מכירים את המשפט: "אנחנו חיפה, אנחנו לא תל אביב, ומעולם לא רצינו להיות תל אביב!". על אותו משקל ישנם חיפאים שמדקלמים כמו מנטרה את המשפט הבא: "אנחנו הפועל, אנחנו לא מכבי, ומעולם לא רצינו להיות מכבי". שקר. להם אני בכלל לא מאמינה. מי לא רוצה קבוצה שהבעלים שלה שם מכספו (באמצעות אחת החברות שלו) על השולחן בכל עונה 50-40 מיליון שקלים, כחצי מתקציבה השנתי; שיש לה סגל של 20 שחקנים וכמעט כולם באותה הרמה; שרק במחלקת המדיה עובדים 10 אנשים וכ-70 נוספים שלא קשורים לכדורגל, ונקראים עובדי מנהלה, עובדים במועדון.
ומה יש לנו? 18 שנים של מפח נפש, להוציא עונה אחת שבסיומה זכינו בגביע לאחר 44 שנים שחונות והנפה בטדי שכמעט גרמה לבעלים לבכות ולא משמחה. ולאחריה, עונה אירופית ומועדון שלא מצליח למנף את ההצלחה כדי להתרומם ולהתקדם, שלא מצליח להשאיר את רוב הסגל ואת המאמן שברח. מועדון שמחלקת הנוער שלו מוזנחת כבר שנים ולא מצליח לייצר שחקנים טובים לקבוצה הבוגרת, בעיקר כדי להקל על התקציב (וולקאם הום, צחי נקש!). מועדון עם קהל אוהדים שהולך ומתמעט בכל עונה, בעיקר בגלל הניכור שנוצר בינם לבין הבעלים, על רקע חוסר שביעות רצונם מצורת הניהול החובבנית מצד אחד, וההתעלמות מרובי שפירא ז"ל ופועלו מצד שני. אוהדים שלא יכולים לרכוש את מדי הקבוצה, או צעיף, רק בגלל שאין חנות כזו, לעולם לא ירגישו שייכות.
תחשבו על צעירים שלא חוו הישגים, שרוב חבריהם אוהדי היריבה העירונית, והם אוהדים אדומים רק בגלל ההורים. כמה כאפות הם חוטפים בימי ראשון, כשהם מגיעים ללימודים. טוב, נו, למעט השנים היבשות של המועדון הירוק, בהן ניצחנו בכמה משחקי דרבי שנכנסו לפנתיאון.
כקבוצה מהדרג השני, יש בהפועל כמה נקודות אור. למשל, העשור שבין 2010 ל-2020 הוא היחיד מאז שנות ה-80, שהקבוצה באופן רצוף משחקת בליגת העל. למעשה, ב-12 השנים האחרונות, בניגוד להפועל תל אביב, מכבי נתניה (פעמיים), בני יהודה, מכבי פתח תקווה ואשדוד. זה מראה על מגמת יציבות, אבל רק פעמיים בכל אותן שנים, הקבוצה הגיעה לפלייאוף העליון.
רוצים להישאר מעודכנים?
נקודה שנייה היא השכר. הפועל חיפה משלמת טוב לשחקניה. בהשוואה לקבוצות הקטנות, היא נמצאת מעליהן בפער. אמנם היא לא מתקרבת לגדולות, אבל נמצאת ממש אחרי בית"ר והפועל תל אביב, להן יש אלפי מנויים. בבסיס התקציב שמוגש בתחילת העונה, יש מענק בעלים של 5 מיליון שקלים מתוך תקציב של 22-20 מיליון. יחסית, הדלתא של הסכום אותו יואב כץ מביא מהבית, הוא כנראה הגבוה בליגה מסך התקציב. כי הפועל חיפה הוא מועדון שמייצר מעט מאוד הכנסות – הספונסרים משלמים מעט, כמות המנויים והכרטיסים מביכה, המענקים על מיקום בטבלה ורייטינג מהשידורים החיים לא גבוהים. למזלו, דרבי ביתי שווה יותר ממיליון שקלים. אם הקבוצה סיימה בחלק העליון של הטבלה, היא תפגוש את היריבה העירונית גם בפלייאוף, ואז שני דרבים בעונה מפצים במעט על ההשקעה.
בניגוד ליעקב שחר, לו יש מלא חברות שמרוויחות הרבה וחברה אחת שמפסידה מעט, כץ ממש מביא כסף מהבית. בסיום כל עונה יש גירעון תקציבי של מיליונים ספורים, אותם הוא רושם כהלוואת בעלים. אין ספק שהסכומים יכלו להיות נמוכים יותר, עם ניהול מקצועי שיביא איתו הצלחה ותוצאות. נדמה שלהיות קבוצת מרכז טבלה זו השאיפה, והדיבורים בתחילת כל עונה על צמרת נועדו לרוכשי המינויים בלבד.
כץ אמר בעבר שיעניק לעצמו מתנה ליום הולדת 80 ב-2024 – פרישה בשנת ה-100 למועדון. בינתיים, אם לא סניף של "קוסקו", עדיף להיות קיוסק מטר על מטר. מי יודע מה יהיה לאחר שיילך?
- חגית הורנשטיין היא כתבת "כלבו – חיפה והקריות"
