. זה כל כך שקוף! אין כבוד כלל למקום עבודה ממלכתי…זה החינוך מהבית, חינוך בסיסי, החסר לכמה אנשים, גם במערכת .

  4. מיכל

    כל הכבוד לה שהיא לא ויתרה. מדובר בדגלון קטן על השולחן, לא משהו בולט, וחוקי לגמרי. אין לאף אחד זכות למנוע את זה ממנה.

  5. משה

    כתבה טיפשית. ראיון טיפשי. פרובורקציה מיותרת. בבית שלך תעשי מה שאת רוצה. במקום ציבורי יש רק סמלי מדינה. מסכנה…

  6. יוסי

    מעניין מה היה קורה אם מישהו היה שם במקום העבודה שלו דגלון עם סמל של דאעש… או דגלון

  7. חוץ מדגל ישראל ודגל העירייה לא אמור להיות שום דגל

    יכול להיות שהצבת הדגל היא מסר סמוי למציאת פרטנר/ית למין שמגיעה בספרייה..הסטיגמה המקובלת היא שאצל הלהטבים יש הרבה מין מזדמן עם פרטנרים רבים.
    בכל מקרה שום דגל או סממן שלא קשור לעירייה או למדינה לא אמור להיות על השולחן.
    בכל זאת עובדת מדינה!
    בעסק פרטי אפשר לתלות מה שרוצים..ראו ערך כל תמונות הפונוגרפיה במשרד של המוסכניק:)

  8. ניצחה אבל הפסידה, וגם יצרה תקדים (פירצה לבעיות)

    לא מבין בשביל מה היתה המלחמה, אפשר להיות פעיל ולתרום לחברה בדרכים יותר מועילות.
    לדעתי זה מוריד או משנה את הפרופיל שלה בביקוש לדייטים איתה, לא כולם/ן ירצו לפגוש לוחמת חופש ידועה. **
    אחרים גם אמרו ….מישהו ישים את דגל פלסטין, דגל המשיח…. תקדים משפטי בעייתי !

  9. מי שחושבת על הצעדים קדימה

    רוב הקוראים בספריה הם ממדבר הדתי. החילונים לא כנראה שיתחילו להשביח את המקום ובסופו של דבר תהיה לעירייה עילה לצמצם את הפעילות, לעשות קיצוצים בצוות ואולי גם לסגור את הספריה. ניצכון בקרב זה ניצחון פירוס ובטוח לא תמיד ניצחון במלחמה

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר