הזמן הוא ממזר לא קטן. הוא מהתל בנו ללא הרף, משבש לא אחת את תחושותינו, מעמיד פנים, משקר. כשאנו ילדים, הזמן כלל אינו מהווה פקטור לגבינו. תחושת זמן אינה קיימת. אין כל הבדל בין חמש דקות לחמש שעות. אבל עבורנו, המבוגרים, הזמן הוא הגורם המשמעותי ביותר בחיינו.
נדירים הם הדברים המשמשים הן חבר, הן אויב, הן מיטיב, הן מחריב, בעת ובעונה אחת. הזמן הוא כזה. הזמן הוא החבר הטוב ביותר שלנו – הוא מרפא מכאובים, משכך משברים, מעניק פרופורציות לאירועים שונים, ובאופן כללי מרגיע את הנפש. במרחק של זמן, כמעט כל דבר שהיה פעם רע ונורא נראה טוב יותר, עדין יותר.
מנגד, הזמן הוא גם האויב הגדול ביותר שלנו. הוא חורץ את עורנו, נוגס בעצמותינו, מקשה את גופנו ופוצע את בשרנו; הוא מעלים את יקרינו ואהובינו, שוחק ומחריב את חפצינו ומקרב אותנו, באופן כללי, אל סופנו. במרחק של זמן, התבוננות לאחור מזכירה לנו את מה שהיינו פעם ומבהירה לנו כי לעולם לא נוכל עוד לשוב לשם.
אינני יודע אם לזמן יש צורה או צבע. אך אין לי כל ספק כי לזמן יש צליל. לא רק צליל אחד, אלא עולם מוזיקלי שלם, מלא וגדוש ונפלא. ויש לו שם: הבלוז.
הבלוז הוא שירת הזמן. הוא זורם בגלים ונע במעגלים בין תוגה לעליצות ובין הווה לעבר. הבלוז הוא רומנטי, הוא נוסטלגי, הוא שיר ערש וניגון השכמה.
השבוע, באולם זאפה חיפה, הופיע אחד מאמני הבלוז והנשמה הגדולים שידעה ארצנו: דני ליטני.
ליטני, עוד מעט בן 79, הוא אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית. הוא חתום על שלל שירים נפלאים ומרגשים, שהם מנכסי צאן ברזל של התרבות שלנו. הוא הלחין (בין השאר) את יהונתן גפן, את מאיר אריאל, את לאה גולדברג; הוא העניק פרשנות מוזיקלית חדשה ומסעירה לדילן ולשלל מוזיקאים אמריקאים אדירים; הוא הופיע בסרטים כשחקן ומדובב ובנה קריירה לזמרות בתחילת דרכן.
בשנים האחרונות החירשות הולכת ומשתלטת על עולמו והופכת אותו לדומם יותר. אין לו, למוזיקאי, אויב גדול יותר מהדממה. כשעולם הצלילים והקולות הולך ונמוג, היצירה הופכת קשה יותר ויותר. ההופעות גם. אי אפשר לשיר בלי לשמוע את הצלילים ואי אפשר לנגן בצוותא. על בטהובן, שהתחרש גם הוא בגיל צעיר, מספרים, כי לאחר שתמה נגינת הסימפוניה התשיעית שלו בקונצרט שעליו ניצח, קם הקהל ממקומו והריע במחיאות כפיים רמות. אבל בטהובן החירש לא שמע את הקהל ולא הסתובב אליו, עד שהכנר הראשי הסב את תשומת לבו לקהל, ורק אז הסתובב וגילה את המתרחש.
ליטני אינו מפנה את גבו אל הקהל, אלא יושב מולו כל משך המופע. וכיוון שהוא כמעט שאינו שומע, הוא מבקש מהתאורן להאיר את הקהל, כדי שירגיש בנוכחותו ויחוש את התלהבותו. בסבב ההופעות הנוכחי, אולי האחרון בקריירה שלו, ליטני מרבה לדבר עם הקהל ולחלוק עמו זיכרונות – על התחנות בקריירה שלו, על הופעותיו, על שיריו ועל ילדותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
ליטני גילה לקהל שנולד בבית החולים ליולדות "בתר" שבהדר והתגורר תחילה ברחוב פבזנר ואחר כך בנווה שאנן, שם נחשף לראשונה, בזכות התקליטים של אביו לצלילי המוזיקה השחורה – מוזיקת נשמה ובלוז. מכאן באה חדוותו למוזיקה ולסגנון שכה ייחד אותו לאורך עשרות שנות יצירתו.
מאז התחרש, ליטני ממעט ליצור שירים חדשים, אך ממשיך להופיע, וכיוון שהוא אינו יכול עוד לעשות מופעי רוק, המחייבים הרמוניה בין מספר נגנים וכלים, ליטני שב אל המקורות ומתמקד בעיקר בבלוז. הוא מנגן בגיטרה ובמפוחית, ולצדו שני נגנים בלבד – גיטריסט וקלידן. השניים מלווים אותו בצלילים רוגעים ורק לפעמים פורצים בקטעי סולו קצביים.
הזמן היטיב עמו. שלא כמו חבריו הרבים שכבר אינם עמנו, ליטני, למרות מגבלתו, עדיין יוצר, עדיין מנגן, עדיין מופיע. קולו לא נסדק, לא נשחק ולא נחלש. הוא הזדקן, זה נכון, ויותר מדבר ומספר מאשר שר, אבל כשהוא מנגן וכשהוא שר – זו אותה השירה הנפלאה שהייתה מנת חלקו כל השנים ואותה נגינה מלאת חיים ונשמה. היא רק קצת פחות רוקיסטית עכשיו והרבה יותר בלוזית. בלוז כמו ששמע פעם, כשהיה ילד בנווה שאנן.
