יש תרגיל שאני אוהבת לעשות בחיפה, כאשר אני מטיילת ברחוב או נוסעת ברכב: להסתכל על הרחוב או על הדרך, אבל לראות רק את העצים. כמו שכבות של פילטרים בפוטושופ, תנסו את זה. עמדו בפינת רחוב ותסתכלו על העצים סביבכם: כמה אצילות, עושר ויזואלי, כמה יופי וחיים, רחובות נשטפים בגוונים על גוונים של ירוק. חלק מהעצים בני עשרות שנים ומספרים סיפור: הנה עץ אורן שנטעו הטמפלרים בשדרות הצבי, הנה בוגנוויליה מתפרעת ברחוב לוטוס, הנה עץ זית עם שורשים אינסופיים בשושנת הכרמל או פיקוס אדיר ממדים בהנרייטה סאלד.
זה היה יכול להיות טור על משבר האקלים וחשיבות השמירה על הסביבה, על כך שאנחנו ניצבים בפני אירועי מזג אוויר קיצוניים, שבונים יותר מדי ומהר מדי, שופכים בטון וכורתים עצים, שיש לנו יותר מדי אספלט ופחות מדי אדמה, שאין לגשם לאן לחלחל, שהוואדיות הם השלד האקולוגי שלנו אבל הם מוזנחים, שלשכות התכנון מתעלמות מהיבטים סביבתיים. וכן, זה גם טור על כל אלה, אבל זה בעצם טור על המרחב הציבורי של חיפה.
לחיפה יש ערך אחד שמתבלט מעל כולם: הטבע העירוני. עיר שבנויה על רכס ומורדות, שגובלת בדונמים של טבע פראי וחי, שנשפכת אל רצועת חוף. יש בחיפה מינים של חי וצומח שמקיימים עולם שלם של אינטראקציות, והדבר הזה קורה סביבנו ובתוכנו. זה הנוף שנשקף מהחלון וסביבו אנחנו מארגנים את הבתים, זה מקור הגאווה של חיפה, זה תמיד היה, עוד בראשית המאה הקודמת: עיר נמל שהיא מצד אחד שער לעולם, ועיר טובלת בירוק ומעוררת השראה וריפוי מצד שני.
לא ברור איך חיפה לא ממותגת קודם כל כבירת הטבע העירוני של ישראל, הרי כל מי שמגיע לחיפה מבחוץ יתפייט על "הירוק והכחול" שיש אצלנו, בשונה מערים רבות אחרות שסובלות מביטון מתמשך. אבל איכשהו, הדבר הזה נשכח בתהליך ארוך שנים, איטי ומתמשך, שאנחנו חייבים לעצור: ברכס הכרמל צצים רבי קומות שמשטחים ריאות ירוקות, תוכניות בנייה נוגסות בוואדיות, את נחל סעדיה זנחנו, ועוד לא התחלנו לדבר על זיהום האוויר, החמקמק, שקורה מבלי שנראה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעבר, היו תוכניות מתאר והוראות בנייה הדוקות למדי ברכס הכרמל, כשאחת הסיבות להן היא שמירה על המרקם הייחודי של עיר שבנויה בהר: בניה מדורגת, שפויה, עם מספיק מרחב לצומח, ששומרת על ההשקף, ויצרה בין היתר את הצורות המשונות של הבתים החיפאים, שכדי להגיע אליהם צריך לרדת 120 מדרגות (ואיכשהו גם לעלות אותן). הייתה רגישות לעובדה שאנחנו לא חיים בוואקום, אנחנו לא מגרש בנייה בשולחן שרטוט של אדריכלים, וגרוע מזה – אנחנו לא רק פוטנציאל כלכלי של נדל"ן מניב עבור יזמים.
קודם כל אנחנו עיר ביער, והמחויבות שלנו היא לקיים אינטראקציה עם המציאות הזאת. אחרת, בלי שנשים לב נפספס את הפואנטה של חיפה. לכן, כולנו צריכים לאמץ את התובנה שהטבע העירוני בחיפה הוא המרחב הציבורי שלנו. הוא לא שייך לאף אחד אבל הוא שייך לכולם. הוא זיכרונות ילדות, הוא חוויות שאוספים, הוא הקסם של העיר. לוותר עליו זה לוותר על הפילטר של חיפה, הגיע הזמן להעלות את הטבע העירוני לראש סדר העדיפויות של העיר.
- צאלה קוטלר-הדרי היא עיתונאית ואוצרת. מיוזמי הקואליציה לטבע עירוני ובינוי שפוי בחיפה
