בשנה האחרונה חשבתי לתומי שהנה, תרבות הריאליטי אט אט מתפוגגת מחיינו. אנשים נטשו את שעות הפריים טיים לטובת נטפליקס או VOD, תחרויות שירה ואוכל משמימות נלחמות בטפטופי רייטינג של גיל הזהב, וכל עולם התוכן של הריאליטי עבר ליוטיוב – שם הוא לא מצונזר והופך להיות יותר ריאליטי מהחיים עצמם. אבל השבוע עלתה על המסך שלנו התוכנית “האח גדול VIP”, ומהשיח ברשת אני מבין שמדובר באנשים שרוצים להיות VIP כי אם אתה באמת איש חשוב מאוד אתה לא צריך להתלכלך או להוכיח את עצמך מול מצלמה במעגל סגור 24/7.
את התוכנית הזו אני לא רואה ולעולם לא אראה, אבל אני משוטט המון ברשתות חברתיות ושם העם אמר את דברו. 90 אחוז ממכרי הריצו בדיחות על המשתתפים ועל הרלוונטיות של התוכנית, אבל מה שהם לא מבינים הוא שזה מה שקברניטי התוכנית רצו להשיג – שיח. כי בדיוק כמו שאין דבר כזה פרסום שלילי, גם אין דבר כזה שיח שלילי. לא משנה מה אתם כותבים כל עוד אתם כותבים. לא רק הריאליטי נהיה פח אלא גם הציפיות מהאפקט שהוא יוצר. תלכלכו, תקללו, תעליבו, תצדיקו או בקיצור תעשו שיימינג לכל אחד ואחת מהמשתתפים בתוכניות האלו, ואתם בעצם מאכילים את המפלצת.
מנגד אני מבין את הקהל שמגיע לאודישנים השונים כי כגבר אני יכול להבין את הרצון להגיע למשהו באמצעות קיצורי דרך, כלומר תהילה מהירה והכרה מיידית עם כסף טוב בצדן. יש תוכניות ראויות יותר ותוכניות ראויות פחות, אבל כולן מנסות לפרוט על אותו הרגש – ביטחון עצמי. או שיש לך המון ממנו או שאין לך טיפה ממנו – כך או כך אתה תגלה את זה בשבועות הקרובים ביחד עם כל עם ישראל.
רוצים להישאר מעודכנים?
מהעבר השני של פסגת התהילה נמצאת תרבות הסלבס, כאשר אלה המתוארים למעלה מנסים להגיע אליה. שם יושבים להם אושיות ונהנים ממנעמי החיים החינמיים שהפרסום באינסטגרם מעניק להם. “תראו, אני מקלפת לי מנגו בחוף בתאילנד על רקע של בקבוק של שמפו ממותג” או “הנה אני, מסתלבט עם החבר’ה במכון הכושר עם גופיית שרירים של אדידס” או “היוש, רק רציתי להסריט באינסטוש את הכלבה החדשה שרכשתי בהמון כסף ובמקרה אני חופפת לי ולה את השיער אצל שמשון ספרים בכיכר המדינה”.
והדבר הכי פתטי בכל העסק הזה הוא שזה פשוט עובד. פרסום הגרילה עובד עלינו עד כדי כך שמס ההכנסה החליט להטיל מס על רווחי פרסום מהאינסטגרם. מסתבר שאם סלבס תצטלם עם בגד ים והאשטאג אז 90 אחוז מהגולשות יעקבו אחרי אותו האשטאג, וזה מדהים בעיני כי כשזה מגיע לגברים, היחס הוא הפוך. אני לא מכיר גבר שירכוש סכיני גילוח רק בגלל שיהודה לוי גילח איתו רגליים באינסטגרם ואני לא רואה את עצמי קונה משקה מסוים רק בגלל שאיזה ידוען פרסם אותו, אבל אני כן יודע שאקנה כל דבר שקשור לילדה אם המפרסם הלחיץ אותי מספיק. כך למשל יש לנו בבית מחמם בקבוקים אנטי בקטריאלי ושמיכה שמודדת נשימות.
בשורה התחתונה – אני לא אקנה תחתונים בגלל פוסט, אבל אשתי תקנה את הכל ולא צריך להציק לה יותר מדי. מספיק סטטוס אחד של חברה מפרגנת לחברה אחרת, ובום – יש לי בבית עשרות מכתבים בדואר רשום.
