"מדינת ישראל קמה כדי שלא תהיה עוד באבי יאר" – אלו היו המילים הנשגבות של ראש הממשלה גולדה מאיר, והשיעור ההוא בבית הספר היסודי נצרב אצלי בזיכרון. המורה תיארה בהתרגשות את נאום גולדה ב-3 בנובמבר 1972, שהרטיט לבבות ונחקק בנשמתי. הייתי אז בן 9. ושם בית הספר שלי בנוה שאנן היה, מין תעתוע גורל, בארי.
"מדינת ישראל קמה כדי שלא תהיה עוד באבי יאר". כל כך מדויק. אבל ב-7 באוקטובר, 50 שנים אחרי, חווינו שואה בארצנו. אין מילה אחרת לזוועה. זה היום שבו
הכל קרס. יבוא יום ועוד נבין איך זה קרה לנו שוב. מאיפה עטו עלינו המילים המרסקות בכל מהדורת חדשות. קורבנות. נרצחים. חטופים. נעדרים. מפונים. לעזאזל, אפילו האותיות קצת דומות – "בארי", "באבי יאר".
רוצים להישאר מעודכנים?
התערוכה "בארי" מבוססת על צילומיו של הצלם החיפאי המוכשר מיכה בריקמן, והיא נוצרה מתוך תחושת שליחות עמוקה, גם של האוצרת יפעת אשכנזי ושל המעצב אבישי דותן. יצרנו את התערוכה בלוח זמנים חריג וקצר מאוד משום שהרגשנו שחשוב שהצילומים הנדירים ייראו. בריקמן תיעד את קיבוץ בארי ההרוס אחרי הטבח בצילומים שמדברים, ליתר דיוק – זועקים – את מה שאירע. אבל התערוכה גם רומזת, בכוונת מכוון, את גן העדן שהיה בארי לפני 7 באוקטובר.
בארי הפך כבר לסמל. ולמרות התופת, ההרס, השכול הנורא והאסון הבלתי נתפש, הקיבוץ ישוב להיות גן העדן שהיה. כולנו מאמינים בכך, חייבים להאמין. זו הסיבה למילה "התקווה" בכותרת. כי "אין לנו ארץ אחרת", כי "זה או אנחנו או הם", כי "אין לנו לאן ללכת", כי "ביחד ננצח". כל כך מדויק. זו התקווה שנראתה כל כך מובנת מאליה לפני 7 באוקטובר, וגם אם התערערה היא כאן איתנו – להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
* הכותב הוא מנכ"ל חברת מוזיאוני חיפה
