“אנא בחכי ערבי”

"אם תדבר לאדם בשפה שהוא מבין, דבריך יגיעו למחשבתו. אם תדבר לאדם בשפת האם שלו דבריך יגיעו ללבו”. כך אמר נלסון מנדלה.

בימים האחרונים אני מסתובבת עם חולצה שעליה הכיתוב “أنا بحكي عربي – אנא בחכי ערבי”. זהו משפט בסיסי ביותר בערבית מדוברת – שפתם של כ־15 אחוז מתושבי העיר חיפה אשר חולקים עמנו את מרחבי המגורים המשותפים, את מקומות העבודה, את מוסדות הלימוד ואת מוקדי הבילוי. גיליתי שהחולצה מעוררת שני סוגי תגובות: או שמתחילים לדבר איתי בערבית או ששואלים אותי “מה זה?”.
לאלה המדברים איתי בערבית אני נאלצת לומר “אנא בחכי ערבי שוואי”, ולרוב אנחנו חוזרים לעברית. לעומת זאת, דוברי העברית שואלים לגבי הפירוש הכתוב ורבים מהם מוסיפים אמירה: “אבל למה אני צריך לדעת ערבית? רוב הערבים מדברים עברית שהיא השפה הרשמית בישראל”.

הרעיון להסתובב בחולצות עם הכיתוב “אני מדבר ערבית” עלה לפני כמה שבועות, כאשר הצעת חוק הלאום עלתה להצבעה טרומית בכנסת וכללה גם סעיף המבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית בישראל. הצעת החוק הזו היא חוליה אחת בשורה של מעשים, הנחיות ומקרים שלכולם מכנה משותף ברור: הדרה חוזרת ונשנית, לעתים אף שיטתית, של השפה הערבית, וכפועל יוצא של דובריה הדרה מהציבוריות הישראלית. בחיפה, שחרתה על דגלה דו קיום וסובלנות, פגיעה במעמדה של השפה ערבית כמוה כפגיעה ברקמת החיים המשותפת.

בכל פעם אני מוצאת עצמי מופתעת מכך שאנשים בוחרים לוותר על ההזדמנות להעשיר את עצמם ואת ילדיהם וללמוד שפה נוספת, קרובה ונגישה כל כך. אני מופתעת מכך שאחרי שנים כה ארוכות של חובת לימודים של השפה הערבית בבתי הספר, מרבית הציבור היהודי לא מסוגל לבטא משפט אחד. אני מופתעת מכך שאנשים רבים רואים בשפה הערבית איום ומיד פונים להתגונן (“עברית היא השפה הרשמית של מדינת ישראל”). אני מופתעת מהבחירה להתכנס בפחדים ולא להיפתח להזדמנות. אני מופתעת, אך בה בעת מבינה שמדובר בתוצר של מדיניות מכוונת. מדינה שלא מלמדת את ילדיה את שפתם של חלק ניכר מאזרחיה מעודדת בפועל את העמקת השוליות של השפה ואת ההדרה שלה מליבת הקונצנזוס.
לשמחתי קיימת גם התנגדות למגמות המפרידות. הגן הדו לשוני שהוקם בחיפה מבטא בחירה לגדל את הדור הבא ביחד. זהו גן שבו מדברים הילדים את שתי השפות במקביל, ובשנה שעברה הוא צמח לבית ספר שלצדו קהילה משותפת ופעילה.

ניר שובר מהיינה קיוסקפה בגן שמואל, שהחיה בשבוע שעבר את שבוע הספר, הבין שבחיפה נכון לשנות את שמו מ”שבוע הספר העברי” ל”שבוע הספר החיפאי” כדי לתת מקום גם לסופרים ערבים ולספרות ערבית, שהם חלק בלתי נפרד מהעיר ומהווייתה. מוקדם יותר השנה, כאשר באחד מבתי הקפה בעיר נעשה ניסיון לאסור על השימוש בשפה הערבית בין העובדים לבין הלקוחות ובין העובדים לבין עצמם קמה התנגדות יצירתית של תושבים יהודים וערבים שבכוונה הגיעו למרחב הציבורי הצמוד לבית הקפה כדי לשוחח, ללמוד ואפילו ליהנות משעת סיפור דו לשונית.
ועכשיו, החולצות שעליהן המילים הפשוטות "أنا بحكي عربي – אנא בחכי ערבי” זוכות לביקוש רב ומעבירות מסר שהוא פוליטי וגם אישי: להבין ולדבר ערבית זו זכות גדולה עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
הכותבת עובדת באגף קהילות בעמותת יד ביד