כל מי שניסה להתמצא בוויכוח שהתנהל השבוע בחיפה על התערוכה במוזיאון העירוני, גילה עד מהרה ששום ידע קודם אינו יכול לשמש לו לעזר. מי שבעבר הגנו בצדק על תיאטרון שהיה תחת מתקפה של משפחות שכולות, דיברו לפתע על פגיעה ברגשות כמגדירות את גבולות חופש הביטוי, ועותרים לבית המשפט בשם זכויות המיעוט נשענו על טיעוניה של מירי רגב, ששימשו עד היום לדורסנות הרוב. זו גם למעשה הראיה, לצד הקונטקסט הבין לאומי של התערוכה, שהמקרה כאן אינו של ניצול לרעה של היחסים עם המיעוט, חרף הליהוק הספציפי של הדרמה הנוכחית.
היה זה שבוע שבו השתייכות שבטית כבר לא יכולה היתה לסייע למי שהתעצל מלקבל עמדה ערכית, ושבו נעשה שימוש לרעה במושג ״חיים משותפים״. נדמה שעבור רבים צירוף המילים הזה מייצג את החתירה לשקט נטול קונפליקטים. לכן אולי חלקם נתמכו גם בטיעונים בלתי ערכיים בעליל כדי לתקוף את עצם הצעקה שקמה נגד היצירות שהמוזיאון התבקש להסיר, כמו היתלות בזהותו הדתית של יוצר או העובדה שהתערוכה מוצגת כבר זמן רב. אך הללו אינם רלוונטיים כלל כדי לתהות על שאלה עקרונית, אם זה מה שבאים לעשות.
כפי שמבקר בבית כנסת צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לשמוע שמשכב זכר דינו סקילה, כך המבקר בחלל המוזיאון חייב לדעת כי במרחב האמנותי נעשה שימוש חופשי בכל הדימויים שהצמיחה התרבות האנושית, ויש לקוות גם באופן שמאתגר את הצופה, אחרת בשביל מה לשלם כרטיס כניסה?
רוצים להישאר מעודכנים?
לא לשווא נקשרו עד היום המאבקים למען חופש הביטוי עם השאיפה לייצר חיים משותפים ושוויוניים בעיר. שהרי מרחב פלורליסטי מתאר מקום שבו כל הקבוצות משמיעות את קולן בחופשיות. מי שנטל על עצמו, בשם מתן כבוד לכל הקבוצות בעיר, את המשימה של הידברות עם ראשי הכנסיות המתנגדים לתערוכה, עשה עוול לשליחותו. זאת בראש ובראשונה בעצם נכונותו לקיים משא ומתן, שאחר כך גם הוביל לאקט המחפיר של הצבת פרגוד במוזיאון. כאן גם חובה לדון במאמר מוסגר בסוגיית בקשתו של יוצר זר שלא להציג את עבודותיו בישראל. הנהלת מוזיאון שמוצאת עצמה בסיטואציה שאינה מכבדת בקשה לגיטימית זו של האמן חייבת לעשות בדק בית על כל התנהלותה. לצד חרפת הווילון השחור, די בכך כדי להצדיק הסקת מסקנות על חוסר כשירות אתית. יותר מכך, קשה להאמין שמי שקידם את הפתרון של החבאת התערוכה, הגיע מאותו מחנה פוליטי שנלחם נגד הצבת גדרות כדי שיסתירו את מצעד הגאווה במרחב הפתוח דווקא של עיר אחרת. לכן גם אין אירוני מזה שאחר כך התברר שהפשרה הזו אינה אפקטיבית ושלצדה קמה זעקה חדשה, הפעם נגד הפסטיבל הקווירי בהדר.
המושגים “הידברות” ו”פשרה” קיבלו בשיח הא–פוליטי החדש של חיפה חיים מקודשים משל עצמם. כך, בעיני מי שתופש את עצמו כשוחר שלום, התשובה לזריקת בקבוק תבערה על מוזיאון היא משא ומתן. אלא שחופש היצירה הוא דבר בינארי – או שהוא קיים או שלא. מרגע שמוטלת מגבלה כלשהי עליו הוא חדל מלהתקיים. הקביעה הזו, בגלל שהיא אבסולוטית, נחשבת לאמירה קיצונית, ואין נורא בימינו מאשר ה״קיצונים משני הצדדים״. אבל כפי שהיה ניתן ללמוד מחילופי דמויות הנצים בסבב הזה, לא נדרש למצוא איזון בין מחנות פוליטיים אלא לקבוע מהם כללי המשחק.
ראש העיר החדשה ממשיכה להקפיד שלא להתבטא בתקשורת ולטעון כי נושאים פוליטיים מקומם בירושלים. אבל התעקשותה המוצדקת של עינת קליש רותם לתת ייצוג לכל קבוצות האוכלוסייה במינוי סגני ראש עיר היא אמירה פוליטית, והיא חייבת להפסיק להציגה כאחרת. על המנהיגות של כל אחת מהקבוצות הללו להבין שאם לא יקדשו את הדמוקרטיה באורח דתי, הם ימצאו את עצמם משתתפים ביצירה ששמה ההולם יהיה ״חרב הפיפיות הגדולה״.
הכותב הוא יוצר ופעיל פוליטי
