השבוע פרסם משרד החינוך את נתוני “התמונה החינוכית” של מדינת ישראל. בתוך מגוון הנתונים שנמסרו בלט לעיני נתון אחד מעניין במיוחד: מחצית מתלמידי ישראל מדווחים כי תחומי הלימוד בבית הספר אינם מעניינים אותם. להערכתי, הלא מבוססת אמפירית, הנתון הזה אפילו גבוה יותר.
בסיומה של שנת הלימודים תשע”ז שוב מהדהדות בראשי שתי שאלות: האם בית הספר, במתכונתו הנוכחית, רלוונטי לדור ה־Z ולדור האלפא – ילדי מערכת החינוך של היום? והאם אנחנו יודעים לקראת איזה עתיד אנו מכינים אותם? לתשובה לשאלה השנייה יש קונצנזוס די רחב – לא. המציאות שלנו משתנה בקצב מסחרר. עולם העבודה עובר שינוי דרמטי שבו אנו חשים כבר עתה. מקצועות ועיסוקים רבים המוכרים לנו היום ייעלמו לחלוטין בעתיד הקרוב.
בית הספר שתוכנן במודל של פס ייצור ובית חרושת לציונים, על מנת לתת מענה לצורכיה של המהפכה התעשייתית במאה ה־18, כבר אינו רלוונטי לתלמידי המאה ה־21 הנדרשים למיומנויות ולכישורי חיים אחרים. מערכות חינוך המקדשות סטנדרטיזציה אחידה, בקרה הדוקה, ריכוזיות ושליטה מצמיחות טכנאי הוראה במקום מורים, מעודדות בינוניות ויוצרות סביבה לימודית משעממת, חסרת מעוף ובלתי רלוונטית.
גם בנוגע לתפקידם של בתי ספר וגני ילדים ככלי חיברות והכשרת דור אזרחי העתיד למילוי תפקידם החברתי מתוך נאמנות והזדהות עם האתוס והנרטיב הלאומיים, עולות שאלות מורכבות, המעמידות את המורים ואת המחנכים בפני דילמות קשות: לאן פנינו? מה עלינו לעשות כדי לשנות את בית הספר ולחזק את הרלוונטיות שלו לילדינו?
לבית הספר תמיד היה ולעולם יהיה תפקיד חברתי משמעותי, גם בעולם הווטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם. ילדים בכל גיל שמחים להגיע לבית הספר כדי לפגוש את חבריהם ואת בני גילם. הם נהנים מאוד בהפסקות שבין השיעורים, בטיולים, במפגשים חברתיים, באירועי תרבות וספורט, במסיבות וכו’. שם נאספות חוויות לחיים. זהו המקום שצריך לחזק ולהרחיב אותו עוד יותר בעתיד.
אנשים בכל גיל אוהבים לשחק, להתמודד עם אתגרים, לפתור חידות, לקחת חלק בתחרויות, להתחבר לתחומי עניין חדשים, ולפתח כישורים אישיים ומיומנויות שמסייעות להם לפעול באופן עצמאי או קבוצתי, ליזום ולהתנסות.
סביבות הלמידה ותהליכי הלמידה וההערכה צריכים לצמוח בהתאם לאהבות ולנטיות האנושיות הללו. בידינו להוביל את השינוי, לחדש ולחזק את בתי הספר ולהפכם מחדש לרלוונטיים לילדינו ולאתגרים החברתיים החדשים. יש כיום בעולם כבר מודלים עובדים שכאלה, וניתן ללמוד מהם.
השינויים הנדרשים למערכת החינוך חייבים להיות משולבים בכמה רבדים: השקעה איכותית בהכשרת מורים ומנהלים ותגמולם באופן ראוי, העצמת בתי הספר והעברת אחריות מלאה לניהול התהליכים הפדגוגיים והארגוניים לידי הצוות החינוכי. לצורך השגת יעדים אלה יש לצמצם את מעורבות המדינה בניהול ובפיקוח ולתת אוטונומיה ואמון לאנשי החינוך.
זה הזמן לבנות תוכנית אב לשינוי מבני ופיזי של בתי הספר. מחדרי לימוד ומסדרונות ותוכניות נוקשות לקראת “הספק חומר” ו“בחינה מסכמת”, למרחבי למידה פתוחים, ניידים וגמישים וללמידה במצבי אי ודאות תוך נטילת סיכונים (של המורה ושל תלמידיו). בהשקעה כספית משמעותית, ובהחלט כדאית, לאורך חמש שנים ניתן לשנות את פני בתי הספר וליצור בהם סביבת למידה שתתמוך בתהליכי למידה המבוססים על שאלת שאלות גדולות, יצירה אישית, יוזמה, חקר, פיתוח מיומנויות עבודה אישית וצוותית, שיפור כישורי הבעה בעל פה ובכתב, לימודי שפות (לרבות שפות תכנות) ועוד. המורים בסביבת למידה כזו יהיו מנחים ומנטורים ויעסקו פחות בהספקים ובהיבחנות.
שבוע הלימודים בבית הספר יהיה מגוון, יאפשר בחירה וישלב לצד אתגרי למידה גם מפגשי תרבות, ספורט, סדנאות לפיתוח מנהיגות, מעורבות בתוכניות חברתיות ובפעילות התנדבות ועבודה מעשית בבניית פרויקטים ומוצרים.
הכותב הוא מנכ”ל מרכז החינוך ליאו באק
