לפני כשבוע התבשרנו על בחירתו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט יוסף אלרון (אלפריח) לכהונה כשופט בבית המשפט העליון. מי שעקב אחר סאגת המינוי בחודשים האחרונים נוכח לדעת שאל מול תמיכתם של כמה פוליטיקאים בכירים אשר חברים בוועדה למינוי שופטים, נעמדו שופטי העליון על רגליהם האחוריות והכריזו: אלרון לא יהיה שופט בעליון. הנימוק לאי התאמתו היה “מבוסס ומדעי” – אלרון לא קורץ מהחומר הנכון. זאת כנראה בניגוד לשופט אחר ממחוזותינו שנישואיו לבתו של שופט העליון בדימוס תיאודור אור הכשירו את מינויו.
אני, שנולדתי וגדלתי בנוה דוד ואף חולק עם אלרון שורשים עדתיים דומים, לא מוכן לקבל אמירה כזאת. זו אמירה שלצערי מחזקת את מה שרבים בציבור המזרחי והמעורב מרגישים וחווים מדי יום. האפליה עדיין כאן, השד העדתי עדיין כאן. במקום שבית המשפט העליון, היכל הצדק והמשפט של מדינת ישראל, יבוא ויאמר שהאפליה היא נחלת העבר, דווקא הוא שם את החותמת שמאשרת את התחושה שהאפליה מושרשת עמוק בתוך החברה שלנו, המדינה שלנו ומוסדותיה. אדם לא יכול להגיע לשורה הראשונה רק בשל מוצאו והמקום שממנו בא. קשריו יסייעו לו ולא כישוריו. העדפת הקרובים והמקורבים של בית המשפט העליון חזקה כנראה מכל רצון לכאורה לעשות צדק.
עבורי ועבור רבים אחרים נבחר אלרון בשל היותו שופט בחסד עליון ולא בחסדי בית המשפט העליון. עבורי אלרון הוא גיבור. הוא אותו ילד שנולד בשכונת מצוקה, אז מעברה, שמעולם לא זכתה ליחס הוגן מהשלטון. למרות כל הקשיים והסביבה הלא מאפשרת, אשר מכתיבה חיי רחוב ופשע, הצליח אלרון להצליח. בדרכו הוא ניפץ כל תקרת זכוכית כדי להגיע הכי גבוה שאפשר. אלרון היה אותו ילד שהייתי רוצה להיות, וכמוני אלפי ילדים אחרים שגדלו באותן שכונות קשות ברחבי הארץ – שכונות שלא העניקו אפשרות להתפתח ולהתקדם. מי שהצליחו עשו זאת בכוחות עצמם, ובמקרים רבים על חשבון חיים קלים יותר שהיו יכולים אולי להיות להוריהם. הבחירה באלרון היא מוצדקת מאין כמותה. דווקא הוא זה שקורץ מהחומר הנכון – חומר של ווינרים. אני מאמין שהוא ייצג אותי, תהיה תפישתו אשר תהיה, אולי בגלל ששנינו מגיעים לא רק מאותו המקום הפיזי אלא גם מזה הרגשי.
המלחמה על כניסתו לעליון היא אמירה חזקה שלפיה גם למזרחים יש מקום שווה במדינתנו, גם לאלה שבאו מלמטה. המלחמה על בחירתו לא היתה אישית גרידא. היא היתה על הזהות של החברה שלנו, של בית המשפט העליון, של המדינה, של מוסדותיה, וכן – של כל אחד ואחד מאיתנו. הבחירה בו היא הניצחון של כולנו. אך המלחמה על זהותה של המדינה ועל החובה להעניק ליוצאי עדות המזרח את המקום שלו הם ראויים כשותפים מלאים, בזכות ולא בחסד, לא תמה כאן. היא תמשיך במינויים הבאים ובהתמודדויות על תפקידי מפתח במדינה. לא רק בשלטון ובמערכת המשפט, אלא גם ובעיקר בתקשורת החד גונית. אני מאחל לאלרון הצלחה רבה בתפקידו החדש, ומתרגש בשם שכונה ועדה שלמה.
הכותב הוא פעיל חברתי וממייסדי צעירי הליכוד חיפה
