דודו טסה צדק – בסוף מתרגלים להכל. וגם הרבה יותר מהר ממה שנדמה לכם. אפילו לא חודשיים עברו מאז אותו היום שבו ארזנו בחופזה מזוודה ויצאנו במהירות מהבית, וכבר נשכחה מאיתנו המציאות שחיינו בה שנים ארוכות. לפחות מבחינתי, נדמה כאילו מאז ומעולם הייתי פליט בארצי, נווד המתגלגל על מזוודה ממקום למקום, מאימת הנ"ט ובחסדי משלם המסים. מי בכלל זוכר את החיים שהיו לנו אז, לפני הקו השחור הארור?
כל מנעמי החיים הקטנים, כמו נניח מכונת כביסה ומייבש שהם אך ורק שלך ואינך צריך לחלוק עם עוד 300 איש, פתאום נראים לך כמו פריבילגיה ששמורה למובחרים במיוחד. אלו כמובן הדברים הקטנים. לפחות הפלייסטיישן איתי, ותאמינו לי – זה לא מעט בימים אלו.
יש גם התמודדויות מורכבות יותר, כמו הצורך שובר הלב להחליף מסגרות עבור הילדים ולהכניס ילד שוב לכיתה א', בפעם השנייה (כאמור, אלו בני המזל שבכלל יש להם מסגרות, שלא כמו הקטנטנים שהוזנחו לטובת זימבור ימי החופש של הוריהם), או להתמודד עם שאלות שאין לך תשובה מספקת עליהן, כמו מתי נחזור הביתה. בטח כשאתה בעצמך לא יודע אם אי פעם תחזור הביתה.
רוצים להישאר מעודכנים?
יש גם כאלו, מהשכנים ומהחברים הכי טובים שלנו, שכבר ענו לעצמם על השאלה הזו וגמרו אומר בלבם לא לחזור עוד לקיבוץ. שובר את הלב לדעת שעוד אחד מהחברים החליט לבנות את עתידו במקום אחר, וגם אם נשוב ונעלה שוב לחניתה, תיגזרנה עלינו פרידות מעציבות במיוחד.
זו לא הפעם הראשונה, אגב, שאני נאלץ לעזוב בית במהלך מלחמה, אבל אין מה להשוות בין ההבנה של שיבה הביתה במהרה דאז לבין הלימבו המייאש שאנחנו חיים בו, כאילו נתלשה האדמה מתחת לרגלינו במכה אחת, כואבת במיוחד. והתחושה, כמו גם ההבנה, היא שאין לאף אחד שום מושג עד מתי זה יימשך ועד כמה תוכל מדינת ישראל, ובעיקר אזרחיה, להמשיך ולממן את הדיור ואת ההוצאות לכל כך הרבה פליטי מלחמה. מה שבטוח זה שכל עוד לא תנחת ההבנה – במעשים, לא במילים – שגבולה הצפוני של ישראל נכבש דה פקטו על ידי ארגון טרור, אף אחד שפוי בדעתו לא ייקח את הסיכון לחזור הביתה. ואם יש מישהו בממשלתנו או בשלטון המקומי שמאמין שהוא יכול לפייס אותנו במילים ולשכנע אותנו לשוב ולתפוס את מקומנו במטווח הברווזים, כדאי שיתעורר מהסרט שהוא חי בו בזריזות.
לצד הכרת תודה עצומה למארחינו המדהימים ולהמון אנשים טובים באמצע הדרך, יש לנו כל כך הרבה שאלות – וכל כך מעט תשובות. ים של ייאוש חשוך שפרוש לפנינו בלי שום סימן של ניצוץ אור באופק. מי יציל את הבית שלי?
אילנה
כל עוד ממשלת חדלי האישים הזאת שולטת בנו מצעד האיוולת ימשך
רק ביבי
רק זיבי לכם