אחת התופעות הכי מוזרות שהזיית הקורונה האינסופית הביאה איתה היא תעתוע זיכרון מאוד ספציפי: הקושי לזכור האם משהו קרה "לפני הקורונה" או "כשהייתה כבר קורונה".
כמה פעמים קרה לכם שניסיתם להיזכר באיזו סצנה אמיתית מתולדות חייכם – ביקור של דוד מאמריקה, יומולדת מרגשת של אחד הילדים – ולרגע לא הייתם בטוחים: רגע, לבשנו מסכות? שמרנו על 2.5 מ'? אולי זה בכלל קרה בזום?
ימים יגידו אם ערפול החושים הזה הוא חלק מקונספירציה רבת משתתפים או סתם תופעת לוואי של נגיף ערמומי. מה שבטוח, נושא הזיכרון עולה שוב ושוב כשמנסים לסכם שנה היסטורית, שנה של אליפות.
אזכור תמיד את הקהל הירוק האדיר, שמילא את האצטדיון עד כמה שנתנו לו, ועוד קצת; שלא נתן לחרדתיים ולהיפוכונדרים להכתיב לו הגבלות ודיכוי; שהעדיף לחיות את החיים, במקום לנסות באופן אובססיבי וחסר סיכוי לדחות את המוות הבלתי נמנע, שצפוי בסוף לכולנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו גם השנה הראשונה שבה סמי עופר הפך למקום עם זיכרונות משמחים באמת, לא רק כאלה של שיברון לב ודיכאון: הרי עבור שכבה עצומה של אוהדים צעירים, שאליפות הייתה דבר מיתי שרק הזקנים יודעים לדבר עליו, 2021 יצרה זיכרונות לכל החיים, בעיקר מאותו לילה בחודש מאי. זו הייתה השנה שבה הילדים שלי, שאול בן 12, רות בת 8 – לראשונה התחברו באמת לקבוצה, והצליחו לשנן – אם כבר מדברים על זיכרון – את שמות כל הגיבורים בירוק. עבורם, סמי עופר הוא מקום שמח, כי זו השנה הראשונה שהוא באמת שלנו, באמת אצטדיון "ביתי".
צחנת הכישלונות מתקופות בניון ורצף המאמנים הליצנים היא כבר זיכרון רחוק. עכשיו זהו המבצר שלנו, מקום שבו שופטים חושבים פעמיים, יריבים עושים במכנסיים, והנקודות נשארות. עכשיו רק נותר להוריד ממנו את השם, לנתק אותו אחת ולתמיד מהאיש שלזכרו הוא נקרא, ולהתחיל לקרוא לו (מותר לנו אגב, אף אחד מעולם לא אמר שאסור) על שם אבי רן ז"ל.
- יונתן גל הוא עורך ומגיש הפודקאסט "הילוק עולה"
