"פניות מסוג זה לרשויות המקומיות ומוסדות הן בלתי לגיטימיות ויש להימנע מהן” – כך הגיבה בחוות דעתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר לפניית האגודה לזכויות האזרח בעקבות הניסיונות הכושלים של משרד התרבות להשתיק אירועים בעיר. תחילה מירי רגב העבירה מכתב הזוי לראש העיר כדי שיפעל למנוע אירוע של שוברים שתיקה בגלריה פרטית בעיר, ואחר כך פקידיה דרשו הבהרות באשר לתוכנה של ההצגה “השיבה לחיפה” שהוצגה במסגרת פסטיבל "ימי תרבות ערבית" בבית הגפן. לבסוף האירועים התקיימו בהצלחה מרובה באולמות שהיו מלאים מפה לפה.
אין כל חדש בכך שההתערבות בתוכן מהווה חריגה בוטה מסמכותה של שרת התרבות. יש יסוד סביר להניח כי רגב עצמה יודעת זאת היטב, אלא שהדבר אינו מפריע לה להמשיך בקו הפעולה הלא חוקי הזה, חרף הבהרות חוזרות ונשנות. זאת משום שמה שמניע את השרה אינו הסדרת היחסים התקינים מבחינת חוקתית בין המדינה לרשויות המקומיות ולמוסדות התרבות, אלא להצביע על מי שמוגדר בעיניה אויב מבית כקול בלתי לגיטימי שיש להשתיקו.
רגב מעבירה פנייה זו, שהיא בלתי לגיטימית בעצמה, כלשון המשנה ליועץ המשפטי, כדי לשרת כמה מטרות במקביל. ראשית, כדי לגייס את התחום השלטוני שנמצא תחת אחריותה למאמץ הממשלתי רב הזרועות לסמן את משמיעי הביקורת כבוגדים. אין פלא אפוא שהבריונים שבשטח מתרגמים את ההתערבויות הלכאורה אדמיניסטרטיביות הללו למעשים ברוטליים, כמו קריאתם של צעירי הליכוד “לפוצץ” את הופעתו של תאמר נפאר בחג סוכות. צריך מעט מאוד היכרות עם ההיסטוריה של האלימות הפוליטית בישראל כדי להבין אלו סכנות טמונות בדינמיקה הזו, שכן המרחק בין האיומים שקיבל שחר סיון על אירוח פעילי שוברים שתיקה לבין מעשים הוא קצר מאוד.
שנית, רגב קוצרת רווחים פוליטיים פנימיים במפלגתה, שהרי בקרב אוהדיה כל השתלחות במתנגדי הכיבוש מעצימה את תדמיתה כלוחמת למען חירות ישראל. מעבר לכך, רגב מצליחה פעם אחר פעם להחליף את נושא השיחה – גרירת האמנים לדיון על זכותם להשמיע ביקורת תוך קבלת מימון ממלכתי מסיטה את תשומת הלב מהנושאים שעליהם הם רצו לדבר ביצירתם.
אך המטרה שמימושה המפחיד כבר ניכר בשטח היא יצירת אפקט מצנן על השיח. למרות שהאירועים בחיפה זכו לפרסום רב, דווקא בשל ההתנגדות אליהן (ואולי בשל כך גם זכו להצלחה רבה), הסיבוב הנוכחי של ניסיונות הנפל של הממשלה להתערב במרחב הדמוקרטי בחיפה פגע בצורה קשה בחופש הביטוי. זאת משום שהרשויות המקומיות ומוסדות התרבות יחשבו אלף פעם לפני שייתנו במה ליצירות שעלולות לחולל סערה, שמא יובילו גם לפגיעה בפעילותן ובתקצובן. מדאיגה גם המחשבה שהיוצרים יגזרו על עצמם שתיקה כדי לשרוד בשוק האכזרי ממילא של התרבות בישראל.
והנה, שנה לאחר שפסטיבל עכו העביר את המחזה “פלסטין שנת אפס” לעיונם של פקידי משרד התרבות, לאור דרישתם הלא חוקית, בא ראש העיר עכו שמעון לנקרי ומונע את קיומה האפשרית של פרשה נוספת כזו מלכתחילה. לאחרונה מנע לנקרי את קבלת הצגתה החדשה של אותה היוצרת, עינת ויצמן, המבוססת על מכתבי אסירים פלסטיניים. ועדת ההיגוי בראשותו ביצעה את מהלך ההשתקה על סמך תקציר המחזה בלבד, וקבעה שמדובר בהסתה שתוביל למתחים בין יהודים לערבים. זוהי השלמת המלאכה של מהלכיה הלא חוקיים של רגב – מתקיימת צנזורה במיקור חוץ והרשות המקומית הופכת להיות זרוע מבצעת של סותמת הפיות הראשית בממשלה. על תושבי חיפה להילחם על חופש הביטוי של כל הקולות בעיר, כמו קולו החשוב של תיאטרון אלמידאן, כי הרי יום יבוא ויסתמו גם לכם את הפה, והקלישאה המביכה שלא יישאר מי שישמיע את קולו למענכם תהפוך למציאות.
הכותב הוא במאי תיאטרון
