פסטיבל "החג של החגים" בשנה שעברה (צילום: בית הגפן)
פסטיבל "החג של החגים" בשנה שעברה (צילום: בית הגפן)

דו קיום של חומוס ופול

“יונה יהב משתמש באסטרגיית השליטה הישנה של חלוקת הקורבן למתונים ולקיצוניים, תוך שהוא מבקש לסמן זהות של חיפאי ערבי חדש – כזה שעונה לצרכיו ומשמש אותו לשביעות רצונו”. זהו רק משפט מרתק ומחריד אחד מתוך מאמר של עורווה סויטאת (בתרגומו של נדב פרנקוביץ’) – אחד מהפעילים החיפאים שאף שאיני מכיר אותו אני יכול להניח שהיה מתומכי ההפגנות למען עזה בשבוע האחרון, ושהדברים שהוא אומר יכולים לעורר בציבור החיפאי היהודי זעם או מחשבה. כך או כך, יש בהם כדי לערער את התפישה השאננה של חלק גדול מהציבור לגבי דו קיום.

כך רואה סויטאת את הדברים: “העירייה והרשויות רוצות שאנחנו, הערבים החיפאים, נהיה שקטים, רגועים ומנותקים, ושנצפה מן הצד כדי שתימשך ה’יציבות’ – אותה היציבות שמעוגנת בנישולם של התושבים בפני התיירות המיופייפת, בהרס ואדי סאליב למען גדודי האמנים והמשרדים המבהיקים, בדחיקתם לשוליים של תושבי ואדי ניסנאס ובהפיכתם לעניים בשביל ‘דו קיום’ של חומוס ופול”.

יהודים וערבים חולקים מרחב משותף בחיפה. מאז ראשית הציונות ההוויה הזאת היא מורכבת. בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל אירעו במרחב הזה מעשי הרג הדדיים קשים ביותר. הטבח בבתי הזיקוק, הטבח הנגדי שביצע הפלמ”ח, מעשי הירי לעבר השכונות היהודיות, פיגועי התופת של האצ”ל נגד ערבים בשווקים – חיפה היא יותר מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאשר מקרה יוצא דופן שלו.

ולמרות האיבה ההיסטורית, שתי האוכלוסיות נפגשות היום באופן פחות אמצעי. יש לכך סיבות סוציולוגיות ופוליטיות שונות, חלק מהמפגשים נעשה באופן ספונטני וטבעי וחלק אחר נעשה באופן מכוון. יש הרבה חיוב בהטרוגניות החיפאית. היא מזמנת מפגש יוצא דופן בין יהודים לערבים, כזה שאין סיכוי שיקרה למשל ביפו או בירושלים, בוודאי לא בהיקף הזה ולא בעומק הזה.

אבל כל זה אינו מוחק את המורכבות ואת הקושי הבסיסי שנובעים מההשתייכות למתרסים מנוגדים. “הם רוצים שרק יימשך המסחר וזרימת ההון על גבו של הציבור הילידי שזהותו נרמסת ועל חשבון החברה הערבית”, כותב סויטאת, וזאת בזמן שפרנסי העיר מתגאים בפסטיבלים מושכי קהל מכל הארץ כמו “החג של החגים”.

לפני קצת יותר משנה התפרסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה מלאת עליצות ואופטימיות על היותה של חיפה עיר מתקדמת שבה היחסים בין יהודים לערבים שונים בתכלית מאשר במקומות אחרים. בכתבה אחרת, שהתפרסמה לפני שבועות אחדים ב”גארדיאן” הלונדוני, תיאר הכותב את הסדקים בתמונה האופטימית: “אף אחד לא מפקפק בכך שחיפה היא מיוחדת”, ציין כותב המאמר. “אם כל ישראל וכל פלסטין היו כמו חיפה הייתי מאושר”, אמר אחד מהמרואיינים אך הוסיף: “באופן כללי החיים הם מופרדים. כל אחת מהקהילות מקבלת את העובדה שהיא יכולה לנהל את החיים שלה בנפרד”.

סמלי הדו קיום – מסחר משותף, בתי אוכל משותפים, אפילו מקומות בילוי משותפים – אינם מספיקים. “דו קיום הוא לא שוויון”, אמר אחד מהמרואיינים במאמר ב”גארדיאן”. במבט מפוכח, האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הן בעיקר מופרדות. היהודים מתגוררים במרומי הכרמל ובנוה שאנן, הערבים בוואדי ניסנאס, בעיר התחתית ובחליסה. בתי הספר ברובם המוחץ הם נפרדים, הרוב המכריע של היהודים לא יודע ערבית. “הגזענות בחיפה היא המיינסטרים והיא המציאות היומיומית שמכתיבה את קבלת ההחלטות בעיר”, קובע סויטאת. השבוע האחרון היווה אישור להשקפות האופטימיות פחות לגבי החיים המשותפים בחיפה.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר