בילדותנו היינו יורדים לא אחת מן הבית אל הוואדי הפראי. הבית, דו קומתי על עמודים, היה (ועודנו) הבית הנמוך ביותר ברחוב שושנת הכרמל שבכרמל המערבי. כה נמוך במדרון ההר נמצא הבניין עד שניצב בלב ליבו של נחל לוטם, מרחק כמה עשרות מטרים בלבד מערוץ הנחל עצמו. חזירי בר העולים מן הוואדי אל הגינה היו עניין שבשגרה, יומיומי כמעט. וכך גם נמיות, תנים, דורבנים ונחשים ועכברים. טבע עירוני במלוא מובנו, מתחת לחלון הסלון הפונה אל הוואדי.
הצמחייה הירוקה, השופעת, הצפופה והעשירה קרצה לנו בכל יום ויום וקראה לנו אליה. ואנחנו, ילדים של כרמל וטבע, נענינו. בימים נעימים ושמשיים היינו יורדים דרך עץ התות הישן אל הטרסה התחתונה של הבניין, מקפצים בקלילות אל מתחת לקיר האבן שחצץ בין מתחם הבניין לטבע הפתוח, והופ! מצאנו את עצמנו בלב חורש פראי, צפוף וסורר, ללא דרך, ללא שביל, ללא אבני סימון – רק אנחנו והטבע והשמים התכולים מעל.
דרך הסבך הצפוף היינו פוסעים מרחק קצר, עשרים מטרים, אולי פחות, ומגיעים אליו, מטרת טיולנו, הסיבה היחידה לרדת אל הוואדי ולהסתכן בשריטות, חבלות וקרעים בחולצה – הצריף!
לבדו ניצב שם, בלב הוואדי, במעין קרחת יער קטנה. צריף עץ קטן, פשוט למראה, שדלתו הבודדת נעולה וחלונו מוגף, וסולם צר וארוך צמוד אל אחד מכתליו ומוביל אל הגג. והיינו מטפסים לשם, אל הגג, ויושבים ועומדים ומביטים בנחל ובחורש ובביתנו הקובייתי שהיה לא רחוק משם.
הוא תמיד היה שם, הצריף, כה קרוב ונגיש ומפתה, אך עם זאת תמיד סגור ולעולם לא מזמין אותך להיכנס.
לא ידענו על אודותיו דבר: לא ידענו מי הציבו שם, בלב הוואדי, מתי ומדוע. לא ידענו את מי שימש בעבר ואם היה בשימוש גם בהווה. לא ידענו מה מצבו – האם הוא ריק לחלוטין או שמא יש בתוכו חפצים או רהיטים שונים. לא ידענו אם שימש למגורים, למנוחה או אולי לעבודה. לא ידענו, אך הנחנו. הנחנו שנבנה בוודאי בסמוך למועד בניית הבית שלנו ושימש את הפועלים למנוחה. וכיוון ששנים רבות חלפו מאז תמה הבנייה וכיוון שניצב תמיד עזוב וללא סימני פעילות, הנחנו שננטש לאחר הבניה ואיש לא טרח לפרקו.
עשרות שנים מאוחר יותר למדתי: בצריף העץ הקטן הזה נכתבו כמה מן היצירות הגדולות ביותר בתולדות הספרות העברית.
א.ב. יהושע ז"ל, שנפטר השבוע בגיל 85, היה, ללא ספק, מענקי הסופרים העבריים בכל הדורות. מורשתו הספרותית עצומה וגדולה, הרומנים שכתב הם נכסי צאן ברזל ספרותיים של דורנו ויצירותיו הן מן היצירות הספרותיות הטובות בכל הזמנים. והן חיפאיות לגמרי, מאל"ף ועד ת"ו.
כמעט חמישה עשורים התגורר יהושע בחיפה, וכאן כתב ויצר. הוא היה מאוהב בעיר עד כלות. מכל שכונות העיר בחר יהושע להקים את ביתו דווקא בכרמל המערבי, בדירה שקטה הצופה אל הוואדי, בחלקו העליון יחסית של דרך הים. מחוץ לביתו ניצבה חורשת אורנים לא גדולה וממנה התפתל השביל היורד אל נחל לוטם.
רוצים להישאר מעודכנים?
מראה הנחל והחורש הטבעי והצפוף קסם לו בוודאי. מה קוסם לו, לסופר, יותר מטבע פראי וסוער מתחת לביתו? עשרות פעמים נהג לרדת בשביל אל הוואדי, לטייל בין העצים והשיחים, לרדת אל הנחל הזורם ולספוג את הטבע.
באחד הימים ביקש מראש העיר דאז, אריה גוראל, להקים למענו צריף עץ קטן בלב הוואדי, כדי שיוכל להתבודד בו ולכתוב. גוראל, שהעריך מאוד את הסופר הנודע, הסכים מיד.
בצריף זה ישב יהושע שעות וימים וחודשים ושנים וכתב כמה מיצירותיו הגדולות והנודעות ביותר, בהן את ספרו "מר מאני" המהולל.
הוא לא ידע שהצריף הזה היה לנו מקום משחק ואנו לא ידענו שהיה לו מקום להתבודדות ויצירה.
השנים חלפו. יהושע עזב את דירתו בדרך הים ועבר לדירה חדשה, לא רחוק משם. אחר כך עזב למרכז הארץ. גם משפחתי כבר לא מתגוררת שם. אל הוואדי לא ירדתי שנים. איני יודע מה עלה בגורלו של צריף העץ הקטן שבוואדי – האם פורק או נהרס או בלה והתמוטט עם השנים. ואולי הוא עדיין שם. נטוש, ריק, עירום ועזוב, זוכר את הקשות מכונת הכתיבה של אצבעותיו של הסופר המהולל, ומתגעגע.
גם אני מתגעגע.
