במשך יותר מ־30 שנה היו ימי חול המועד סוכות שעתן היפה והמשותפת של עכו וחיפה. מכל קצוות הארץ היו נוהרים אל צפונה שוחרי תרבות וחולקים את זמנם בין פסטיבל הסרטים הבינלאומי לבין פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. הימים שלאחר ארוחות החג המשפחתיות בבתים היהודיים, ובטרם חזרו החיים אל השגרה, שימשו לא רק חלון זמן צר לפיקניקים ולעמידה בפקקים, אלא גם ליצירת זירות מפגש של הנאה אסתטית ודיון חברתי. חברה צורכת ביחד תרבות כאשר היא מתנתקת מסדר יומה העמוס, והצופים מקדישים ביחד את תשומת לבם לעיסוק במשותף, בין אם מדובר ברגשות המאחדים אותם ובין אם בסוגיות המעוררות בקרבם מחלוקת. אין תקופה מתאימה יותר לאווירת ההידברות הזו מאשר הימים שבהם משרדי הממשלה פועלים במתכונת מנומנמת ושרובנו מתפנים מעיסוקינו היומיומיים.
אך פרשת הפסילה של ההצגה “אסירי הכיבוש” המיטה על כל זה אסון. ראש העיר עכו שמעון לנקרי הוביל מהלך של רדיפה פוליטית שהוא הגשמת החזון המבעית של שרת התרבות מירי רגב, שבו הדרג הפוליטי קובע את גבולות השיח והתוכן האמנותי. שנתיים אינטנסיביות של התעמרות בקולות ביקורתיים שזכו בצדק למימון ממלכתי נשאו פרי. אמנם הוכרע כי למשרד התרבות אין סמכות להתערב בתכנים, אך בפועל מושתקת תרבותם של חמישית מאזרחי המדינה כאשר הם מבטאים את לאומיותם וכן של מי שמוחים נגד משטר הכיבוש. וזאת באופן גלוי בידי אחרים כדוגמת לנקרי ובידי מוסדות התרבות עצמם בצנזורה עצמית הסמויה יותר מעיני הציבור.
פסטיבל עכו מת, ולא יועילו כל ניסיונות ההחייאה הפתטיים שלו. משעה שנפגעה חירות היצירה איבד האירוע החשוב הזה את כל סיבת קיומו. הבינו זאת היטב האמנים האמיצים שבחרו להפגין סולידריות עם היוצרת עינת ויצמן ופרשו מהפסטיבל. התוכנית האמנותית של הפסטיבל השנה מאגדת אמנים שהכשירו את המעשה הנפשע ביותר לעולם האמנות שניתן להעלות על הדעת – סתימת פיות. מה יותר סמלי לאובדן הדרך הזה מאשר מופע הפתיחה של הפסטיבל שבו יופיע אייל גולן שהתגאה כבעליו של "פותמוביל" ושלצערנו גם זכה לא מכבר להופיע בעירנו בשכר עתק מכספי הארנונה.
לנוכח תהליכי ההתקרנפות והפאשיזציה ההולכים ומתעצמים, שבהם נחצים קווים חדשים חדשות לבקרים, על חיפה לעמוד בחזית המאבק לשיח פלורליסטי וחופשי. מעיון בתוכניית פסטיבל הסרטים ניתן להתרשם כי להבי המספריים המצנזרות של רגב לא הצליחו להשחית את התוכנית האמנותית. לצד “פוקסטרוט”, שעורר את חמתה של השרה עוד בטרם צפתה בו, יוצגו יצירות נוספות שאינן חוששות מעיסוק במערכות היחסים שבין העמים. “הבן דוד” של צחי גראד למשל, שיוצג בתחרות העלילתית, מציג חשדות לא מבוססים המופנים כלפי פועל שיפוצים רק בשל ערביותו. בתחרות הסרטים התיעודיים יוצגו “ארץ זרה” הבוחן דרך השחקן גסאן עבאס והעיתונאי שלומי אלדר את הדחיקה של קולות האחרים בימים של הקצנה, ו“מגידו” שמציג את המתחולל בבית הסוהר הביטחוני דרך חייהם של מפקד הכלא ומנהיג החמאס שבו.
למרות שרשימה זו כוללת יצירות המבטאות אך ורק נקודות מבט של יוצרים יהודים, בימים אלה אין זה מובן מאליו. אבל כדי שהפסטיבל יבטא את כל חלקי החברה יש לצרף אנשי מקצוע ערבים לוועדת הרפרטואר ולבצע צעדים אלמנטריים שיזמינו את הציבור הערבי, כמו למשל פרסום התוכנייה בערבית, ולפעול שלסרטים יהיו כתוביות בשתי השפות הרשמיות.
עיריית חיפה, שידעה לעמוד בנחישות מול הניסיונות של משרד התרבות למנוע אירועים בפסטיבל "ימי תרבות ערבית" של בית הגפן ואת המופע של תאמר נפאר בסוכות אשתקד, צריכה כעת גם לפעול באופן אקטיבי כדי שהעיר תשמש אלטרנטיבה. התגובה לרדיפת תיאטרון יפו ולכוונה להטיל עליו סנקציות כספיות צריכה להיות פתיחת שעריו הנעולים של תיאטרון אלמידאן וחידוש היצירה התוססת בו. כעיר משותפת צריכה חיפה לשאת את דגל החירויות הדמוקרטיות ולהיאבק בהצבעה השיטתית של השלטון המרכזי על העמדות הפוליטיות הפלסטיניות ועל הזהות הפלסטינית כבלתי לגיטימיות.
הכותב הוא במאי תיאטרון ששימש בשנה שעברה כמנהל האמנותי של פסטיבל נוה יוסף
