עומק העוול והאסון שנגרם לעולי תימן, הבלקן והמזרח שילדיהם נחטפו נעשה מוחשי יותר בתודעה אחרי המסמכים שנחשפו בשבוע שעבר, שבהם רופאים התבטאו באכזריות ובגזענות בלתי נתפשות. עם השנים נאסף המידע גם בדבר חטיפות לצורך אימוץ, גם בדבר טיפול רפואי רשלני וגם לגבי ניסויים שנערכו בילדים.
אבל חרף כל אלה ממשיכה התודעה להיות אלסטית. הציבור עדיין מסרב להאמין, שהרי אילו הדברים היו חוצים את סף התודעה ומגיעים ללבבות, התגובה הציבורית היתה רעידת אדמה אמיתית ולא מסתיימת בכמה ויכוחים בפייסבוק. אבל בסוגיה של הילדים החטופים מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים במלוא המרץ. חלקם הם מנגנונים אקטיביים כמו “אובדן” של ארכיונים. לרוב מדובר באטימות המבוססת על אמון מופרז בממסד הוותיק שהקים את המדינה ובטוהר כוונותיו. לפעמים זו סתם גזענות פשוטה.
מנגנון הכחשה מעניין אחר הוא הפריפריאליזציה של הסוגיה. הדברים קרו לכאורה במחנות עולים מרוחקים, באוהלים או בפחונים מוקפי חול, בערי פיתוח בדרום, הרחק מהגלידריות של דיזנגוף ומכסית. גם ירושלים וחיפה חפות מאשמה. מנגנון החטיפה היה צריך להתרחק שעה וחצי מכל המטרופולינים כדי לבצע את זממו.
אבל זהו כמובן מצג שווא. לא כך היה. הדברים קרו בכל מקום וגם כאן, בחיפה. למעשה, חיפה היתה אתר מרכזי בפרשה, גם בגלל היותה נקודת מעבר שדרכה נכנסו לארץ רבים מהעולים, גם בגלל מחנה העולים שער העלייה שהפך לאחת משכונות החוף, ובעיקר בגלל בית החולים רמב”ם.
ידועה עדותה של אחות בפני הוועדה שחקרה את החטיפות, שקשרה ביניהן לבין קבוצות שהיו מגיעות מחו”ל. היא טיפלה בילדים ושמה לב שהם נעלמים. “אמרו שהילדים קיבלו חום והועברו לבית החולים רמב”ם בחיפה. מי שהלך לחיפה לא חזר”, היא העידה.
יש סיפורים רבים על מקרים אינדיבידואליים של ילדים שנעלמו ברמב”ם, וגם בבתי חולים אחרים בעיר כמו בני ציון. הממסד הרפואי בערים צריך לעשות חשבון נפש רציני באשר לאחריותו לפשעי העבר. בית החולים רמב”ם, שבעבר התכחש למה שהתרחש בין כותליו, צריך לבצע בדיקה ולהשתתף בחשיפת האמת. בלקיחת אחריות באופן זה יוכל בית החולים לחזק את הקשר הרופף עד כה בתודעה בין היעלמותם של אלפי ילדים לבין קיומו של מנגנון שיטתי וזדוני שהעלים אותם.
עדויות אישיות הן תמיד חומר “רך”. כאשר הן נפגשות בגרסאות רשמיות, במסמכים ובפרוטוקולים, נוח להטיל בהן ספק – אמהות קשישות לא זוכרות בדיוק מה קרה, אבות שבורי לב לא מדייקים בעובדות, סיפור אחד סותר סיפור אחר וכיוצא באלה. לעומת זאת, הממסד מציג גרסאות רשמיות, מגובות במסמכים, עם מידע אובייקטיבי כביכול. מה זה משנה אם ארכיון אחד נעלם וארכיון אחר הושמד בטעות כך שה”עובדות” מתאימות לגרסאות הרשמיות.
מצער שההתייחסות לעדויות היא פחות רצינית מאשר למסמכים כגון התכתובות שנחשפו בשבוע שעבר בין רופאים, אבל זו המציאות. כדי שהתודעה הציבורית תצליח לקלוט את עוצמת הבגידה נחוצים עוד מסמכים כאלה, והם בוודאי קיימים. לא רק בתי חולים היו חלק מהמנגנון, אלא גם, כמובן, גופים כמו ויצו ורשויות הרווחה. אבל זהו הממסד הרפואי בעיר שצריך להוביל מהלך שיוכל, אולי, בעתיד כלשהו לאפשר לנקז את המורסות.
הכותב הוא עורך החדשות של עיתון “כלבו”
