מבט מהיר על מצב החינוך הערבי בחיפה עלול לתעתע – מצד אחד בתי ספר מובילים והישגיים ששמותיהם מעטרים את שלטי החוצות, עם בוגרים מצטיינים שנוהרים בהמוניהם אל הטכניון ואל האוניברסיטאות; ומצד שני פערים גדולים בתשתיות ובשירותים שאת מחירם משלמות השכונות והאוכלוסיות המוחלשות בעיר.
כ־70 אחוז מהתלמידים הערבים בחיפה לומדים בבתי הספר הכנסייתיים, שיצאו לפני שנתיים למאבק חסר תקדים מול האפליה הממשלתית – מאבק שטרם השיג את מבוקשו שכן הממשלה חומקת מהתחייבויותיה. גם עיריית חיפה יכולה לעשות יותר כדי לאפשר לבתי הספר להעמיד לתלמידים תנאים פיזיים ולספק להם שירותי חינוך שווים כמו לשאר תלמידי העיר.
כך למשל, בית הספר האורתודוקסי מבקש לשפץ ולהרחיב את בית הספר, ללא היענות מהעירייה. גם בית הספר נזירות נצרת נמצא בקלחת תכנונית סבוכה. אך למרות הכוונות הטובות של ראש העיר, קשה שלא לראות כיצד אווירת הלאומנות של בנימין נתניהו ונפתלי בנט מונעת מדיניות שוויונית אמיתית ואמיצה, כזו שלא חוששת מה יגידו אם מרחיבים בית ספר ערבי ולא מעבירה תלמידי חינוך מיוחד ערבים מהמושבה הגרמנית לרחוב לאון בלום בכרמל כדי לשכן במקומם תלמידים מהחינוך הממלכתי-דתי מחוץ לשכונה.
בחינוך הממלכתי יש שיפור יחסי הן בהשקעות והן בתמורות, אבל גם שם לא הכל דבש. בית ספר היסודי אל־חיואר בוואדי, שנחל הצלחה גדולה, עדיין סובל מצפיפות חונקת, בעוד שהליך הקמת בית ספר חדש תקוע. בינתיים דורות על גבי דורות לומדים בתנאים לא תנאים.
החסכים בתשתיות מאפיינים את חייהם של ילדים ערבים בחיפה גם מחוץ לכותלי בית הספר: ברוב השכונות הערביות והמעורבות יש מחסור במגרשי משחקים, במתקני ספורט, בפארקים ובשטחים פתוחים. אמנם בקדנציה הזו עשינו מאמצים והושקעו משאבים, אבל התמונה הכוללת עדיין רחוקה מלהיות משביעת רצון.
אז מה כן אפשר לעשות? לגבש תוכנית אב לחינוך הערבי בעיר, שתכלול את בתי הספר הממלכתיים ואת החינוך המוכר שאינו רשמי — תוכנית שתחשוב על התלמיד משלב הגיל הרך עד לתיכון ותשלב סוגיות פדגוגיות של חינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים, מיגור האלימות ועוד, תוכנית שיש בה מקום גם ליוזמות כמו בית הספר חיואר הלא רשמי או בית הספר הדו לשוני. עיריית חיפה יכולה להיות חלוצה בהובלת תוכנית כזו.
עירנו היפה זכתה לברכות רבות – מיקום מיוחד ואסטרטגי, ים, הר ועוד — אבל ההון העיקרי של חיפה טמון באנשיה, במאות אלפי יהודים וערבים שחיים ועובדים כאן ביחד ויכולים להוות מודל לאופן שבו שני העמים יכולים להתקיים זה לצד זה בכבוד ובשוויון. חינוך הוא כלי מרכזי לעיצוב העתיד. חינוך הוא גם גורם משיכה עיקרי עבור הורים משכילים ומנוף צמיחה כלכלי. במקום שחיפה תזכה לכותרות כעיר של תעשיות מזהמות, יש בידינו היום לבנות ולפתח אותה כעיר של השכלה, עבודה ואיכות חיים. אם ירצו קברניטי העיר – אין זו אגדה.
הכותב הוא יו”ר סיעת חד”ש במועצת העיר
