השבוע השעתה לשכת עורכי הדין את מנהיג מחאת “באים לבנקאים” ברק כהן למשך שנה וחצי. באקט הזה, שאינו עולה בקנה אחד עם זכות המחאה, יש גם משהו אירוני – הוא מעשה של גזילת פרנסה מאדם שכל פשעו הוא בכך שהוא נלחם נגד גזילת פרנסתם של אחרים. אמנם, תגידו בצדק, לא הבנקים הם ששללו מכהן את הפרנסה אלא לשכת עורכי הדין, אבל זה בדיוק היופי בסטרוקטורה הסינרגית הזאת – הבנקים לא זקוקים לפעולה משל עצמם. לשכת עורכי הדין עושה את מלאכתם במקומם.
מעניין לבחון לפרטי פרטים את האקט נגד כהן. מי שביצעו אותו קשורים בעבותות למערכת הבנקאות בעצמם (בקשרי עבודה ומשפחה) אבל מעבר לצחנה הזו ניצב המעמד הפריבילגי המופרך של מערכת הבנקאות, המתנשאת לא רק מעל כהן אלא מעל כולנו – אזרחים קטנים, לקוחות שבויים מאין ברירה שמעצם מעמדם זה הופכים כמעט באופן אוטומטי לקורבנות.
בשבוע שעבר שיגר ראש העיר יונה יהב מכתב לבנק דיסקונט בבקשה לא לסגור את סניפיהם בנוה שאנן ובמוריה. הוא קרא לבנק להתחשב בלקוחותיו ולשנות את החלטתו. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שהבנקים עשויים לבצע תעלול יחצני, כמו בנק הפועלים שהמתין שנה וחצי לפני שסגר את הסניף בקרית חיים מערבית, ואז עושים מה שהם רוצים.
וזה מעוות. אפשר לטעון עד מחר שבנק הוא עסק פרטי למטרות רווח ואינו כפוף במובן זה למשאלות הציבור, אבל זה לא נכון. החלטה כזאת לא יכולה להיות של הבנק. אי אפשר היום לקבל משכורת בלי חשבון בנק. אפילו כדי לקבל קצבת ביטוח לאומי יש צורך בחשבון. אי מתן שירותי בנק זמינים כמוהו כהחלטה לא לפתוח מרפאה או בית ספר בשכונה מסוימת. כולנו קהל שבוי. הציניות וחוסר האכפתיות של הבנקים כלפי לקוחותיהם הופכת אותם לגורם עוין ובפועל את פעולתם לפגיעה שדורשת התערבות של מנגנון אכיפה.
אלא שמנגנון אכיפה כזה אין בנמצא, בדיוק בגלל אותה סינרגיה שהזכרתי. הרגולטור, כפי שאוהבים לכנות את המדינה בשנים האחרונות, עסוק בהרבה מאוד דברים שאינם קשורים לטובת הציבור שעליו הוא מופקד. כולנו חווים את זה על בשרינו – לא רק ביחס לבנקים. דוגמה טובה ומיידית אחרת היא זיהום האוויר על ידי מפעלים שפוגע בכולם, אפילו במזהמים עצמם. או החומרים המסוכנים שאוגרים המפעלים אשר מאיימים גם הם על כולם כאחד. ואם סאגת מיכל האמוניה יכולה ללמד אותנו משהו, הרי זה בדיוק את הלקח הזה – הרגולטור (משרדי הממשלה) מתעלם מטובת הציבור, שומרי הסף (מערכת המשפט) מתקוממים (עאלק) אבל עושים את דברו, ולנו, לכולנו, נותר רק להבין עד כמה אנחנו חסרי אונים.
וכאן מגיע ברק כהן ומפריע להתנהלות הזאת לא בדרך הפרוצדורלית הרגילה של הגשת בקשות ועתירות וכתיבת טורי דעה או שיגור מכתבים. הוא מפריע לבנקאים בחצר ביתם, הוא גורם להם להרגיש לא נעים, הוא גורם לשרים להרגיש לא נעים, הוא חודר לספרה הפרטית שלהם ומביא את המחאה שלו לשם. אין דבר מוצדק מזה. הבנקאים, מנהלי המפעלים, עובדי מחלקות במשרד האוצר, אנשי תכנון – כל אלה חודרים לספרות הפרטיות שלנו כאילו שרוי ומותר להם לעשות בהן ככל שיחפצו. המחאה שלנו צריכה להגיע בחזרה לפתחם. הדרכים האחרות לא עובדות. לדרך הזו יש סיכוי.
בחיפה הלקח הזה מזמן צריך היה להילמד – אם אנחנו רוצים לשנות משהו אנחנו צריכים ללמוד מברק כהן ולהתחיל להפריע, כי אף אחד לא באמת מגן עלינו.
הכותב הוא עורך החדשות של עיתון “כלבו”
