המפלגות הגדולות דוחקות את רגלי נציגי חיפה (צילום: רמי שלוש)
המפלגות הגדולות דוחקות את רגלי נציגי חיפה (צילום: רמי שלוש)

ייצוג בכנסת – חובה ולא זכות

פורסם בתאריך: 13.1.19 13:06

אני מכיר קצת את תל אביב. חייתי בה 20 שנה. הסתובבתי בחוגים הנכונים (מבחינתי), הכרתי את מי שרציתי להכיר, הייתי מעורב בעשייה תקשורתית, פוליטית ואמנותית, הייתי חלק מהברנז’ה, ואני אומר את זה לא כדי להתרברב אלא משום שחשוב לי שיאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר כשאני אומר שאם יש משהו שחסר בתל אביב וקיים בחיפה זה תודעה מקומית. תל אביבים לא אומרים “תל אביב”. זה לא חלק מהשיח. המוניציפליה לא נוגעת להם, אלא אם כן הם משוגעים לדבר. הם לא צופים בישיבות מועצת העיר, לא מתעניינים באישורים של הוועדה המקומית, לא חיים את התנועה של הלוחות הטקטוניים העירוניים ולא מתעניינים בהתפתחותה לטווח הארוך.

במובן הזה תושבי תל אביב הם זרים בעירם. מתחם חדש נפתח? אפשר ללכת לבקר בו ואפשר גם לא. זה בטח לא עניין עקרוני אם מבלים את יום שישי בבוקר בשרונה או בבאזל או בנמל. כביש נסגר לשנתיים וחצי? נוסעים בכביש שהיה סגור בשנתיים וחצי הקודמות או עומדים בפקקים כמו ילדים טובים. העירייה מחליטה להגביל את שעות הבילוי באזור אחד כדי לחזק אזור אחר? אז כמה עשרות אנשים יצטרכו לשנות את מנהגם וללכת עוד כמה מאות מטרים. זו תודעה אחרת, זו תפישת מציאות אחרת.

יש בזה משהו נוח מאוד לדרג הפוליטי. הוא כמעט לא צריך להתעסק עם דעת קהל. מגדלים, פרויקטים יוקרתיים של מגורים, מתחמי מסחר – כל אלה מוקמים בלי שהציבור חושב בכלל שהוא יכול להביע על כך דעה. ככלל, הניהול של העיר נתקל במשיכת כתף מצד התושבים. בעלי בתים מרוויחים ממנו, שוכרים משוכנעים שזה הרבה מעבר ליכולת השפעתם, ובכל מקרה, לא לשם כך הם הגיעו לעיר הגדולה.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

קל וחומר שאף אחד בתל אביב לא חושב שברשימה שבה הוא תומך בבחירות לכנסת אין מספיק ייצוג של תושבי העיר. מעבר לעובדה שמן הסתם יש ייצוג עודף לחברי כנסת תושבי תל אביב, זה בכלל לא נתפש כמחוז. לכן הטענה שלי שתל אביב היא לא גורם לוקאלי מקבלת משנה תוקף. היא עוברת מעין טרנסנדציה והופכת להיות, לכאורה, שוות ערך למדינה כולה. ובמובן הזה אנחנו יודעים שמדובר במתמטיקה אחרת.

על הרקע הזה אפשר להבין את המאמץ של המפלגות הגדולות לדחוק ככל האפשר את רגליהם של נציגי חיפה, שהיא האלטרנטיבה העיקרית והבולטת לתפישה האנטי לוקאלית של הפוליטיקה הישראלית. אילו לגורמים המקומיים החיפאים היה ייצוג ממשי ונרחב בפוליטיקה הארצית, הם היו מביעים דרישות שקשה לספק. אנחנו מכירים את זה במישור המקומי. אי אפשר לפטור תושבים נחושים בלא כלום ולסמא את עיניהם כשהם מביעים דרישות קונקרטיות. לעומת זאת, על מדיניות הביטחון והחוץ אנשים יודעים שאין ביכולתם להשפיע.

אפשר לטעון שבנימין נתניהו דחק את נציגי המחוזות ברשימת הליכוד למקומות לא ריאליים כי נוח לו עם חברי הכנסת המקורבים אליו והוא לא מעוניין באובדן שליטה בליכוד. אפשר לטעון שמפלגת העבודה היא צל של המפלגה ההיסטורית ושעל כל מקום ריאלי בה מתנהלת מלחמת עולם. אבל בראיית מקרו משתקפת מהכנסת תמונה השוללת עיסוק ביומיומי, בקונקרטי ובמשמעותי לחיי הפרט והקהילה – באוויר, בתזונה, במגורים שלנו.

איכות החיים היא עניין מקומי. במובן הזה אפשר להבין אחרת את המשפט של ראש העיר עינת קליש רותם “חיפה היא לא ישראל”. זה נכון – אף עיר איננה ישראל, אף רובע, אף שכונה. אבל על הנעשה בשכונות אפשר להשפיע. אפשר לדרוש מניעת זיהום, אפשר לדרוש פינוי של חומרים מסוכנים, אפשר לדרוש פתיחת מתנ”ס בשכונה מוחלשת, ולזה גם הרבה יותר קשה לסרב. מעורבות מקומית בפוליטיקה הארצית מפחידה את השלטון כי היא המפתח לשינוי ממשי. כעת, כשהבחירות הארציות בפתח, נפתחת שוב הזדמנות ללמד את המפלגות שייצוג לחיפה הוא תנאי הכרחי לתמיכתם של תושביה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר