עינת קליש-רותם של 2012 וגם 2015 הייתה דמות רעננה בנוף הפוליטי. היא דיברה על מודלים בינלאומיים של חדשנות ועירוניות מעוררי השראה ותקווה. המסלול הפוליטי שלה החל כ"אחת משלנו": אקטיביסטית במאבק לפתיחת חזית הים בשיקוע הרכבת, פעילה במחאה נגד המפעלים המזהמים, כחברת מועצת עיר בנאומים חוצבי להבות שהציגו את יהב כמוביל מדיניות ארכאית וחסרת חזון. בשלב מסוים ובשיקול אסטרטגי, היא התנתקה מהשטח והאקטיביזם וראתה בו נזק לעצמה, בהנחה שריחוק משדר עמדת עוצמה וממלכתיות.
מתחילת דרכה כראש עירייה, קליש-רותם פועלת בדיסוננס עצום בין הבטחות הבחירות לעשייתה בפועל: פרשת הילדים הדרוזים, דגלון הגאווה, אייל גולן, הצגת עובדי העירייה כאויבים, פיטורי ראווה, ביטולי תקציבים בהדר, חוסר קשר עם השטח והציבור הערבי במאורעות מאי, בית הספר גבריאלי, עמותת "לב ח"ש" ונחל סעדיה – כל אלה מיקמו אותה כאנטיתזה מוחלטת לדמות שהבטיחה חזון חדשני, שקיפות ושיתוף ציבור. ההצהרות על ניקוי אורוות ועל חיסכון התרסקו מול מינהלת 2030, מצעד הג'ובים למקורבים וכפילות משרות בזבזנית. בקשות למידע מסורבות ושיתוף הציבור באתר תובנות בעיקר ממדר. להאשמותיה בחתירה זדונית נגדה מגיב כעת הציבור בחוסר אמון מוחלט.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשיפתו המיטלטלת של אבנר הופשטיין על שכירת חקירות במימון כספי ציבור כדי לגלות שחיתות אצל מתנגדיה, ריסקו את תדמית ה"צחה כשלג".
לאור המציאות שנוצרה, הבינה קליש-רותם כי היא חייבת לקושש חיבה. לשם כך גויסו תוכניות התחדשות עירונית מהעבר, שהציגה תחת שמה: שיקום בנין השוק, שיקוע הרכבת, עיר תחתית. היא פצחה במהלכים פופוליסטים כמו הצבת ספסלים, אצלנו בשכונה, ליקוט סלבריטיז וקריאת רחובות על שמם, פוסטים אודות הישגים לכאורה בסגנון: "אני ואני" ועוד.
אלו לא מייצגים חזון, הובלה ושיעור קומה מנהיגותי – סחורה שקליש-רותם כנראה לא מסוגלת לספק, למרות שסיפרה לעצמה ולנו שהיא נועדה להציל את העיר. כעת נראה שצריך להציל את העיר ממנה.
קליש-רותם ייצגה חזון ותקווה לרוח חדשה ורעננה בפוליטיקה החיפאית והפכה את עצמה לשקשוקה מוכרת וממוחזרת. בדרך פגעה באמון הציבור במועמד/ת הבא/ה. כי להבטיח אפשר הכל. מי מבטיח שהבא/ה לא ייכשלו כמוה?
- גילה לבני-זמיר היא מנהלת "חממת חיפה לחקר דתות" ופעילה חברתית
